ילדות שלנו, לא ויתרנו עליכן לרגע. ברוכות השבות הביתה

ילדה אהובה שלנו,

בעל כורחך הפכת להיות של כולנו.
את לא רק הבת של אמא ואבא שלך,
את לא רק הנכדה של סבא וסבתא שלך -
את שלנו.
וכמה דאגנו לך,
אלוהים, כמה דאגנו.

בשבעה באוקטובר קרה לך ולנו אסון נוראי.
חטפנו מכה קשה מאוד -
מאות רבות של אנשים נרצחו, נטבחו, נפצעו ונחטפו.
גם את, ילדה, נחטפת.
נחטפת לגיהנום,
והחיים של כולנו הפכו לסיוט מתמשך שעדיין לא תם.

אני לא מכירה אותך באופן אישי,
אבל יצאתי מדעתי מרוב דאגה אלייך.
החיים חזקים, אז קמתי ועבדתי וצחקתי והצחקתי,
ראיתי סרט והצגה, חיבקתי את הילד שלי ואת הכלבה שלי,
אבל הכל כוסה בעננה שחורה -
שמיים עכורים, אוויר דחוס,
ושאלות שהלמו בראשי ללא הרף:

מה איתך?
מרעיבים אותך?
מרביצים?
פוגעים?
משפילים?
קר לך?
את מתקלחת?
את בודדה?
את חיה?
את מתה?

והנה את חוזרת, ואני לא מצליחה לעצור את הבכי.
הלב שלי עולה על גדותיו מהתרגשות, משמחה ומתקווה,
שאת ברת שיקום מהשואה ששרדת.

ברוכה הבאה הביתה, ילדה גיבורה.
הממשלה הפקירה אותך,
אבל המשפחה שלך ואנחנו נלחמנו -
אפילו לרגע אחד לא ויתרנו עלייך.

ועכשיו, כשאת כאן, אני מבקשת לחבק אותך
ולנשק ברכּוּת איפה שכואב.

אני יודעת שהמשפחה שלך,
שלא נשמה 477 ימים ולילות,
תרפא את ליבך וגופך שקפא בתועפות של אהבה.
היא תאהב אותך ותהיה לצידך -
גם בשם אלו שהרגישו ועדיין מרגישים אשמה
כשבלילה הם מתכסים בשמיכה.