דמיינו את המצב הבא: השכן שלכם שואל איזה מן הסרטים הגדולים של עונת האוסקר כדאי לו לראות השנה. הוא חובב קולנוע, אבל יש לו גבולות. על מה תמליצו לו? "אנורה"? סקס, עירום וצעקות זה לא בשבילו. "הברוטליסט"? אין לו כוח לשלוש שעות וחצי בשחור לבן ומבטא הונגרי. "מרשעת" או "אמיליה פרז"? הוא לא אוהב סרטים מוזיקליים. "אלמוני מוחלט?" הוא לא בקטע של בוב דילן. "יופי מסוכן" מגעיל מדי בשבילו.
הבנתם את הבעייתיות, אבל לכל בעיה יש פתרון. במקרה הזה, הפתרון הוא "עד שייצא עשן לבן" ("Concalve") שעולה בישראל אחרי שכבר הסתובב ברחבי העולם, וצבר הישגים, פרסים ומועמדויות - הוא מועמד לאוסקר בשמונה קטגוריות, כולל הסרט הטוב ביותר. בקצב הזה, שבו כל הפייבוריטים האחרים מסתבכים בסקנדלים למיניהם, הוא עוד עלול לזכות.
מה שבטוח, מבין כל המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, "עד שייצא עשן לבן" הוא היחיד שאפשר להגדיר אותו כקל לעיכול בידי הקהל הרחב. הוא מכבד את האינטליגנציה של הצופה ואין בו טיפה של ילדותיות, אבל הוא גם לא מאתגר במיוחד, ולוקח סיכונים מתונים. זה מסוג הסרטים העכשוויים שבקלות אפשר היה לעשות אותם לפני עשור, תקופה שבה זכייתם באוסקר לא היתה אפשרית, אלא ודאית.
ישי קיצ'לס ואבנר מסכימים על "עד שייצא עשן לבן", אבל הולכים מכות על כל השאר
בהתבסס על ספרו של רוברט האריס, "עד שייצא עשן לבן" מציג את הדרמות והתככים מאחורי הקלעים של בחירת אפיפיור חדש. כמה מבקרים מקומיים ציינו שהסרט מצליח לקחת את הסיפור ה"לא מעניין" הזה ולהפוך אותו למעניין - סליחה, למה בעצם זה "לא מעניין"? מה יכול להיות סוחף ומאלף יותר מאשר בחירתו של אחד האנשים החשובים והמשפיעים בעולם?
את התסריט כתב פיטר סטרוהן, מי שכתב בזמנו את העיבוד הבריטי לסרט המוסד הישראלי "החוב", ולדעתי נכון יהיה לומר כך על עבודתו - ב"עד שייצא עשן לבן", הוא לוקח את נקודת המוצא העלילתית הכי מרתקת שיכולה להיות, ויוצר ממנה את המינימום המתבקש: סרט מעניין למדי.
התסריט מציג בפנינו גלריה עשירה של דמויות: המועמדים לכס הקדוש הם קרדינל ליברלי בגילומו של סטנלי טוצ'י, קרדינל מתון בגילומו של ג'ון ליתג'ו וקרדינל פנאטי בגילומו של סרג'יו קסטליטו, שעם דעותיו החשוכות, זיפיו ומבטו מלא השנאה מזכיר לפעמים את איתמר בן גביר. בשלב מסוים מגיח גם מועמד מפתיע, שאת זהותו לא נגלה, וקשה להאמין שתצליחו לנחש מה הסוד שלו. את תהליך הבחירה מנהל מי שהוא למעשה גיבור הסרט - קרדינל בגילומו של ריף פיינס, איש דת אהוד שמבכר לא להתמודד בעצמו. אנחנו נצמדים לנקודת מבטו, והוא משמש לנו מעין מורה דרך בנבכי הוותיקן.
"עד שייצא עשן לבן" הוא גם מן המועמדים הבולטים היחידים השנה הנכשל במבחן בכדל, שכדי לעבור אותו סרט צריך להציג שתי דמויות של נשים שמדברות בהן על משהו שאינו גבר. כאן יש רק דמות דומיננטית אחת של אישה, וגם היא מינורית למדי: מנהלת משק הבית בגילומה של איזבלה רוסליני. עצוב להגיד, אבל חוסר האיזון המגדרי הזה כנראה לא הזיק להצלחה של הסרט בקרב קהלים מסוימים.
סיבה נוספת להצלחה: התסריט מצליח להיות ספציפי ואוניברסלי בו בזמן. מצד אחד, הדיונים סביב בחירת האפיפיור חושפים את הצומת שבו נמצאת הכנסייה הקתולית, ואת הקונפליקטים שיש בה סביב שאלות פרקטיות ותיאולוגיות. מצד אחר, זה סיפור על תככים, בחישות ודילים, שבאותה מידה גם היה יכול להתרחש בקרב יורשים של תאגיד הענק, בפריימריז של מפלגת העבודה או אפילו בוועד הבית.
את כל זה מציג הסרט בצורה רהוטה ומיומנת. תצוגות המשחק מעולות כולן והבימוי מיומן. מאחורי המצלמה עמד אדוארד ברגר, גרמני שעד לפני כמה שנים היה אלמוני למדי והקרדיט הבולט שלו היה בימוי הגרסה האמריקאית ל"כבודו" הישראלי, ואז הדהים את עולם הקולנוע עם "במערב אין כל חדש" שזכה באוסקר לסרט הבינלאומי והפך לשם לוהט. כאן הוא מיטיב לשתף פעולה עם הצלם סטפן פונטיין.
כפי שהבמאי והצלם התכוונו, אם תקפיאו את התמונה תוך כדי הצפייה, הרי שכל אחד מן הפריימים פה אסתטי, יפה ומחושב כמו הקפלה הסיסטינית. אבל קולנוע הוא תמונה נעה, ועם כל הכבוד, "עד שייצא עשן לבן" לא מצליח לצבור תנופה. הוא לא סוחף ולא מתעלה. ניגשתי לצפות בו אחרי שכבר התפרסמו עליו ביקורות מהללות, התפתח סביבו דיבור נלהב והוא סומן כמועמד מוביל לאוסקר, ולא הצלחתי להבין על מה המהומה. הפעם הראשונה היתה ב-VOD. שלושים דקות עברו, חשבתי שמדובר בסרט חביב אבל לא ביצירת המופת שהבטיחו לי, אז הנחתי שהבעיה בריכוז שלי והתחלתי אותה מהתחלה כדי לטעום את המנה מחדש.
למרבה הצער, הרושם לא השתנה עד תום הצפייה. הנחתי שהבעיה במסך הקטן אז אצתי לבית הקולנוע כדי לראות אותו על המסך הגדול - ושוב, הממדים שלו נותרו קטנים למדי. האם הייתי ממליץ עליו לשכן שלי? (אין לי שכן, אל דאגה) בטח! האם מגיע לו פסלון? אולי רק כברירת מחדל. לא פלא כי בצד כל המועמדויות, מקומו של הבמאי אדוארד ברגר נפקד מן המועמדים בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר. נזכיר כי מצעד הבושה של סרטים שזכו באוסקר מבלי מועמדות בקטגוריית הבמאי כולל שמות כמו "הנהג של מיס דייזי". זה בטח לא סימן טוב לגבי איכותו של "עד שייצא עשן לבן", שאם יזכה בפסלון, זה יהיה בעיקר כי הרוויח מן ההפקר.
כל הנ"ל עניין של תחושות ורגשות - מה לעשות, פשוט לא נהניתי במיוחד מהסרט. אך יש גם עניין אחר, עקרוני ומנומק יותר, והוא שמאחורי מסך העשן, "עד שייצא עשן לבן" לא באמת עוקצני וביקורתי כפי שהוא מתיימר להיות.
על פניו, הסרט מציע תפנית עלילתית נועזת למדי - אך מעבר לכך שהטוויסט הזה נדמה מעט מאולץ ומודבק, הוא נותר ברמת הדיאלוגים בלבד, מה שלא באמת מערער את הצופה או מאתגר אף אחד. זה פתרון נוח ובורגני מאוד. נוסף לכך, "עד שייצא עשן לבן" מתיימר לכאורה לחשוף את הניוון והשחיתות של הכנסייה הקתולית, מוסד שגרם עוולות מזוויעות, גם ובעיקר לעם היהודי. אך בסופו של דבר, הסרט די מלטף את הממסד הקתולי, ומציג אותו בצורה שתהיה נוחה לכולם.
"עד שייצא עשן לבן" הוא כמו טיול מאורגן לוותיקן, באוטובוס ממוזג, שבסופו מקנחים בארוחה במלכודת תיירים, ונשארים עם כמה תמונות יפות למזכרת. אם יש כרגע בעולם הקולנוע מיינסטרים, הסרט הזה נמצא במרכזו - לטוב ולרע, תחליטו לבד. כיוון שהוא עוסק במערכת בחירות, קשה שלא לחשוב - אם הסרט הזה היה מפלגה, איזו מפלגה הוא היה? התשובה כמובן היא יש עתיד.