במרכז מהדורת חדשות 12 עמד התחקיר של דפנה ליאל שחשף כיצד מנסה נתניהו, בינתיים בהצלחה, למנוע הקמה של ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק איך התעוררנו כולנו שטופי זיעה קרה לסיוט של בוקר שמחת תורה התשפ"ד, 7 באוקטובר 2023 למניינם.
זה נראה כמעט לא מובן, בתוך כל העיסוק במה שמעניין עכשיו: חזרת תושבי צפון רצועת עזה לבתיהם (לפני חזרה מלאה של תושבי העוטף, כמובן), המשך עסקת החטופים, האופציה הסעודית ומהלכי הנשיא האמריקני הנבחר, מה אתם יודעים? אפילו טרנספר מרצון.
עד כדי כך ירד העניין מראש סדר היום הציבורי, עד שזה לבדו מעיד על ניצחון נתניהו: כזה נוגע לעתידו הפוליטי, הוא ניחן ביכולת לנהל קרבות ארוכים שבמוקדם או במאוחר יתישו את כל יריביו. כך קורה, שליאל צריכה להכניס את הצופים לאווירה של חורף 2023, בעזרת המקרה המצמרר של משפחת מנצורי ששכלה את בנותיה באותו בוקר נורא.
עוד מתזכרת ליאל לא רק באווירה הציבורית שחייבה ועדת חקירה שהייתה בטוחה שתוקם במהירה, אלא גם את הביטויים במערכת הפוליטית, חלקם אפילו של מקורבי נתניהו, שהבטיחו תחת כל עץ רענן שוועדת חקירה ממלכתית קום תקום. גם מי שסייג, עשה זאת רק בנימוק שהוועדה כזאת צריכה לקום "אחרי המלחמה".
אשם על פי גישתו שלו
זה לא שאותם אנשים, חלקם כאמור מסביבתו הקרובה של נתניהו, כמו גלית דיסטל אטבריאן, מיקי זוהר, יולי אדלשטיין ואחרים, שינו לפתע את דעתם על בית המשפט העליון כמי שאמור למנות את חברי הוועדה. זה פשוט מפני שבהלם של הימים הראשונים, הם הניחו שנתניהו אשם.
נכון שלא מסמנים את המטרה סביב מקום פגיעת החץ, אבל הם הבינו שככל שהמחדל הצבאי הוא חמור (והוא אכן חמור ונורא, כפי שתמצא כל ועדה שתקום), הרי שלא יכול להיות שהאיש שניהל את המערכת, כולל מינוי שרי ביטחון ומפקדי הצבא, יהיה פטור מאחריות. הן אפילו נתניהו עצמו היטיב להגדיר זאת בנאומיו חוצבי הלהבות לאחר מלחמת לבנון השנייה.
גם היום הם יודעים בליבם שנתניהו אשם, אבל עוזרים לו לצמצם את השאלות לשעה שבה העירו אותו - האם הוזהר מראש, האם הקיץ משנתו בשש בבוקר או בשש עשרים ותשע? ועוד זוטי זוטות ששייכים, אם בכלל, לשאלת הניהול הכושל של הקרבות בשעות הראשונות שבהן חוללו בודדים ומסגרות מאולתרות כמה ניסים קטנים, בהקרבה עילאית, שרק מעידה על המחדל הכללי.
הלך הרוח בקרב ראשי הצבא וגופי המודיעין, שהוא כולו רוח המפקד, נדחק לשולי הדיון עד שאפילו תחקירים בנוגע למה שנעשה "באותו הלילה" משרתים את נתניהו שמעדיף שנתרכז בפרטים הקטנים במקום לראות את התמונה הגדולה.
מי פנוי בסביבת נתניהו?
הרעיון הנואל ביותר שנחשף בכתבה, הוא הרעיון של נתניהו להקמת ועדת בדיקה, שני יושבי ראש, שתמיד יכולים להיות לעומתיים זה כנגד זה, ושלושה חברים מכל "מחנה", קואליציה ואופוזיציה.
עכשיו נניח לרגע, רק לצורך הדיון כמובן, שגם לממשלת בנט-לפיד יש אחריות למצב הנורא שהתפרץ ב-7 באוקטובר 2023, גם אם כך הוא הדבר, הרי שאנו צפויים לטיוח כפול, במקום לחקר האמת.
ייאמר מיד, זה לא היה תחקיר שמפיל מישהו מהכיסא, היו בו כמה הקלטות מישיבות סגורות, אבל לא כאלה שאי אפשר היה לנחש את הנאמר בהן גם ללא ההקלטה. לכל היותר נחשף כאן - כאילו מישהו חשב אחרת - איך מפעילים נתניהו ו"סביבתו" כמו שמקובל לכנות בתקשורת את הרעייה, הבן ורוח האנשים שחייבים לבוס את חייהם הפוליטיים, את המערכת ה"כאילו-אובייקטיבית".
זה בא לידי ביטוי למשל בהצעה של חבר כנסת שעד לאותו הרגע ספק אם מישהו מאזרחי ישראל שמע את שמו, אריאל קלנר (יש אחד כזה, בדקתי), לקידום ועדת בדיקה שאינה ועדת חקירה ממלכתית.
זעקת המשפחות
מה עוד נחשף, במשתמע כמובן, מהתחקיר של דפנה ליאל? למשל הקרב שלו היינו עדים על מינוי נשיא לבית המשפט העליון. מה לא נאמר עליו? שהשופטים פריבילגיים, שעמית עצמו מושחת - מזה, ומהצד שכנגד - שזה הצעד הבא בהפיכה המשפטית.
לא ולא, לפעמים האמת היא פשוטה הרבה יותר: זה היה עוד ניסיון לקעקע את אמינות בית המשפט העליון, כדי לתרץ מדוע לא ניתן להטיל עליו את הקמת ועדת החקירה. הכל מתוכנן בקפידה, הכל מתוזמן לעילא, הכל למען מטרה אחת שהיא היאחזות בקרנות המזבח של איש אחד.
ההורים השכולים? הלוחמים שצברו מאות ימי מילואים? החטופים ומשפחותיהם? העקורים מאדמתם שיחלפו עוד שנים עד שישובו, אם בכלל, לבתיהם? כל אלה מתגמדים לעומת המשך חשבון ההוצאות הפתוח של הווילה בקיסריה.
זה לא נאמר כמובן במפורש בתחקיר של ליאל, אבל זה נותר תלוי כזעקה מהדהדת בסיומו, מהדהדת כמעט כמו זעקתה של משפחת מנצורי שחייה התהפכו בן לילה.