הקומדיה "מו" עלתה בנטפליקס לקראת סוף 2022 והפכה במהרה לחביבת המבקרים והקהל. זה לא היה מובן מאליו. בתוך בליל התוכן הבלתי נגמר של נטפליקס, יש מעט מאוד סדרות קומיות שקוצרות שבחים, בטח כאלה שמתעסקות בנושאים נישתיים לא-קומיים בעליל כמו זהות אתנית, הגירה והתמכרות למשככי כאבים. מפתיעה לא פחות העובדה שהסדרה הצליחה בישראל, למרות שהיא מתרכזת בסיפורו האוטוביוגרפי של מוחמד "מו" עמר, שגם יצר, כתב, ביים ומככב בתפקיד הראשי בסדרה - פלסטיני בעל דעות מאוד ברורות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמה ברורות? בסדרה עצמה הוא מסרב לכנות את המצב "סכסוך".
הכותרת לביקורת על העונה הראשונה של "מו" כאן באתר הייתה: "ישראלים אולי יתעצבנו מהסדרה של נטפליקס, אבל היא לגמרי שווה את זה". הביקורת היללה את הסדרה, בין השאר נכתב כי הסדרה מספקת "צפייה אינטליגנטית ומהנה, שבין צחוק לצחוק מצליחה לפרק נושא מורכב ולהציג אותו באופן ייחודי ומעורר מחשבה". אילן קפרוב, שכתב את הביקורת על העונה הראשונה, התבקש לכתוב ביקורת גם על העונה השנייה והגיב בנימוס: "שיילך לעזאזל. זאת הביקורת המקיפה שלי. מוותר על כסף כדי לא לצפות בו".
אני מציין את התגובה העצבנית של קפרוב (האדם הכי רגוע שאי פעם תפגשו) לא רק כדי להכניס אתכם לנבכי המערכת של "וואלה תרבות" אלא כדי להזכיר שעולם האמנות והתרבות, כמו גם מבקרי טלוויזיה, אינם חסינים מהחיים עצמם. גם למבקרים הכי קשוחים יש רגשות, וצפייה ב"מו" בעולם פוסט 7 באוקטובר אינה דומה לצפייה בסדרה בעידן שלפני, בין אם אתה ישראלי או פלסטיני. האובססיה של עמר עצמו לניכוס החומוס והפלאפל לפלסטינים כבר לא מצחיקה כפי שהייתה ב-2022. לפתע זה מרגיש כאילו הוא מנסה להסתיר רצח של תינוקות ואונס שיטתי של חטופות בשם צירוף מילים מצחיק כמו "חומוס שוקולד".
השבוע, כאמור, עלתה לאוויר העונה השנייה של הסדרה, וצריך להתייחס רגע לפרטים הטכניים. עמר והתסריטאים של הסדרה התחילו לעבוד עליה ב-1 באפריל 2023. ב-1 במאי פרצה שביתת התסריטאים, והעבודה על הסדרה התחדשה רק ב-1 באוקטובר 2023, שבוע בדיוק לאחר מכן, אתם יודעים בדיוק מה קרה. "מיפינו את כל העונה כבר שלושה חודשים לפני" סיפר עמר לגרדיאן, "חזרנו ב-1 באוקטובר, ושישה ימים אחר כך, הכל התפוצץ".
באופן טבעי, סדרה על פליט פלסטיני מטקסס לא יכולה להתעלם מהמציאות הנוכחית במזרח התיכון, אך לפי עמר עצמו כל הניסיונות להתעמק באירועי השבת השחורה והמלחמה שהגיעה לאחר מכן רק הפכו את הסדרה לדידקטית - ובעיקר, ללא מצחיקה. "אם היינו ממקמים את העונה בעולם שאחרי ה-7 באוקטובר", הוא הסביר בראיון לוולצ'ר, "זה היה משתלט על כל הסדרה. היינו מאבדים הכל".
בסוף, מדובר בקומדיה, וחשוב יותר: מדובר בסדרה אוטוביוגרפית שמספרת את סיפורו של מו עצמו ושל המשפחה שלו. העונה השנייה של הסדרה היא גם האחרונה שלה, והפרק האחרון שבה נגמר ב-6 באוקטובר 2023. זו בחירה מודעת שמוצגת בבירור לצופים. "המצב בין ישראל לפלסטין לא התחיל ב-7 באוקטובר" אמר עמר בראיון לוולצ'ר, "זה משהו שקורה כבר 80 שנה". אם אתם חושבים שהמשפט הזה מעצבן מעיניים ישראליות, תחשבו כמה זה מאכזב פלסטינים שהוא בוחר להתעלם מהמציאות הנוכחית, שכוללת לטענתם פשעי מלחמה וג'נוסייד בעזה. ובכל זאת: אפשר להבין את ההחלטה של עמר לשמור את הסיפור בתוך המסגרת האישית שלו.
מכאן ספוילרים
אם מתעלמים מהאקטואליה ובוחנים את היצירה אובייקטיבית, אז העונה השנייה של "מו" מתעלה אפילו על הראשונה. הסיפור האישי המורכב, הביקורת החברתית הנוקבת נגד מדיניות ההגירה של ארה"ב, וכמובן נגד הניכוס התרבותי הישראלי - לצד ההומור והכריזמה האישית של עמר, הופכים את הצפייה בסדרה לסוחפת. את שמונת הפרקים של העונה החדשה גמעתי ברצף, ללא הפסקה. התעצבנתי באמצע - בעיקר כשעמר לעג להמצאת הפתיתים - אבל גם הצלחתי להתרגש עם עמר, שמתגלה כשחקן דרמטי עוצמתי לא פחות מאשר קומיקאי.
במשך שבעה פרקים "הסכסוך" נמצא ברקע, כשרוב חיצי הביקורת של עמר בכלל מופנים כלפי המדינה היחידה שקיבלה אותו כאזרח בחייו - ארצות הברית. ומצד שני, במקרה של האמריקנים, הוא גם מצליח להאניש את הדמויות המשניות. כך למשל הסוהר במחנה הריתוק למהגרים מוצג כקורבן של המערכת בעצמו. הוא אמנם חופשי ללכת הביתה בסוף היום, אבל בכל בוקר הוא צריך להגיע למקום העצוב הזה ולכלוא אנשים בכלובים מסריחים בגלל שהם נולדו בצד הלא נכון של הגבול. הוא עושה את זה כי הוא צריך לפרנס את המשפחה שלו, כולל שני ילדים שזקוקים לחינוך מיוחד.
את המורכבות הזאת מו מביא רק אצל הפקידים האמריקנים. יש ביקום של מו יהודים טובים (כמו עורכת הדין שלו למשל), אבל לא נתקלנו בישראלים טובים. אפילו להפך, הישראלים אצל מו הם גרסה משוכללת של קריקטורות אנטישמיות מימים אפלים. כך למשל דמותו של גיא רוזן, שף ישראלי שפותח מסעדה ישראלית בשם "טרי" ביוסטון. אם לא מספיק שרוזן הישראלי גונב את אהובתו של מו (שמכונה על ידו "טרוריסטית רגשית" בתגובה), מה שבאמת מעצבן את מו זה שהוא מכין אוכל מזרח תיכוני במסעדה שלו. עמר מודע לצביעות של עצמו - הרי הוא בעצמו מכין פיוז'ן מקסיקני-ערבי של פלאפל בטורטיית טאקו - אבל מבחינתו זה לא אותו דבר. למה? כי מבחינתו ישראלים הם הכובשים והוא הקורבן. פלסטינים לא כבשו בינתיים את מקסיקו, לכן זה בסדר מבחינתו לנכס את התרבות הקולינרית שלהם. אלה הרגעים השטחיים האלה שהורסים את מה שיכלה להיות יצירה באמת יוצאת דופן במדבר השעמום של נטפליקס.
באופן טבעי הפרק האחרון - של העונה ושל הסדרה כולה - ימשוך את מרב תשומת הלב. הפרק נפתח בטיסה של מו, יחד עם אמו ואחיו, לנתב"ג. משם הם ממשיכים לכפר בורין שבגדה המערבית, בין שכם לחווארה. בדרך הם פוגשים במחסומים, חיילים ואנשי ביקורת הגבולות - וכולם מתייחסים אליהם, ובכן, כמו שמאבטחים במחסומים מתייחסים אל ערבים. לא צריך לייפות את המציאות הלא יפה הזאת.
אפשר להתעצבן מהדרך שבה מוצגים הישראלים בסדרה, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בחוויה האישית של מו מהנסיעה האמיתית שלו לכפר שבו גדלה אמא שלו, קשה להתווכח עם מה שרואים על המסך. כך למשל מו לא מבין למה יש פקק ארוך במחסום שהם לא צריכים לעמוד בו, ואז מסבירים לו שבגלל שיש לו מונית עם לוחית ישראלית צהובה הם לא צריכים לעצור במחסום. המילה "אפרטהייד" לא נאמרת בקול, אבל מרחפת מעל כל הסצנה הקצרה.
הצילומים בכפר הפלסטיני נעשו בכלל במלטה, מטעמים ביטחוניים - אבל הם בהחלט הופכים ללב הסדרה כולה. מו, שבמציאות קיבל אזרחות אמריקנית אבל בסדרה עדיין מוגדר כ"אדם ללא מדינה" נאחז בזהות הלאומית שלו כעוגן נפשי. דווקא בני עם הנצח שבמשך אלפי שנים החזיקו בזהות היהודית באותה מידה יכולים להבין אותו.
בהחלטה מודעת, האדם היחיד שמתעסק בטרור המתנחלים, ובכלל במצב האקטואלי בגדה המערבית (של לפני המלחמה, כאמור), הוא אם המשפחה. בפרק הסיום מגיע אולי רגע השיא של הסדרה כולה, ודווקא בו עמר עצמו לא משתתף. זו סצנה על טהרת הנשיות: יוסרה, אם המשפחה, יושבת עם נדיה, אחותו של מו, על שפת האגם הפסטורלי בטקסס. במקום ליהנות מארוחת חג ההודיה המשפחתית, יוסרה לא מצליחה להתנתק מהטלפון שלה, אובססיבית לגבי סיפורים חדשותיים על אלימות מתנחלים מאתר "הארץ" באנגלית (הכתבות שנראות בסדרה אמיתיות לחלוטין, אגב). נדיה מסבירה לאמה שחייב להיות מקום גם לשמחה ולחיים עצמם, וטוענת שהם חייבים למאבק הפלסטיני לנסות להוביל חיים שמחים.
מככבים בעונה החדשה של "מו" בנטפליקס: @YaelFreidson@KhJacki @yanivkub pic.twitter.com/Xvjl1q3tAk
— Amit Slonim (@Slonim) February 2, 2025
בעוד על העונה הראשונה אפשר היה להגיד שישראלים יתעצבנו מחלקים ממנה, אבל בכל זאת צריכים לצפות בה בזכות הלב הגדול והמורכבות שלה, קשה להגיד את זה על העונה השנייה - בטח אחרי ה-7 באוקטובר. אם אפשר עוד להבין את ההחלטה התסריטאית להימנע מלתת למלחמה להשתלט על הנרטיב של הסיפור, אי אפשר להתעלם מכך שעד שמו כבר מגיע לישראל, הוא פשוט פוגש רק בנאצים עם מבטא ישראלי. אין שום מורכבות. ישראל היא מדינה מרושעת, ואין אפילו ישראלי אחד טוב שעושה משהו חיובי ביקום הקולנועי של מו. בין אם מדובר באנטישמיות או סתם חוסר הוגנות, זה די פוגע באמינות של הסדרה כולה.
כך למשל, בקטע הסיום של הסדרה נראה מאבטח ישראלי הורס את המזכרת היחידה שמו מצא אצל משפחתו בכפר בורין מאביו המנוח - קלטת וידאו שבה רואים את אביו רוקד. הישראלי מרסק בסדיסטיות את המזכרת היקרה, ומו בוחר לחייך. בריאיון לגרדיאן סיפר עמר שהסצנה מבוססת על חוויה אמיתית: "אני זוכר שהייתי במונית, וחייל כיוון אליי נשק ואני חייכתי אליו. אני לא רוצה להישבר ממי שאני באמת, למרות שזה מכרסם בך". כמעט השתכנעתי שפלסטינים בוחרים להילחם בדיכוי הישראלי באמצעות חיוכים, אבל אז נזכרתי בשירי ביבס מובלת לעזה עם אריאל וכפיר בידיה. להתעלם מזה, בשלב הזה, זה לא רק לא אמין - אלא נבזי.
בראיונות לקראת עליית העונה השנייה נשמע עמר אופטימי לגבי סיום הסדרה. "אני פתוח לאפשרות של עונה שלישית," הוא אמר לוולצ'ר, "יש כל כך הרבה דברים שאני עדיין רוצה לעשות ולהשיג, ויש עוד כל כך הרבה לספר בסיפור הזה" נטפליקס, מצידה, ממשיכה להתייחס לעונה השנייה כאחרונה. אולי זה לטובה - הרי אי אפשר לספר סיפור על פליט פלסטיני בשנת 2025 בלי להתייחס למציאות העכשווית, וכפי שעמר עצמו הבין במהלך כתיבת העונה השנייה, זה כבר יהיה סיפור אחר לגמרי. לא בטוח שהוא מסוגל לספר אותו.
בסופו של דבר, העונה השנייה של "מו" היא יצירה מרתקת, מרגיזה, מצחיקה ונוקבת - ולעתים גם שטחית ומעצבנת. היא מציגה זווית אישית וכואבת של פלסטיני שגדל באמריקה ונאבק למצוא את מקומו בעולם, אך גם בוחרת להתעלם מניואנסים מורכבים כשהם לא משרתים את הסיפור שהיא רוצה לספר. אפשר להתווכח על מידת ההוגנות שלה כלפי ישראלים, אבל אי אפשר לקחת ממנה את הכישרון של עמר לספר סיפור, לבנות דמויות, ולהפוך אפילו רגעים של כאב לצחוק משחרר. בעולם שבו קומדיות טלוויזיוניות הופכות שטוחות ופחדניות, "מו" לפחות מעוררת מחשבה - גם אם לפעמים זו מחשבה של "שיילך לעזאזל".