צלילי הקטסטרופה

בקרוב אני והאינתיפאדה השניה חוגגים Anniversary של שלוש שנים. לכבוד המאורע רציתי לקנות לאריק שרון במתנה את הדיסק החדש של הווייט סטרייפס, אבל אמרו לי שלא מייבאים אותו לארץ. אמרתי: איך זה יכול להיות? אמרו לי: תשאל את אריק. שאלתי והוא ענה לי שחייבים למגר את הטרור הפלסטיני בכל מחיר. אבל גם במחיר של הווייט סטרייפס החדש, אדוני ראש הממשלה? אפילו במחיר של החדש של מדונה, הוא ענה.

חברות התקליטים בארץ נמצאות על פי תהום – חברת BNE, זו שאמורה לייבא את הקטלוג של XL הבריטית, אשר הוציאה החודש את “Elephant” של הווייט סטרייפס, הפסיקה לייבא לארץ שלל לייבלים חשובים (ביניהם 4AD ו-“Beggars Banquet”) מכיוון שבמצבה הכלכלי כיום היא אינה יכולה להרשות לעצמה להסתכן עם מותרות. הד ארצי איבדה את החוזה שלה עם וורנר ופועל יוצא מכך הוא שלאמנים כמו מדונה, אר.אי.אם, פליימינג ליפס, רד הוט צ'ילי פפרז, ניל יאנג ודפש מוד אין מפיץ מסודר בארץ. לינקין פארק וזוואן, אלבומי רוק מרכזיים עם קהל דורשים גדול, נותרו גם הם רחוק מהישג יד. רשת חנויות המוזיקה "סופר זאוס" נסגרה לא מזמן. "טאוור רקורדס" מדווחת על הפסדים. פאקט הקטנה והעצמאית נסגרה בחודש שעבר ולמרות שהבעיות שלה אינן בהכרח קשורות לנ"ל, הרי שהיא בהחלט מהווה עוד סימפטום. סביר להניח, לצערנו הרב, שבעתיד יצטרפו חברות תקליטים נוספות לחגיגת החורבן הזו (הליקון עדיין מתבלטת ביבוא רב גוני של כותרים ומחלקות פרומו מסודרות, אבל ספינה אחת אינה יכולה להשתלט על כל הים).

האשמים המיידיים בסיפור הזה הם הזייפנים ותוכנות ההורדה ברשת, אבל לא כך הוא הדבר. אלה מסבים נזק כלכלי לחברות תקליטים ברחבי העולם, אולם עדיין לא מסוגלים להכריע את השוק על ברכיו, כפי שהולך ומסתמן אצלנו. יותר מזה: ה"פיראטיות" הזו מעלה שאלות חשובות לגבי האופן שבו אנו צורכים מוזיקה – האם באמת יש הצדקה חברתית וכלכלית לתשלום של כ-90 שקלים לדיסק (המחיר הסטנדרטי בארץ ובעולם)? וודאי שלא, אבל זה כבר סיפור אחר.

אז חברות התקליטים בארץ אמנם נפגעות מקאזה, אולם מי שאשם במצבן הוא הקזבלן שמנהל את המדינה. הציבור הישראלי נמצא בשנתיים וחצי האחרונות במצב של אופוריה וקטטוניה – ישראל חושבת שהיא תוכל לנצח בסכסוך הישראלי פלסטיני מבלי לשלם את המחיר המוסרי והכלכלי שלו, שכל העסק הזה יוכל להימשך, בכוח החוסן הלאומי שלנו, לפחות עוד חמישים שנה ואנחנו נמשיך לחיות פה בסבבה, נחים על זרי הדפנה של חיסולים, סיכולים והריסות בתים. אבל כל בר דעת טועם כבר את הקטסטרופה: ה"מצב" מוביל לדרדור במשק שמצידו גורר אחריו תוכניות חירום כלכליות שפוגעות במדיניות הרווחה הממשלתית שדופקות את האנשים הפשוטים שיש להם הרבה פחות כסף והם בוודאי שלא יכולים לקנות דיסקים ואז חברות התקליטים וכן הלאה והלאה. הקשר סימביוטי וברור לחלוטין.

כך אנחנו נמצאים במצב שבו בישראל המערבית, הקפיטליסטית, המתקדמת, לא ניתן לרכוש מוצרים ברי קיימא של תרבות הפופ הגלובלית. הנה אט אט ישראל נפרדת מהחזות התרבותית של העולם המערבי לשלום: בעוד שאמריקה מחבקת אותנו בחיבוק דוב מוסרי וכלכלי, הרי שלישראל אין את הכוח להתמודד עם תרבות צריכה קפיטליסטית מחד ומלחמה על הבית מאידך. מישהו חייב להישבר קודם. זה בטח לא יהיה שאול מופז, אבל זאת בהחלט תהיה מדונה. מצבן הרעוע של חברות התקליטים הוא רק חלק בתמונת ההתפוררות. בשבוע שעבר קוצץ תקציב התרבות בעוד איזה כמה מיליונים, שהרי במלחמה כמו במלחמה: קודם כל לשרוד, אחר כך לשמוע מוזיקה.

ראשית תיכנע התרבות, תיפולנה חומות הרוחניות. אלו הן תמיד הרקמות החלשות. אחר כך נדרש, ואנחנו כבר נדרשים, לשלם את המחיר הפיזי. אולי אז נבקש להתעורר מהאשליות הלאומיות שמוכרים לנו. מי שמנחם את עצמו בכך שבכפר הגלובלי הוא תמיד יוכל להזמין דיסקים ולהוריד מוזיקה מהאינטרנט, כך שעל הזין שלו חברות התקליטים והחנויות בארץ, חייב להבין שלא לעולם חוסן וירטואלי. אלטרנטיבות לשוק המסורתי יכולות להתקיים רק כשהתשתית התרבותית המקומית מבוססת ומתקיימת בכוחות עצמה. כשזו גוססת לאיטה, הרי שגם קריאת התיגר הצרכנית החשובה הזו, נראית דרדלה. אל דאגה, הכאפה הגדולה בוא תבוא.