בריטניקה לנוער

שתיים מהלהקות הבריטיות המובילות בממלכת הגרוב של קו התפר בין שנות השמונים לשנות התשעים מוציאות עכשיו אוספים. בתחילת הניינטיז גם הסטון רוזס וגם סטריאו אם.סי'ז הזריקו למוזיקה הבריטית כמויות גרוב דאנסביליות חסרות תקדים. שתיהן הצליחו להשתמש במה שלמדו ממוזיקה אפרו-אמריקאית כמו ההיפ הופ והאוס (ובמקרה של סטריאו אם.סי'ז גם מוזיקה ג'מאיקנית) מבלי לעמעם כהוא זה את הבריטיות שלהן. שתיהן גרמו בזמנו להרבה נפנופי ידיים ולסולנים שלהם – איאן בראון של הסטון רוזס ורוב בירץ' של סטריאו אם.סי'ז – אפילו היה קול קצת דומה, חן קשוח-אך-מסטולי-על-כל-השכל וגולגלות מפחידות תואמות. בכך פחות או יותר מסתכם הדמיון ומתחיל השוני התהומי, שרלוונטי כמובן גם לאוספים שיצאו לשתיהן כעת.

סטריאו אם.סי'ז נעלמו אחרי התקליט השלישי שלהם, “Connected” מ- 92' - זה שהביא להם את ההצלחה הגדולה – ובמפתיע חזרו לפני שנתיים עם תקליט שהראה שהם לא פתחו את הרדיו ולו פעם אחת במשך עשור שלם. אם פעם הם הקדימו את זמנם, תקליט הקאמבק שלהם (שהוא לא רע או מפדח או משהו, אלא סתם מיותר) הוכיח שכנראה שמישהו אמר להם את זה והם לקחו את מה שהוא אמר הרבה יותר מדי ברצינות. אין מה לומר, לסטריאו אם.סי'ז באמת היו כמה להיטים אלמותיים, שראויים למקום של כבוד בכל אוסף להיטי ניינטיז באשר הוא. “Step It Up” ו”Connected” (שניהם מהאלבום "קונקטד") יכולים עד עצם היום הזה להקפיץ כל חתונה. לסטריאו אם.סי'ז היו עוד כמה חצאי-להיטים, אפקטיביים יותר או פחות, אבל גם הרבה מאוד שיט בינוני. הערך של סטריאו אם.סי'ז היה מלכתחילה ביכולת שלהם להרקיד. כל השירים שלהם יכולים להרקיד, אבל רק השניים המוזכרים למעלה מכריחים אותך לרקוד. אני לא רואה שום סיבה להסתפק מהם בפחות מזה, מה שאומר שאתם לא זקוקים לאף תקליט שלם שלהם (מקסימום ל"קונקטד", בהנחה שהוא יותר זול מלרכוש שני סינגלים) ובטח שלא ל”Retroactive” – האוסף החדש.

הסטון רוזס, לעומת זאת, זה סיפור אחר לגמרי. אם סטריאו אם.סי'ז היא להקה של להיטים ותו לא, הסטון רוזס היא להקה חשובה באמת, שאמנם הוציאה רק שני תקליטים (תקליט בכורה מושלם ותקליט קאמבק מאכזב), אבל תקליט אחד מושלם זה יותר ממה שאפשר לבקש מכל להקה. החשיבות של הסטון רוזס, מעבר לכך שב- 89' היא היתה ההתגלמות המדויקת של רוח הזמן והוכחה לכך שהאינסטינקטים הנכונים יכולים להפוך מוזיקת פופ פשוטה לאמנות נשגבת, היתה ונותרה ברגשות אותם מסוגל תקליט הבכורה שלה לעורר.

לגבי האוסף החדש שלהם, “The Very Best of The Stone Roses”, ההיגיון אומר כמובן שהוא מיותר לחלוטין. גם ככה יצאו לסטון רוזס יותר אוספים מאשר אלבומים, גם ככה כל מה שאדם באמת צריך בחיים זה את אלבום הבכורה שלהם, גם ככה אין באוסף החדש שום דבר נדיר או מיוחד שלא יצא במקום אחר, גם ככה ברור שמישהו ניסה לעשות עלינו כסף. אבל לאוסף הזה אין שום קשר לנחיצות או לכדאיות, אלא למשהו מאוד אנושי ואולי מעט מביך שמקורו בסוג מסוים מאוד של רכושנות שהיא נחלתם של אוהבי המוזיקה. לא מדובר כאן באספנות וגם לא בפטישיזציה, אלא פשוט בצורך רגשי לשים את ידיך על מוצר שמביא כבוד ללהקה שהביאה לך כל כך הרבה אושר. גם אם האוסף החדש לא מכיל אף צליל חדש או נדיר, יש משהו בעיצוב, בציורים ובחוברת המצורפת, שבכוחם לגרום להתרגשות ולהרהור מחודש בסטון רוזס, דבר שהוא מבורך ונעים בפני עצמו.

יש שיטענו שהמיתולוגיזציה שנעשתה לסטון רוזס מוגזמת בגלל היבול הדל שלה מבחינה כמותית ובגלל שהיא לא אחראית באופן אישי למהפכה מוזיקלית משמעותית (שהרי רוב הסיכויים שמי שסיפק לסטון רוזס את האקסטזי היה בז מההאפי מאנדייז) – שני טיעונים ששווים לתחת לאור הרגשות שיש בכוחו של שיר בודד של הסטון רוזס לעורר, גם אחרי כל אותן שנים. וכשזה מגיע לרכושנות שהזכרתי קודם לכן, הרי שהעובדה שהסטון רוזס לא השאירו מאחוריהם דיסקוגרפיה שמנה רק מגבירה את הגעגועים והכמיהה ומגבירה את הצורך לאחוז בעוד מוצר שלהם, פיקטיבי ככל שיהיה. אני יודעת שאני לא צריכה את האוסף החדש של הסטון רוזס, אבל אני מרגישה שאני רוצה אותו, ולפעמים זה לא פחות חשוב.


* Stereo MC’s - “Retroactive", הליקון
The Very Best of the Stone Roses”, nmc"