באחד מהסיפורים המפורסמים מהמיתולוגיה היוונית, מסופר על אורפאוס שהצליח לחצות את עולם המתים ולהגיע עד למעמקי השאול כדי לדרוש להחזיר לחיים את אהובתו אאורידיקה. שליטי השאול העניקו לו חסד והתירו לו להחזיר את ארוסתו אל ארץ החיים, אך בתנאי שיילך לפניה ולא יסב את ראשו אחורה עד שייצאו לחלוטין מארץ המתים. אלא שהספק קינן בלבו של אורפאוס. בכל הדרך הארוכה חזרה הוא לא שמע את צעדיה, הוא לא חש בנשימתה, ורגע לפני שיצא אל אור העולם סובב את ראשו אחורה, וראה את אהובתו מאחוריו. הוא חשב לחבק אותה, אבל לא הספיק לסיים את המחשבה והיא נעלמה וחזרה אל ארץ המתים - הפעם לתמיד. מוסר ההשכל של הסיפור הזה הוא שבאהבה אמיתית לא צריך להביט אחורה, כי מי שאוהב אותך תמיד יהיה מאחוריך, גם אם אתה לא בטוח שהוא שם.
את המילים האלה כתבתי במאי 2024, בעקבות שידור סרטון חטיפת התצפיתניות. כתבתי שם שאני לא יודע אם החטופות זוכות לראות טלוויזיה במעמקי השאול של עזה, אבל אפשר רק לקוות שהן יודעות כמה שהמשפחות שלהן נלחמות בשבילן. כמה שהן עושות הכל כדי להחזיר אותן הביתה. אפשר רק לקוות שהמשפחות יודעות כמה שהעם היפה שלנו תומך בהן. כמה כולנו רוצים לראות את הגיבורות שלנו בבית.
היום כבר אפשר להגיד שהן ידעו. לירי ידעה כמה ההורים שלה נלחמו בשביל להחזיר אותה. אלי ושירה ידע כמה העם איתם. כן, למרות הביצים שערלי הלב זרקו עליהם. כנ"ל כל אחת מההגיבורות שחזרו אתמול מהשבי. עכשיו נותר להחזיר את אגם ועוד 89 חטופים שמחכים לנו.
בתולדות ימי האומה הישראלית, היו מספר רגעים שאיחדו אותנו, והגדירו אותנו כעם. היו מלחמות כמובן, שמאחדות לכמה רגעים עד שאנחנו מתחילים לריב גם עליהן, אבל לצדן היו גם כמה רגעים משמחים. שחרור החטופים מאנטבה, הזכיות באירוויזיון, ההשתתפות במונדיאל 1970, חתימת הסכם קמפ דיוויד ועוד רגעים, שכבר נכנסו להיסטוריה הישראלית כרגעי אור שניצחו את החושך. שחרור ארבע החיילות היום - אירוע תקדימי בתולדות ישראל - יצטרף בעתיד לפנתיאון רגעי האושר הישראליים שהגדירו את אופי המדינה, כלפי עצמה וכלפי העולם.
זו ההחלטה הערכית, גם אם באיחור ובדחיפה אמריקנית חזקה, שתיזכר בסוף. איך החלטנו כאומה לשלם מחירים כבדים למען ילדות בנות 18 ו-19 שהופקרו במשך למעלה משנה בשבי, אחרי שהופקרו במוצב בו הן הזהירו שוב ושוב מפני הסכנה. הגיבורות האלה הפכו לפני המחדל, ושרדו את הגיהנום כדי לחזור.
כולנו מכירים את המיתוס על כך ש"כל המדינה ראתה איך צסק"א אכלה אותה", אחרי שמכבי תל אביב של רלף קליין וטל ברודי ניצחו את הדב הרוסי בוירטון ב-1977. בתי הקפה היו סגורים, בתי הקולנוע היו שוממים, כולם היו מול המסכים והערוץ היחיד שהיה לנו אז. הרבה השתנה מאז, ולא רק בקונצנזוס של מכבי תל אביב. היום יש לנו הרבה יותר מערוץ אחד לצפות בו, והרבה יותר מדרך אחת להתעדכן בחדשות. ובכל זאת, שבת בצהריים היה מקרה נדיר בו כולנו היינו מול החדשות, כדי להתעדכן ברגע המרגש הזה.
לכן לא מיותר להזכיר שיש ערוץ אחד, שממתג את עצמו כערוץ השני הכי נצפה בישראל, שבחר פשוט לא לקחת חלק באירוע. השקופית המפורסמת שהתנוססה בערוץ 14 באותה שבת ארורה של ה-7 באוקטובר חזרה גם אתמול, כאילו כדי להזכיר שוב למי שהספיק לשכוח: לא מדובר בערוץ חדשות. אין ולא יכול להיות ערוץ חדשות שלא משדר את אירועי ה-7 באוקטובר, אין ולא יכול להיות ערוץ חדשות שמתעלם מהחזרת חטופות מהשבי.
התחושה היא שאם שופט העליון יצחק עמית היה סוגר איזו פרגולה בשבת, הם דווקא היו פורצים לשידור. בכל זאת, יש היררכיה חדשותית ברורה. מצד שני, החדשות הטובות הן שהשבת הרחיקה מהמסך לא רק את הטאלנטים של ערוץ 14, אלא גם את נציגיו בערוצים השונים. כך זכינו למשדרי חדשות מקצועיים ומרגשים, בלי להיגרר לריבים פוליטיים על פוזיציה. שידור נקי, שהוביל ללא מעט רגעי צחוק, בכי ו"שבירת דיסטנס" - כך למשל כשדני קושמרו בחר לפנות ללואיס הר שחולץ על ידי צה"ל אחרי 129 יום בשבי בתור "פרשננו לענייני חטופים", ומיד הבהיר: "אפשר קצת להשתעשע ביום כזה".
ואז יצאה השבת. במשך אלפי שנים מתווכחים היהודים מתי בדיוק נכנסת ויוצאת השבת. בירושלים קבעו כי השבת יוצאת 18 דקות אחר השקיעה לפי שיטת הגר"א. בבני ברק מסתמכים על החזון איש וממתינים 40 דקות. יש המחמירים כדעת רבנו תם ומחכים 72 דקות לאחר השקיעה. אבל בימינו בכלל אין צורך לספור שלושה כוכבים בשמיים, הרבה יותר פשוט לפתוח את ערוץ 12 ולחכות לראות את פרצופו של עמית סגל מופיע על המסך. ברגע שהוא שם, הכל כשר.
במקום סעודת הבדלה חגיגית, ראינו את בן כספית מקריא ציוץ של שר האוצר (המתפטר?) בצלאל סמוטריץ' שסיפר על התרגשותו מחזרתן של החטופות ואף חתם את הציוץ הקצרצר ב"כולנו מתפללים יחד ופועלים יחד לחזרת כולם". יונית לוי הגיבה: "אם הן קוראות רק את הציוץ הזה ולא יודעות מה יש ברקע כמו ההצבעה נגד אז אולי זה עובר". בשלב הזה, עיניו של עמית סגל כבר התגלגלו כל כך הרבה פעמים שהייתה סכנה אמיתית לראייה שלו, ולכן הוא הגיב: "ידעת טיעונים טובים מאלה".
סגל החליט להסביר למה אסור להגיד שלבצלאל סמוטריץ' אסור לשמוח. העובדה שזה בכלל לא נאמר על ידי אף אחד באולפן לא הפריעה לו. בן כספית רגיל ליחס הזה מהמגיש שלצדו ב"פגוש את העיתונות החדשה", הגרסה הבלתי ניתנת לצפייה של הפורמט הוותיק - אבל נראה שיונית לוי, מקצוענית בכל רמ"ח איבריה, לא ציפתה שאחד מחברי הפאנל שלה פשוט יכניס לה לפה מילים שהיא לא אמרה. היא ניסתה להסות אותו אבל חוקי המהדורה ברורים: היא אולי המגישה - אבל את עמית סגל לא עוצרים, בשם איזה איזון קדוש.
"החיים הם חיים מורכבים", הסגביר עמית סגל, פרשננו לענייני מורכבות, ליונית לוי. הטיעון הדי ילדותי ולא מורכב הוא שאם מדגישים את הצביעות של סמוטריץ' - שהלכה למעשה הצביע נגד שחרורן של ארבע התצפיתניות, ואם זה היה תלוי בו הן עדיין היו במנהרות בעזה - אז אם אחד המשתחררים בעסקה יבצע רצח, אסור יהיה למי שהצביע בעד העסקה להביע אבל על הרצח.
למען הסר ספק, זו הגרסה המאוד מעודנת של הטיעון הדמגוגי הזה. צופי ערוץ 14 ראו את יותם זמרי מבהיר את האנלוגיה האמיתית. לדידו של זמרי, יהיה רצח כזה ואז אסור יהיה ליונית אפילו לעשות פרצוף עצוב. "בלי פרצופים עצובים יונית, ובלי פרצופים עצובים קושמרו, אתם רציתם שהוא יירצח. בואו נשחק את המשחק הזה. את יונית, את רצית שמישהו יירצח בגלל העסקה הזאת וכשהוא יירצח, אל תהיי עצובה כי את שמחה". ההשוואה של זמרי בין סמוטריץ' - אדם שאשכרה קיבל כוח והצביע נגד החזרת החטופות, לבין יונית לוי - שסך הכל ציינה את העובדה הזאת, היא כל מה שצריך לדעת על הרמה של ערוץ 14. לזכותו של עמית סגל, הוא חכם מדי מכדי להגיד דברים מופרעים כאלה.
כדי "להקליל" את האווירה, הגיב לדבריו של זמרי ידידה מאיר והבהיר: "הם עם פרצופים עצובים לא רק כשמישהו נרצח. פרצופים עצובים זה עמידת המוצא", ואז שלח קריצה למגיש ינון מגל: "אתה רואה שלא דיברתי עם אשתי היום לפני התכנית?". כמה קלאסה. כמה קולגיאליות.
אלא שעם כל הכבוד לערוץ 14, הסיפור הפעם היה לא רק הביקורות מצד האנשים שמכנים את הערוץ של עמית סגל "אל ג'זירה 12" באופן קבוע, אלא הביקורת הפנימית מצדו של הפרשן הבכיר ביותר של הערוץ. נראה שבפעם הראשונה מזה הרבה זמן, לשאר אנשי חדשות 12 פשוט נשבר הסמוטריץ' מהדברים של עמית סגל. המחאה של יונית לוי ובן כספית לא הצליחה, אבל אז הגיע קושמרו שמעמדת השידור בכיכר החטופים הזכיר שסמוטריץ' לא רק הצביע נגד העסקה, אלא גם בחר לא לצפות בסרטון התצפיתניות. ברשותכם אני אזכיר כי סמוטריץ' לא רק לא צפה, אלא על פי דיווח בחדשות 12 הבהיר לנוכחים בישיבת הממשלה שלא כדאי להם לצפות בסרטון אם הם רוצים לישון בלילה. חלק מהשרים הקשיבו לו. פלא שלקח יותר משנה כדי להחזיר אותן מהשבי?
מי שבחר, ובצדק, לברוח משני הערוצים האלה בזמן הזה יכול היה ליהנות מהמשדר המתוק להפליא של ערוץ 13, שם הבינו את גודל המאורע ההיסטורי ופשוט נתנו לתמונות לדבר. בפעם המאה שהראו את התמונות של החטופות פוגשות בפעם הראשונה את בני משפחותיהם הבהירה הילה קורח שכבר תפוסות לה הלחיים מרוב חיוכים. נגה ניר נאמן ביקשה להמשיך לשדר את הסרטונים בלופ. אודי סגל נאלץ להודות בכנות בשלב מסוים שהוא בכלל לא הקשיב לדברים שנאמרו בפאנל אצלו, כי הוא היה מרותק עדיין לאותם סרטונים.
מאיה איידן של ערוץ 13, כמו מספר נוסף של עיתונאים מערוצים שונים, לא ניסתה אפילו להסתיר כמה היא מחוברת למשפחות, אחרי 477 ימים של סיקור צמוד. היא מכירה את השמות של כל החברים, האחים, האחיות, הדודים והדודות - וברגע מסוים בו היא מצאה את עצמה מפרשנת את מצב הזוגיות של אחת החטופות היא עצרה את עצמה ואמרה: "אנחנו עוד ניתן להן פרטיות, נשבעת".
מי שבכל זאת בחר לחכות לצאת השבת כדי להתעדכן בכל האירועים זכה לראות כתבה בת 9 דקות בלבד, שהספיק לערוך ולקריין ציון נאנוס בזמן אמת, שהכניסה פנימה את כל רגעי המתח של הבוקר, ובהמשך את כל הסרטונים המרגשים של המפגשים בין החטופות לבני משפחותיהן, וגם את התמונות משחרור האסירים ברמאללה, והכאב של בני משפחות החטופות שנרצחו ב-7 באוקטובר ולא יחזרו.
הכתבה של נאנוס היא כתבת כרוניקה קלאסית שלרוב לא הייתי עוצר בכלל להלל אותה בנפרד מכל העבודה הקשה שעשו כל עובדי חברת חדשות 12 במהלך היום, אלמלא דבר אחד תפס לי את העין: לא מה שציון נאנוס הכניס לכתבה, אלא מה שהוא בחר להשמיט, וזה את התמונות הקשות שכולנו מכירים בעל פה של הבנות היפות ממוצב נחל עוז מובלות אל הטנדרים כשהן מכוסות בדם. תמונות שהכניסו אומה שלמה לטראומה, ועדיין שודרו בלופים אתמול בשבת בשמונה בבוקר, בזמן שילדים קטנים פותחים את הטלוויזיה ומחפשים סרטים מצויירים.
הבחירה של נאנוס היא בחירה של תקווה. התמקדות באור על החושך. התחלה של תהליך של החלמה, לא רק של הגיבורות שחזרו מהגיהנום, אלא של אומה שלמה. יהיו באמצע כמה סמוטריצ'ים ועמית סגלים שיגלגלו עיניים, יהיו כמה בן גבירים שינסו לעשות ספינים, אבל אנחנו נשרוד. קרינה, דניאל, לירי ונעמה - אתן ההשראה של כולנו, כמה טוב שבאתן הביתה.