הסרט הזה רע גם לפרו-פלסטינים וגם לישראל, וזה מה שטוב בו

אומרים שאם שני הצדדים נגדך כנראה שאתה עושה משהו הגון. אם זה נכון, הרי שמגיעות ל"5 בספטמבר" מחמאות.

הסרט המדובר עוסק ברצח י"א הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972. בניגוד לסרטים הקודמים בנושא, הוא עושה זאת מנקודת המבט של העיתונאים האמריקאים שסיקרו את הזוועה. המעניין הוא שכולם היו עיתונאי ספורט, שהגיעו לגרמניה כדי לסקר את האולימפיאדה, אבל במקום לדווח על קפיצות לגובה וקרבות סיף מצאו עצמם משדרים טבח של אחד עשר אתלטים, משהו כמובן שלא היו מוכנים לקראתו.

מצד אחד, יש המכנים את הסרט "פרופוגנדה ציונית" וטוענים שהוא יוצא לאקרנים דווקא עכשיו כדי להצדיק את מעשיה של ישראל. הם זועמים על כך שהוא מכנה "טרוריסטים" את חברי ספטמבר השחור שרצחו את האתלטים וכועסים על כך שלא משמיעים את קולם בסרט ולא מתייחסים להקשר שבו פעלו. הטענות הללו לא נפלו על אוזניים ערלות. בצעד חסר תקדים, עובדים של בית קולנוע מרכזי בניו יורק חתמו על עצומה שקראה להפסיק את הקרנותיו במקום - וכך אכן קרה. נוסף לכך, "5 בספטמבר" בקושי מוקרן בארצות הברית. בלטרבוקס, הפלטפורמה הקולנועית החביבה על צעירים בימינו, הביקורות הפופולריות ביותר מצטרפות גם כן לגינויים שלו מסיבות פוליטיות, ואף שהיה מועמד לפרס גילדת המפיקים היוקרתי, הוא לא מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר והסתפק במועמדות אחת בקטגוריית התסריט. ובמילים אחרות: המחנה הפרוגרסיבי, שבמהותו הוא גם אנטי-ישראלי, הוציא חוזה על דרמת המתח הזו והצליח בקלילות למחוק אותה מן המפה.

גם אנטי-ישראלי, הוציא חוזה על דרמת המתח הזו והצליח בקלילות למחוק אותה מן המפה.
בסוף השבוע, אחרי הקרנות בכורה בפסטיבל חיפה ובפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, "5 בספטמבר" עולה גם אצלנו, וגם פה כועסים עליו. זאת, מכיוון שהוא ממרכז את החוויות של העיתונאים האמריקאים, כאילו הם מרכז הסיפור של הטבח, ומתעלם לחלוטין מן הקורבנות, אותם בקושי רואים פה. דומה הדבר, אומרים המקטגרים, לסרט על השבעה באוקטובר שיתרחש אך ורק באולפן הממוזג של חדשות 12.

הרשו לי לנסות להתמודד עם הטענות משני הצדדים. נתחיל עם הקובלנות של מי שרוצחים וגם יורשים. לא מספיק להם ש-11 יהודים נטבחו בגלל שילוב בין הטרור הפלסטיני ואוזלת היד של הגרמנים, עכשיו הם גם חייבים לרקוד על הטעם. לטעון שהסרט הוא "תעמולה שנוצרה כדי להצדיק את רצח העם בעזה?" הרי אתם יודעים שעבודה על סרטים מתחילה שנים לפני הגעתם לאקרנים, וגם פה הצילומים הסתיימו הרבה לפני תחילת המלחמה הנוכחית. לזעום שלא מציגים כאן את המחבלים? הרי גם את הקורבנות שלהם לא מציגים! לקרוא לגנוז את הסרט כי הוא לא מספק "הקשר" לפיגוע? נראה אתכם מעיזים להגיד את זה על סרט שיעסוק בפיגועי ה-9/11. כולם תמיד חכמים כשמדובר בדם יהודי. נוסף לכל זה, הסרט דווקא כולל דיאלוג שבו מתווכחים האם יש להגדיר את "ספטמבר השחור" כארגון טרור, ודיאלוג נוסף בו מבהירים את המובן מאליו, שמותר להגדיר אנשים מסוימים כמחבלים מבלי להשליך על עם שלם או על קבוצה אתנית שלמה. גם זה כמובן לא מספק את הצדקנים והטהרנים, כי שום דבר לא יספק אותם. הם פה בשביל להתלונן.

ולגבי הטענות מן הצד הישראלי: אפשר להבין אותן, אבל באקלים הנוכחי, אפשר גם להוקיר תודה על כך שמישהו לפחות מכיר בטרגדיה המתמשכת שלנו, גם אם הוא מציג אותה מזווית כזו. מעבר לכל, הטבח במינכן גם היה פיגוע הטרור הראשון אותו העבירו בשידור טלוויזיוני חי, ולכן לגיטימי בעיני להציג אותו מנקודת המבט של התקשורת. נכון, הרצח של הספורטאים הישראלים הוא רק הרקע - באותה מידה, אם הפיגוע הטלוויזיוני הראשון היה של נערים נורבגים, גם אם היו ברקע. זה לא אישי.

נוסף לכך, "5 בספטמבר" לא מציג את העיתונאים כקדושים. הוא מתאר כיצד הם נעים על הקו שבין לסקר אירוע ולהיות חלק ממנו, ולא פעם חוצים את הגבולות, כפי שאנשי תקשורת עושים עד ימינו. הסרט לא מסתיר את העובדה שרוב הזמן, גיבוריו קיבלו את הבחירות הלא נכונות, ומבצע השידורים שלהם הסתכם בפאשלה גדולה. זה לא יהיה ספוילר להגיד כי בשלב מסוים הם פרצו עם הידיעה שכל בני הערובה הישראלים הצליחו להימלט. יש להניח שאת הדרמה הזו ילמדו בבתי ספר לתקשורת בשיעורים על הסכנה שבלהיטות לפרסם ראשונים ועל חשיבות הצלבת המקורות.

מעבר לכל הוויכוחים הפוליטיים סביב "5 בספטמבר" ברשתות, בכל זאת מדובר בקולנוע, ועולה השאלה - איך הסרט? ובכן, הוא נמשך "רק" שעה וחצי, אורך קצרצר בסטנדרטים של ימינו, ומרתק מן השנייה הראשונה ועד האחרונה. למרות שידעתי מן הסתם מה הולך לקרות, ישבתי על קצה הכיסא, והלב שלי נקרע בסופו.

מאחורי המצלמה עמד טים פלבאום, במאי שוויצרי אלמוני למדי שמיטיב לתקתק את הדרמה ולנווט ביד בטוחה צוות מצוין של שחקנים: כולם שחקני אופי מיומנים, אבל אף אחד מהם לא כוכב נוצץ. מדובר בפיטר סרסגרד, בן צ'פלין, לאוני בנש הגרמנייה הזכורה מ"חדר המורים" וג'ון מגארו שכמו ב"חיים שלמים" בשנה שעברה, שוב מגלם את דמות הנעבעך היהודי. בניגוד ל"מינכן" של סטיבן ספילברג, פה אין שחקנים ישראלים. הכי קרוב לזה הם קטעי ארכיון קצרים בהם צצים דן שילון וניסים קיוויתי.

"5 בספטמבר" הוא סרט עשוי לעילא, סוחף ומעורר מחשבה, שעומד ביומרות הצנועות שלו. נכון, אין בו שואו גדול מהחיים. הוא לא ממציא את הקולנוע מחדש, ואם מישהו היה נתקל בו במקרה בזפזופ בטלוויזיה, הוא היה יכול לחשוב שמדובר בדרמה של HBO מאמצע שנות האלפיים. זה אומר שאפשר לחכות לראות אותו בבית? הדיונים האלה מעייפים אותי. מדי שנה יש אולי שני סרטים ש*חייבים* לראות על המסך הגדול, וגם זה לא בטוח. רוצים לראות בבית - תראו בבית. אני הלכתי לקולנוע (ובשביל הרקורד, שילמתי מחיר מלא על הכרטיס). לאור טבעו של הסרט, לא אגיד שנהניתי ממנו חלילה, אבל בהחלט הרגשתי שאני עובר חוויה, והיא נשארה איתי אחרי הרבה הצפייה.

ואם צריך עוד סיבה לרכוש לו כרטיס, זה גם עניין ערכי: אם באמריקה הורידו אותו מן המסכים רק כי העז להודות שטרוריסטים רצחו ישראלים, אז שלפחות פה נסביר לו פנים. נכון, אנחנו שוק קטן, כך שאם הוא ימכור פה חמשת אלפים כרטיסים במקום חמש מאות זה לא יזיז לאף אחד, אבל גם מחווה סמלית היא משהו, ולא תהיה הזדמנות כזו. דבר אחד למדנו מהסיפור העצוב של "5 בספטמבר": גם עוד חמישים שנה, אסור יהיה בהוליווד להציג סרטים על הקורבנות הישראלים של השבעה באוקטובר, ואסור יהיה לקרוא לחמאסניקים טרוריסטים.