נקמה וקונספירציה: קראו פרק ראשון מתוך "חזירי בר בכרמל"

נניח שאתה אדם מיושב בדעתו. אדריכל בשנות החמישים-שישים לחייו שצבר בעמל כפיו כמה נכסים ועוד כמה גרושים בחשבון הבנק, שמתהדר בבית יפה וברכב מכובד, ולא פחות חשוב מכך גם בכמה חברויות בקרב מה שנקרא "הברנז'ה המקצועית".
נניח שאתה האיש הזה שבכל בוקר כשהוא נכנס למשרד כבר מחכה לו על שולחנו כוס מיץ אשכוליות סחוט טרי ולצידה כוס קטנה של מים להפגת הצרבת שלאחר האשכוליות, וכמובן המדור הכלכלי של עיתון הבוקר, שלו הוא מכור כבר שנים רבות. וכל זאת תמיד לצלילי נוקטורן של שופן האמורים להשרות רוגע על המשרד.
נניח שאתה האיש הזה שלכאורה הכול רגוע וסטנדרטי אצלו.
למה לכאורה? כי לאחרונה יש משהו שמעיק עליך. משהו שגורם לך לתחושת פספוס הולכת וגוברת. לך כנראה לא חסר דבר, אבל העיתונים, הם מלאים בסיפורים. סיפורים על אותם בני מזל שעושים כסף מעסקאות נדל"ן במקומות אקזוטיים כמו קוסטה ריקה או איי פלורידה. סיפורים על התשואות הפנומנליות של קרנות האושר וסיפורים על מלאכים המחוברים לילדים זבי חוטם, שהרעיונות הטכנולוגיים שלהם מייצרים רווחי עתק.

אתמול אפילו קראת על חבר מהתיכון שמכר את עסקיו ויצא עם היאכטה שלו לשיט מסביב לעולם.
ואתה מתוסכל.
איך זה, אתה שואל את עצמך, שאצל כולם הכסף עובד, ואצלך החסכונות שעד לא מזמן ייצרו תשואות שנתיות נאות, כבר לא מספקים את הסחורה?
אומנם יועץ ההשקעות שלך מזה שנים מזהיר מפני השקעות מסוכנות, "השוק גבוה ואנחנו הולכים היום על השקעות דפנסיביות", אבל מה לעשות שהכותרות הכלכליות מספרות סיפור אחר, ואתה ביחד עם הכסף שלך מרגיש קצת תקוע.
אז החלטת שזה הזמן שלך לעשות את המכה. גונבה לאוזניך שמועה שבעיר מסתובב אדם שעושה פלאים עם כסף. כמה בירורים עם "חבר שבפנים", שיחת טלפון קצרה, והנה אתה יושב מול נמרוד.
הדבר הראשון שמן הסתם שובה אותך באיש הזה הוא החיוך שלו. "חיוך של אלף זריחות," אתה אומר לעצמך, והמשמעות אינה נסתרת מעיניך. הוא שרוע על כיסא מנהלים מרופד עור, רגליו המשוכלות מונחות בחוסר טקסיות על פינת השולחן ובידו איזה דף פוליו צהבהב מקומט ובו רשימת האנשים שעומדים לרכוש את אחד המגרשים הפנויים האחרונים בגוש הגדול של תל אביב. ברשימה הזאת, שניתנה לך האפשרות להציץ בה (וגם זה לא עניין של מה בכך אליבא דה נמרוד), אתה מוצא זמר ידוע, כוכב כדורגל לשעבר ושופט מחוזי. כל שם ברשימה מסודר בתוך טבלה המדמה את הבניין העתיד להיבנות על המגרש בתוך חמש שנים - אם ירצה השם, כמובן, וגם ראש העיר. אלא שגם אם השעה מאוחרת והריכוז שלך הוא כבר לא משהו, אתה מצליח לזהות בעיניים כלות שהטבלה מאוכלסת במלואה, מה שאומר שהרשימה סגורה ואתה שוב מחוץ למשחק.

אתה מישיר מבט מאוכזב אל נמרוד שלוגם ברוגע מהקפה השחור. הוא מניח את הכוס באיטיות על השולחן ומסתכל עליך. כשהוא מגלה את האכזבה על פניך, חיוכו כבה. הרי הדבר האחרון שנמרוד ירצה לעשות הוא לאכזב מישהו. במיוחד כשבאמתחתו חשבון בנק נפוח.
הוא ייתן לך עוד כמה שניות להתבשל בתוך תחושת הפספוס ואז יחייך. הפעם חיוך של אחד שיודע. אתה בוודאי תבטיח לעצמך שאם אחרי החיוך הזה תגיע הצעה, אתה לוקח אותה בלי לשאול שאלות מיותרות.
נמרוד כמובן מספיק מנוסה כדי להבין מה מתרוצץ במוחך עכשיו, אז הוא מרשה לעצמו לספר לך דרך סוד על דירת הגג שבקומה העשרים וארבע של הבניין, שעדיין לא קיבלה היתר בנייה ולכן לא מופיעה ברשימה. הוא כמובן יודע לציין שעם ידע וניסיון תכנוני, קשרים במקומות הנכונים וכמובן תשלום ראוי של "כל מיני מיסים", תאושר הקומה, מה שיאפשר את בניית דירת הגג שהיא "הקרם דה לה קרם של כל הפרויקט הזה", אותה התכוון בעצם לשמור לעצמו.
כשהוא מפליג בתיאור הבריכה והדק שהוא הולך לבנות במרפסת המערבית הצופה לים, וכשאתה מבין שהוא לא מתכוון להציע לך דבר, אלא אם תבקש כמובן, אתה קוטע אותו חסר סבלנות וזורק לעברו "שותפים?"
והוא, עם אותה הבעה על הפנים של מי שלא מופתע מכלום, מתרצה כמובן - ולו רק בשם החברות שזה עתה נרקמה ביניכם - לא לפני שהוא מציב כמה תנאים שמסדירים את יחסי הכוחות בבעלות העתידית על הנכס.
אתה מן הסתם מסכים. אחר כך אתה רושם שיק של חצי מיליון כמקדמה ורץ מאושר לספר לאשתך כאילו זה עתה זכית בפרס הגדול בלוטו, כי הרי מה שחשוב לך כרגע זה שהכסף הארור שיושב כבר יותר מדי זמן בחשבון ומעלה אבק "מתחיל לעבוד".
אף אחד לא סיפר לך אבל נמרוד הוא אלוף העולם בלתחזק יחסים. ברגע שהצטרפת למועדון שלו, ראוי שתראה בו כבן משפחה. אחרי שבוע הוא מבקר אצלך לברנץ' של שבת בגינה שאתה מקפיד לטפח בחצר האחורית של ביתך שבמושב.
אתה משוטט איתו בשבילי הבוסתן, שהוא היהלום שבכתר של גינתך, מסביר לו על שלושת סוגי עצי התפוז שלכל אחד פרי בטעם שונה, מצביע על עץ הדובדבנים הייחודי שפרחיו הוורדרדים כבר מבצבצים ובעוד כמה חודשים יניב פרי וקוטף עבורו כמה פירות מעץ האבוקדו.
אתם מתיישבים לבסוף לשולחן בצילה של סוכת הגפנים העירומה כדרכה בעונה זו של השנה. אתה נותן לו לטעום מגבינת בופאלו מקומית ומהזיתים המוחמצים שלך שנקטפו מעץ הזית שבגינתך בן שלוש מאות השנים, שמקורו באיזה מטע של ערבים בשומרון, והוא הסוד השני הכי שמור שאתה מסתיר מאשתך ההומנית, אחרי כמובן "החוג לברידג' של יום רביעי בערב", או איך שלא תקרא לזה.
והקפה בשעת בוקר של שבת אביבית זאת טעים ומדיף ארומה משכרת, והשיחה קולחת ועוברת כמטוטלת מענייני ילדים לעסקים, לטיולים בחו"ל ולהיכרויות משותפות, וכולם מרוצים, אבל אתה במיוחד מרגיש על גג העולם. זכית בחבר.
ואז מופיע לרגע הבן. כבר שנתיים מאז השתחרר מהסיירת. מאז השחרור הוא נע בין הטיול הגדול לדרום אמריקה ולמזרח לפסיכומטרי. הוא בדיוק חזר מהודו. מימן את עצמו בעבודות מזדמנות של מכירת מוצרים הזויים בחו"ל, במה שנקרא אצל אחינו "עגלות".
אז נמרוד יזהה הזדמנות נהדרת לעשות רושם על באי השולחן. הוא מתעניין אצל הבן במקום המוזר ביותר שבו עבד.
"ציורי שמן בקניון הגדול של אוסקה ביפן," הבן עונה.
"איקורדסו קה?" נמרוד שואל.
"ניצ'י," עונה הבן המופתע.
"קוקאנה," מציג נמרוד טון מופתע.
"ווא קרי מס," עונה הבן.
אתה מן הסתם תוקסם מהאינטראקציה בין השניים. ואז נמרוד יחייך ויספר:
"ווא קרי מס זאת המצאה של השותף שלי מלפני יותר משלושים שנה. כשאתה רוצה להציע ביפנית הנחה אתה אומר ווריביק גא ארימסו, אבל אחרי חודש ביפן כל מה שהשותף שלי הצליח להוציא, לצחוקם של היפנים השיכורים, זה את הווא קרי מס הזה, שהמשמעות שלו קרובה יותר למילה חמותך. זאת הסיבה שהם צוחקים מזה עד היום. וזאת גם הסיבה שהם קונים ממך תמונות. רוב הזמן הם הרי זורקים אותן לאחד הפחים שבדרך הביתה."
"נכון," יאשר הבן.

נמרוד ימשיך ויספר על אותן שנים שלאחר השחרור מהצבא שבהן הסתובב בעולם, לגבו תרמיל קטן ובו כמה פרטי לבוש ועוד כמה אביזרים אישיים הכרחיים ובכיסו לא יותר מכמה עשרות דולרים. הוא יספר אנקדוטות שונות ויתגאה בכישרון הגדול שלו לתקשר עם אנשים גם בלי להבין מילה משפתם, כישרון שבו נעזר כדי למצוא עבודות מזדמנות ולפלרטט עם בחורות, אך בעיקר כדי להסתיר את לאומיותו, כי כמו שהוא תמיד טורח להסביר, "להיות ישראלי באותה תקופה זה לא היה להיט גדול."
עכשיו, אם יש משהו שנמרוד לא ידבר עליו הוא התקופה שבה חזר לארץ קצת לפני מלחמת יום כיפור, כשתמה תקופת התרמילאות. במקום לעשות את החגים בחיק המשפחה, הוא מצא את עצמו אוחז בצו מילואים. את ראש השנה הוא בילה במוצב קדמי מול תעלת סואץ.
נמרוד שאחרי המלחמה הוא כבר אדם אחר לחלוטין. הוא מסתגר בחדרו בבית הוריו מנסה לעכל את החוויה, אבל בעיקר מנסה להסביר לעצמו איך קרה שהוא וחבריו, בשר התותחים של קרבות הבלימה, נבגדו על ידי הגנרלים והפוליטיקאים אשר הקלו ראש באויב והותירו אותם להתגונן עם כמה "מקלות" (ככה הם היו מכנים אז את מקלעי המאג 0.5 האימתניים שיכלו להעיף חבית דלק באוויר כאילו הייתה פחית שימורים, אבל לא להתמודד עם גדודי שריון) ועם הבטחות כוזבות שעוד מעט מגיעה התגבורת.
המלחמה גבתה מחיר כבד מהחבר'ה מהמילואים של גיוס שישים ושש, אבל לא רק מהם. רבים מבין חבריו איבדו את הצפון עוד הרבה לפני שמישהו בארץ הבין שפוסט טראומה זאת מחלה ולא צמח טרופי נדיר. בראנץ'-"שרמן" ושרעבי-"הזמר" שלחו יד בנפשם. גבסו, שאבו, כהן ואביסרור פשוט נמוגו אל תוך השכחה בין קירותיו הלבנים של מוסד פסיכיאטרי כלשהו.
אצל נמרוד הסיפור היה שונה. הוא חיפש גאולה. לאחר תקופת ההסתגרות הוא מצא נתיב אל קבוצת חיילי מילואים שנאספו מדי ערב בכיכר מלכי ישראל בתל אביב עם שלטים המוחים על אי־נכונותה של הממשלה לחקור את מחדלי המלחמה. אבל עוד בטרם תהפוך הקבוצה הזאת לתנועת מחאה המונית שתסלק בסופו של דבר את ההנהגה מכיסאה, הוא גילה את הצד הציני שבו. חבר מפלגה שנשלח על ידי מזכירה של גולדה, ראש הממשלה דאז, הציע לו להזיז את ההתכנסות אל מקום "שקט יותר".
עם היגיון בלתי מתפשר ועם שני הרצלים מתמרצים בכיסו, כספי המפלגה כמובן, הוא הצליח לשכנע את כל החבורה להצטרף למפגין בודד שישב במקום שקט מול משרד ראש הממשלה. כל השאר היסטוריה כמובן.
ואחרי כל מה שכבר נאמר עליו, עם נמרוד עושים עסקים לא בגלל הידע המופלג שלו כמעט בכל תחום, וגם לא בגלל החיוך שלו - כל אלה הם כאמור רק אמצעים. אתה בטח גם לא תעשה איתו עסקים בגלל אופיו התזזיתי הנע בין אופטימיות חסרת גבולות להיסטריה בלתי נשלטת עם כל קושי מזדמן, בין נדיבות חברית נדירה לקמצנות קטנונית, ובוודאי לא בגלל תחושת הקונספירציה התמידית המתארגנת כנגדו ושהוא משדר.
עם נמרוד עושים עסקים למרות הידיעה שבאיזשהו שלב הדברים יסתבכו וקצת יצאו משליטה. יהיו מריבות. יהיו ניתוקי טלפון, שקרים קטנים והאשמות הדדיות. יהיו ישיבות ליליות ספוגות עשן סיגריות סמיך בחדרים חנוקים. יהיו איומים בתביעות וגם הוצאות משפטיות ובוררויות. יופיעו גם כל מיני עלוקות שיחפשו לעשות סיבוב על גבו. יהיה מהכל. יהיה מעניין, יהיה מסויט, יהיה ארוך ומתיש, אבל בסופו של דבר יהיה שווה, כי אצל נמרוד כולם מרוויחים והרבה. עושים סיבוב מוצלח, פורשים לזמן מה כדי לעכל את החוויה, לשקם את העצבים הרופפים, לשכוח מה שהיה ולחזור לדבר הבא שבפיו של נמרוד תמיד יוגדר כ"הפרויקט הכי מדהים שלי עד היום". כן אין גבול לסופרלטיבים שהוא מסוגל לפזר, והוא גם מאמין בזה, בין אם מדובר בבניין בצפון תל אביב או במגרש בחברון. גבולות מעולם לא היו הצד החזק שלו, או כמו שהוא אוהב לומר בהקשר הזה, "אלוהים ברא את כולנו עירומים, וכך גם את האדמה שממנה אנחנו באים."

"חזירי בר בכרמל" / איציק כספי. 351 עמודים. בית העורכים הוצאה לאור.