לא להאמין: "חתונמי", מערכת היחסים הארוכה ביותר שחלקנו ידעו בחייהם, חזרה למסך. כמו בכל זוגיות גם בזו היו עליות ומורדות, וגם גוסטינג של שנה וחצי שהרגיש כנצח, אולי בגלל כל מה שעברנו בינתיים. ודווקא לאור כל מה שעברנו, ההיעלמות של "חתונמי" מכעיסה. איפה היית כל הזמן הזה? עכשיו חוזרים? מה, רק אחרי שתפסתם אותנו בריבאונד עם "אהבה חדשה"?
אחרי בצורת כזו מעניין מה "חתונמי" תביא באלבום הרפיוטיישן שלה. הובטחה לנו כלה שאמורה להסעיר, לטלטל, למוטט ולעורר בנו כל תסמין אירוע לבבי: מינדי. נכון מאוד, חרדית לשעבר. הפורמט של שידוך מאולץ וכפוי לא עבד לה, אז היא פונה מאה שמונים מעלות משם ל... כן, טוב, כן.
מינדי ארליך, 37, אמא לבן 17, ירושלמית, מכילה בתוכה ממגוון ניגודי החברה הישראלית. היא עורכת דין ותסריטאית, חילונית וחרדית, מופנמת וחובבת קהל, ובגדול, כל תקני המשרות של תאגיד השידור הציבורי באישה אחת. בנוסף לכל הכובעים והתארים שלה, היא יפה, מרשימה ומסתורית משהו, מה שהופך את הדמות שלה לליהוק שיחוק. מתבקש לדמיין אותה בסדרה על חרדים בנטפליקס, "בת קול" או משהו כזה, והמיקום שלה במימד החתונמיאי מסקרן אפילו יותר. איזה מין חתן אפשר להתאים לה?
לדעת המומחים, זה עשוי להיות אופיר, היפסטר מסורתי ירושלמי (כי איפה עוד תמצאו כאלה?), 38, צלם, יוצר וכמה טייטלים מפוקפקים אף יותר. על הנייר מדובר במינדי הבן, אבל כשמסתכלים עליהם, מובן שאין פה על מה לדבר. היא תאכל אותו בלי מלח. מינדי סולדת מגברים תלותיים, וספק אם אופיר הספיק כבר לגלות איך מצעים במיטה מתחלפים. או כמו שניסחו המומחים בחמלה מירבית, זהו "ילד בגוף של גבר". דגל אדום שני: הוא ניחן באהבה יוצאת דופן ללבנדר. מכנה משותף: אהבה לירושלים. מי ייתן והקסם של העיר יטשטש את היעדרה המוחלט של הכימיה.
מהצד השני, אסף שטרית, איש עם שם של שב"כניק ולוק של אקטימל מפותח. תראו, קטונתי מלשפוט בשלב כה מוקדם. אני לא יודעת הרבה על אסף. אני כן יודעת שהוא פותח את ההצגה העצמית שלו בבדיחה על גבר שנרקב מהר כמו אבוקדו. אם אספר את הבדיחה הזו לסבתי בת ה-90 פלוס, היא תקרא לי בומרית - אבל לא אסף, שנקרע מצחוק כאילו שמע את הבדיחה לראשונה מעצמו. תוסיפו על כתם האבוקדו את היותו בריאותן ללא גבולות, עם התמכרות חריפה לכל סוגי הספורט שנשמעים כמו מחלות עור. אני רק אומרת, חשדהו.
כמו כן, שטרית נודע בחיבתו למכשירים, מכונות, תוכנות, חומרות וכיו"ב, על פניו תכונה משמחת לבב אנוש וטובה לשלום בית. אבל במקרה שלו, תקשיבו לי, זה הרבה מעבר לתחביב. הטיפוס הזה ג'ינרט כל אלמנט בחיים שלו, לתחושתי גם את הדנ"א של עצמו. יש בו משהו שנותן פרסומת לטמו. דבר אחד הוא לא הספיק לג'נרט, וזה - דמעה דמעה - את האישה המושלמת.
בשונה ממינדי, אסף מזכיר ליהוקים שראינו קודם. בראש שלי, הוא יושב איפשהו באזורי השניר. גם הוא ניחן בדירה לבנה כמו שמחזיקים רק אנשים שטשטשו ראיות עם אקונומיקה, ועדיין, המומחים מסכימים שהוא שידוך עדיף למינדי על פני הפרויקט השני. לזכותו של אסף יאמר כי עליו אני לפחות סומכת שידע לכפתר חולצה לבד, והוא מרגיש בשל לילד. לא מובן מאליו, לקראת גיל 40. מי ששוטטה באפליקציות בתחומי תל אביב, יודעת.
בהחלטה נבונה של ההפקה, המומחים משאירים לאסף טופס ריק, להחלטתו. אממה, אתם יודעים איך זה צ'אט ג'י.פי; לא תמיד תופס דקויות, ואסף ממהר לספר שהוקל לו על שלא נמצא לו שידוך. המומחים ממהרים לתקן: דווקא נמצא, רק שהמשודכת היא אמא - טייק איט אור ליב איט. אהה. כלומר, יש! איזה יופי! אסף נמלך בדעתו. הוא מבולבל; נוסף משתנה גורלי לסיטואציה. הוא מונה בפני המומחים את כל הסיבות לא ללכת על זה, ומסכם: הוא הולך על זה. את התיק שאסף מביא איתו אי אפשר להגדיר עדיין, וכל מה שנותר למינדי הוא להשלים עם כל גזירה שתבוא.
משקפץ למים, הוא נראה מאושר. לא לגמרי בטוח האם בשל הסיכוי לאהבה נצחית, או ההזדמנות להגשים חלום ולבקש בופה שלם של חטיפי חלבון טבעיים. בחלומו, הוא רואה שהכול "יהיה קליל ויזרום ויעבוד". בחלומי, אני צופה מחלוני למרפסת של זנדאיה, ולא לישיבת נרקומנים.
הקונפליקט החרדי-חילוני של מינדי מתנקז לרגע בחירת השמלה. אם זה מעודד אותה, אני לא מכירה אף בחורה שמרגישה בשיא תחת קילומטרים של בד לבן. שמלת כלה היא בוודאות קונספט שהומצא על ידי גבר סטרייט, וממילא שום דבר לא יתעלה על חליפת שני החלקים שיעל דפקה לרגל הבכורה. אבל המתיחות לא נגמרת שם, ומתבטאת כצפוי גם בנוכחות חלקית של המשפחה בחתונה. אמה של מינדי לא תגיע, למרות הקשר הקרוב.
רגע הגיליוטינה מתקרב, וברוך שפטרנו מעונשו של טקס החלפת המתנות. זמן טוב להודות באופן כללי לעורכי התכנית שחסו עלינו הפעם, עם פרק פתיחה פחות מזדחל מהנהוג, שכלל אפילו - מי חשב - גם היכרות עם הדמויות, וגם חתונה שלמה! בשנה כשכזאת, איך אומרים, מגיע לנו. אולי כמונו, מישהו שם בהפקה למד שהחיים קצרים. קצרים מכדי לצפות בפריים של צעצוע משרדי.
מינדי צועדת מספיק מהר לחופה, מצמצמת סיכויים להתעלף מחרדה באמצע. הבחור שמחתן את הזוגות מזה כמאתיים שמונים שנה מחכה בעמדת הכוננות. איש לא ישכנע אותי שהוא אי פעם זז משם, או ממשיך להתקיים בין עונות. "אסף היה ילד שצמוד לאופניים שלו", פותח הרב במילים שכל גבר רוצה לשמוע. רגע, מה זה? יש עוד? "וכל הזמן מפרק ומרכיב אותן". אופציות נוספות לסיפורי שבירת-קרח משעשעים: "הוא היה תולש לבובות את הראש", "תופס עכברים מהזנב" ו"מדבר עם חבר דמיוני בשם 'המבקע'".
מינדי ואסף נראים כרגע שניהם נלהבים ונרגשים להכיר, או שאולי זה התקף האנדרנלין המאפיין טראומה מתהווה. ימים יגידו. אם להאמין להם, שניהם בדקו ביוטיוב איך רוקדים סלואו. זה קצת חמוד. גם המפגש עם הילד חמוד, באופן מפתיע, אם כי אין לנו כל דרך לדעת עדיין, וגם להם בעצם, מה רוחש באמת בפנים במצב כל כך מוזר וקיצוני. מרבית ההורים לא ימהרו להכניס אדם זר לחיי הילד שלהם, אבל נראה שמינדי רגילה לא להתיישר עם מרבית האנשים. ובכל זאת, אני לא יכולה לתהות מה קורה לילד בן שבע עשרה שנעמד לפתע מול המצלמות, במרכז סיטואציה מטורפת שלא בחר. נו, מילא, גיל 17. זו לא הטראומה הראשונה שלו, הא?
לעונה הנוכחית של "חתונמי" הגעתי ללא ציפיות. הנחתי שכמו בתכניות ריאליטי אחרות השנה תהיה עונה עצובה, עם אותם הדברים אבל לאט, כדי לתת רושם של חיבור למציאות הסוערת שבחוץ. אם להודות באמת זה נעשה מעייף, ובדרך כלל מאולץ. אף אחד מאיתנו לא צופה בתוכן אסקפיסטי כדי להמשיך לעסוק בזוועות שטורדות את מחשבותינו במהלך היום, ואפשר להמשיך ולעסוק בנושאים בוערים שעל סדר היום גם מבלי לכפות את איזכורם בכוח, בכל פינה בידורית על המסך.
בעונה השביעית שלה, "חתונמי" לא מתיימרת להמציא את עצמה מחדש, וטוב שכך. זו אותה "חתונמי" שאנחנו מכירים, עם אותו מודל שידוכי-טיפולי תמוה ותיעוד אינטימי עד מביך של משתתפיה, רק מלוטשת, מהודקת ומפתיעה בקטנות. וזה בסדר גמור. בשונה ממינדי ואסף, אני לא זקוקה לעוד הפתעות מטורפות השנה. רק בחייאת, לפרקים הבאים - תעשו שיחזור גם המצחיק. קצת. טיפה. כמו פחמימה בתפריט של אסף.