בעז שרעבי הוא פנומן, תופעה כמעט ייחודית. בשנתו ה-78 הוא יושב על הבמה בביתן 1 מול ששת אלפים איש וזועק את הנשמה שלו החוצה בכזה רגש, עד שהשערות סומרות. יש זמרים שבסביבות גיל 70 נגמר להם הקול. אצל שרעבי נדמה שהתופעה הפוכה: הקול שלו נעשה דומיננטי יותר משהיה בעבר. וכשהוא מרעיד את מיתריו בשורות מפתח בשירי הנצח שהעניק לתרבות המקומית, והנשמה שלו יוצאת החוצה מהגרון, אי אפשר שלא להצטמרר.
כשהוא מרעים "לחופש נולד!" למען החטופים ששבו, שתמונותיהם שוטפות את המסכים ב"כשתבוא". כשהוא זועק נואשות "איך לאהוב אותך כל לילה!" ב"את לי לילה", כשהוא דומע ב"לתת", כשמאחוריו תזמורת בת 15 נגנים ואלפים בקהל דומעים יחד אתו, או כשהוא מרקיד וטוען באנרגיות ב"היה חזק", אי אפשר שלא לחוש שהוא אחד הזמרים הגדולים שקמו לנו. אלה רגעי קסם מוזיקליים ששווה לנצור ושספק אם יחזרו, שאגדה חיה כמו בעז שרעבי חי בשבילם. כן, הוא כבר צריך עזרה, ולא מתבייש לבקש אותה, כדי ללכת מהכניסה לבמה עד לכיסא שלו שבמרכזה, אבל כשהוא מתיישב עליו ומתחיל לשיר, כשמאחוריו עוברת על המסכים ההיסטוריה המוקלטת והמצולמת שלו, ברור שמדובר בציון דרך מיתולוגי של אמן כל-ישראלי ענק.
בועז שרעבי המציא ז'אנר במוזיקה הישראלית, ז'אנר וטייטל שהפכו לשמו הנרדף - זמר נשמה. בישראל של שנות השבעים לא ידעו איך להגדיר את התופעה הזו של זמר ששר באנגלית להיטים כמו "פמלה", עם לחנים שנשמעים מאוד ישראליים ("חופשי ומאושר") בפיהם של כוכבים כמו אילן ואילנית, אחד שיכול לזכות במקום השני בפסטיבל הזמר עם "חייך וחיי" וגם במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי עם ארבעה מאחיו. לכן היה נוח לכרוך את סלט ההשפעות של שרעבי, שהתחיל בכרם התימנים, עבר דרך הרוקנ'רול של להקות הקצב והגיע עד הקיטש הרומנטי של פסטיבל סן רמו, יחד עם הקול העוצמתי ומלא ההבעה שלו, תחת ההגדרה הזו של "זמר נשמה". בפועל, שרעבי היה הראשון בדור שלו שהצליח להיות קונצנזוס של ישראל הראשונה והשנייה, האשכנזית והמזרחית, כממשיך דרכה של שושנה דמארי. ואת התואר "זמר נשמה", הוא הוריש לבאים אחריו, שגם הם השכילו לחבר מזרח ומערב ובליל השפעות: שימי תבורי, שלומי שבת, עמיר בניון, שי צברי, שמעון בוסקילה, קובי אפללו ועד בניה ברבי.
בניון התארח אמש על הבמה של שרעבי, עם "מי ידע שכך יהיה", כשעל המסכים תמונות חיילים מהמלחמה, וכשהגיעו ל"יום לו חיכינו אלפיים שנה, המלחמה האחרונה", עבר רטט בקהל ודמעות זלגו. שילוב הקולות שלהם ב"משאלה" נצץ באוזן על רקע הסאונד המעולה. דניאל וייס, ניצול הטבח בבארי ופיינליסט "הכוכב הבא", התארח עם "כל עוד" והושאר על ידי שרעבי לבד על הבמה לבצע סולו את "פמלה", משימה שהוא עמד בה בכבוד. האורח השלישי, במפגש קצוות, היה אביב גפן, שבחר את "נע ונד", אותו אהב בנעוריו, והתוודה ששרעבי השפיע עליו כמוזיקאי. גפן התכבד גם ב"ברית עולם", והפזמון עם "אוהב אותך הלילה ואיתך מתעצב", נשמע כמו פזמון משיר שלו.
האורחים הוסיפו גיוון ועניין, אבל שרעבי היה צולח את הערב הזה גם בלעדיהם. בגלל הזמר האדיר שהוא, בגלל שכל שיר במופע הזה הוא קלאסיקה, מ"חייך וחיי" ו"אצלי הכל בסדר", דרך "תני לי יד" ו"כשאת נוגעת בי" ועד "לשיר איתך" ו"חופשי ומאושר". ובגלל שמדובר באנטרטיינר כריזמטי שיודע לתת שואו ולהחזיק קהל, גם מבלי לקום לרגע מהכיסא. שרעבי של קטעי הקישור שבין השירים היה ונותר בדרן שמדבר במבטא "אמריקני", מתבל אנגלית ("זו שפת האם שלי"), מספר סיפורים משעשעים על איך נכתבו השירים וזוכר לתת קרדיט ליוצרים הגדולים איתם עבד לאורך הקריירה: חמוטל בן זאב, אהוד מנור, עוזי חיטמן, מתי כספי, המנהל המוזיקלי והפסנתרן ירון בכר ונוספים. הוא גם דאג לדווח לקהל מדי שיר מה מפלס ההתרגשות שלו, בראנינג גאג, שבשלב מסוים מיצה עצמו. הוא הקפיד לדבר לפני כל שיר, כדי לנסות ולספר דרך קטעי הקישור את סיפור הקריירה שלו, אבל בסך הכל הכללי דיבר יותר מדי. באמצע המופע הוא גם ירד להתרענן באופן שלא היה מתוכנן מראש והשאיר את הבמה לגיטריסט יאיר מיכאל, שביצע את "שער הרחמים" של מאיר בנאי, אותו הפיק בזמנו.
בסופו של דבר, ואחרי שעתיים וחצי, שרעבי סיים את המופע מבלי לבצע את "הלוואי", מה שהשאיר טעם קל של החמצה. כי "הלוואי", מעבר להיותו סלסה סוחפת, מספר בזעיר אנפין את סיפור הקריירה של שרעבי - מנקודה אחת ומקום אחרון ב"קדם אירוויזיון" לשיר תפילה כל-ישראלי נצחי, לנשמה שתישאר גם אחרי הנשימה האחרונה.