מזמן לא היה לי כל כך קל להסביר למה מגיעים לסרט חמישה כוכבים

בוב דילן, שנולד כיהודי כשר בשם רוברט צימרמן, הופיע בישראל לראשונה ב-1987. הכותרות אצלנו בישרו על כך ש"אגדה חיה באה לביקור". הוא חזר לארץ הקודש פעמיים נוספות: ב-1993 וב-2011, אז הופיע באיצטדיון רמת גן, שכבר לא פעיל ביותר. גם דילן, סביר להניח לא, כבר לא יחזור להופיע בישראל, אלא אם יקרה נס שיביא שלום אמיתי לאדמתנו. עד אז, אפשר להסתפק בסרט הטרי על אודותיו, "אנונימי לגמרי", שעולה כאן לאקרנים בסוף השבוע.

"אנונימי לגמרי" נקרא במקור "A Complete Unknown", שהיא כמובן שורה מאחד משיריו הקאנוניים של דילן, "Like A Rolling Stone". התרגום לעברית גורם לסרט להישמע כמו מותחן פעולה סוג ב', אבל לא בטוח שאפשר היה לתרגם אותו בצורה טובה יותר.

"אנונימי לגמרי" עלה בארצות הברית כבר בשלהי דצמבר - בדיוק בשבוע שבו חגגו בו בזמן את חנוכה וחג המולד, ומה יאה יותר מאשר להפיץ בתזמון הזה סרט על היהודי שהפך לסמל של התרבות האמריקאית. הלהיט זכה להצלחה מסחרית מרשימה וגם לשמונה מועמדויות לאוסקר: בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, הבימוי (ג'יימס מנגולד); התסריט המעובד (מנגולד וג'יי קוקס), הסאונד ועיצוב התלבושות, וגם לא פחות משלוש מועמדויות בקטגוריות המשחק: טימותי שאלאמה, אלא מי, על הופעתו כמוזיקאי המהולל; אדוארד נורטון על הופעתו כאביו הרוחני, פיטר סיגר; ומוניקה ברברו, התגלית הגדולה והנפלאה של הסרט הזה, על הופעתה כג'ואן באזז, זמרת איקונית בזכות עצמה שהיתה זוגתו ושותפתו המקצועית של דילן (שאלאמה מועמד בקטגוריית השחקן הראשי ומבין השלושה נראה כיחיד שיש לו סיכוי לזכות - נורטון וברברו בקטגוריות שחקן ושחקנית המשנה).

בטקסי האוסקר של השנים האחרונות ראינו שלל ביוגרפיות מוזיקליות, כך שמפתה להגדיר את "אנונימי לגמרי" גם כן כסרט כזה, אבל זה לא מדויק. לקרוא לסרט "ביוגרפיה" של דילן יהיה טעות. זו יותר פיסת חיים, או למעשה פיסת היסטוריה, המתארת פרק זמן מסוים - התקופה שבה דילן הפך מאלמוני מוחלט לדמות שמכתירים אותה כאגדה חיה.

מוטיב חוזר בסרט הוא סצינות בהן דילן מתוודע לאנשים בפעם הראשונה והם אליו, במפגשים שמן הסתם מפשטים ומעוותים את השתלשלות העניינים כפי שהיו באמת. פיט סיגר שומע את דילן בפעם הראשונה ונדהם; דילן שומע את ג'ואן באאז בפעם הראשונה ונדהם; ג'ואן באזז שומעת את דילן בפעם הראשונה ונדהמת - ואיך אפשר שלא?

כמו במבחן בתחילתו של "בלייד ראנר", גם בסרט הזה אפשר להשתמש כדי להכריע מי אנושי ומי לא. איך בן אנוש יכול לצפות בסצינה המשחזרת את הביצועים הראשונים בהיסטוריה של "Blowin' in the Wind" ו""Like A Rolling Stone"- ולא להתרגש?

זו לא ביוגרפיה שגרתית גם בשלושה מובנים נוספים. היא לא מנסה "להבין" את בוב דילן. למשנתה, אין מה להבין, או שאי אפשר להבין. בניגוד לנהוג בז'אנר הביוגרפיה המוזיקלית, אין פלאשבקים לילדותו של האליל, אין אזכורים למר וגברת צימרמן ובטח שאין פסיכולוגיה בגרוש.

הסרט מציג את דילן כאחד הווינרים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה, שעיצב מחדש את פניה ועשה זאת בדרכו שלו - כאדם היחיד שמסוגל לנצח בראש מורם גם כשראשו רכון. עם זאת, אין מדובר בפולחן אישיות. חלק מהזמן אנחנו נצמדים לנקודת המבט של הנשים בחייו - ג'ואן באזז וסילבי רוסו (השם הבדיוני שניתן למי שהיתה בת זוגו של דילן בזמנו, סוז רוטולו, כי הוא לא רצה שישתמשו בשמה האמיתי). הן רואות אותו כפי שהוא: גאון לוהט, אבל גם שמוק בלתי נסבל. באחת התגובות הוויראליות על הסרט ברשת, כתבה מישהי שהוא מצריך אזהרת טריגר לכל מי שאי פעם נשבר לה הלב בגלל מוזיקאי עם שיער פרוע. כמה פעמים ראינו את הקלישאה הזאת? יהיה נחמד לראות פעם ביוגרפיה מוזיקלית על זמר עם שיער מסודר שלא שובר את הלב לנשים בחייו.

כאן טמון ייחוד נוסף של הסרט: לא פחות מאשר על דילן, הוא על באזז ועל פיט סיגר, שמתחיל כדמות אב של המוזיקאי הצעיר - עד שזה מבצע רצח אב רוחני ומוזיקלי, ומתנער ממנו ומכל מה שייצג.

פה מבחינתי טמונות הבעיות של הסרט. הקונפליקט המרכזי בו, על רקע הפסטיבל המיתולוגי בניופורט, הוא סביב השאלה אם להמשיך לנגן מוזיקת פולק כפי שסיגר רוצה, או לנער אותה לחלוטין כפי שדילן מבקש. כמי שגדל על ברכיו של מעריץ גדול של פיט סיגר וסוגד לו כל חייו, קשה לי מאוד לקבל אותו כארכי-נבל של וגם עם התפיסה של מוזיקת פולק כמעצור הגדול בפני חייו של הגיבור. אלה צרות של עשירים כמובן, ועימות נישתי למדי.

בעיה נוספת היא הדמות של רוסו/רוטולו, בגילומה של אל פאנינג, מעריצה גדולה של דילן גם במציאות, שלא מגיע לה תפקיד כל כך עלוב ומגוחך.

ואיך אפשר לא לדבר על הפיל שבחדר, כלומר - על הטים שבחדר. יש לא מעט קהל שיבוא לסרט בגללו ולא בגלל דילן, אבל יש גם כאלה שיחרימו אותו בגלל הליהוק של שאלאמה. צר לי לנקוט עמדה, אבל שאלאמה פשוט נפלא, נכנס בצורה מושלמת לעורו של הדמות, מפגין כריזמה נדירה וגם מבצע את כל השירים בעצמו ללא רבב. יש סיבה למה ראינו אותו בשנה האחרונה גם כווילי וונקה, גם כפול אטריידיס וגם כדילן - הוא פשוט מן השחקנים הטובים בדורו.

מאחורי המצלמה עמד ג'יימס מנגולד, קולנוען לא מוערך מספיק שבין השאר, זכה בעבר להצלחה עם "הולך בדרכי" על אליל מוזיקלי אחר - ג'וני קאש. יש גם סיבה למה מפיקים כל כך הרבה סרטים על גיבורים מוזיקליים, מקאש דרך פרדי מרקורי ועד דילן: אלה מסוג הלהיטים הנדירים שעדיין מספקים חוויית צפייה לשלושה דורות של אותה משפחה. מכל מה שיש כרגע בקולנוע, "אנונימי לגמרי" ניצב כבילוי המשפחתי האולטימטיבי, והבמאי שלו מספק כהרגלו עבודה אינטליגנטית, עם ערכי הפקה גבוהים ותצוגות משחק מעולות, עם כבוד לקהל ועם טוויסט מעניין לחוקי הז'אנר.

ל"אנונימי לגמרי" גם אפשר היה לקרוא "אינטליגנטי לגמרי". מעריצים מושבעים של דילן והייטרים אחרים ניגשו לסרט בסקפטיות והופתעו לגלות שהסרט לא מבייש את הפירמה ולא נושא את שם אלילם לשווא. לאור המקוריות, התחכום והתבונה של התוצאה, לא נותר להם אלא להודות: אחד המוזיקאים הגדולים בכל הזמנים קיבל את הסרט שמגיע לו. איזה כיף לו, איזה כיף להם, איזה כיף לכולנו.

מזמן לא היה לי קל כל כך להסביר למה מגיעים לסרט חמישה כוכבים. לסכם את דברי השבח ל"אנונימי לגמרי" זה כמו לגלגל כדור לרשת מול שער ריק. מה כבר יש להגיד? לקחו פה את מה שנראית כמו אחת התקופות הכיפיות בהיסטוריה, לפחות מבחינה מוזיקלית, והצליחו לשחזר אותה בצורה מלאת סטייל, חיים ונשמה. לקחו כמה מן הדמויות הכי מעוררות השראה בכל הזמנים, ונתנו לשחקנים אטרקטיביים ומשובחים לגלם אותם, והם עושים זאת על הצד הטוב ביותר. לקחו כמה מן השירים היפים בכל הזמנים, והעניקו להם ביצועים חדשים ומרטיטים, כאלה שמנציחים את המורשת שלהם וגם מעבירים אותם לקהל חדש - וכשהכל מתחבר בהרמוניה מופלאה, מה עוד יש לומר? רק שעכשיו, הייתי מת לחזור בזמן ולבלות בניו יורק או בניופורט עם דילן, סיגר ובאזז - אבל בהנחה שזה לא אפשרי, ארצה רק לראות את הסרט הזה שוב. ואולי אפילו שוב ושוב. ושוב.

דילן, כפי שבישרו פה כבר ב-1987, הוא אגדה חיה. יש לו פרס נובל, והוא לא צריך מועמדות לאוסקר בשביל להוכיח את זה, אבל קולנוע הוא בן אלמוות, ו"אנונימי לגמרי" מבטיח שהאגדה שלו תחיה לנצח.