"עמית ויונית, ברשותכם, לפני שנתחיל, אני רוצה לומר כמה מילים לציבור הישראלי שצופה בנו עכשיו. זאת הפעם הראשונה שבה אני מדבר על המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה, שלמרבה הצער קרה במשמרת שלי. כמי שפיקד על אינספור מבצעים ולוחמים, כמי שסיכן את חייו ושלח חיילים לקרבות שמהם לא חזרו, יש מעטים שמבינים כמוני את המשמעות של אחריות. זו לא סיסמה ריקה להדוף בה שאלות לא נעימות, אלא הבנה שאני נמצא בקצה הפירמידה.
"נכון, היו מקבלי החלטות מתחתיי ומעליי, אבל כמי שעמד בראש מערכת הביטחון ב-7 באוקטובר - הכישלון שלי והכישלון שלה הם בלתי נפרדים. אשתף פעולה באופן מלא עם ועדת החקירה הממלכתית שעוד תקום, אבל אני לא צריך לחכות לה כדי להישיר מבט ולהתנצל: בפני המשפחות השכולות, בפני הפצועים, החטופים ששבו ואלו שעדיין במנהרות, תושבי היישובים שחרבו, מי שבתיהם נהרסו וכל אזרח ואזרחית שהטראומה הזו תלווה אותם עד סוף ימיהם. אמשיך לשרת את ישראל מחוץ לחיים הציבוריים, לתרום מניסיוני ולייעץ ככל שאתבקש לדור הבא של המנהיגות הצבאית והביטחונית".
(יואב גלנט, מתוך הראיון שמעולם לא נתן)
בלילה שבין 26 ל-27 במרץ 2023, נשא יואב גלנט את עיניו אל החלונות בקומה העליונה של הקרייה, מהם נשקפת תל אביב, וראה את איילון בוער. בראיון המדובר כל כך ליונית לוי ועמית סגל, הוא הודה שלא האמין למראה עיניו. הלילה ההיסטורי הזה זכה בטעות לשם הלא נכון. אמנם "ליל גלנט" אכן התרחש שעות ספורות לאחר שראש הממשלה פיטר את שר הביטחון, אבל היציאה הספונטנית, הזועמת וההמונית לרחובות לא התרחשה בגלל האיש. גלנט היה רק הסימפטום לקו בחול שנחצה. הציבור הישראלי עייף, סקפטי ומדוכא. הוא היה כזה עוד לפני המלחמה. התפרצויות של מחאה גדולה ושוצפת מתרחשים רק כשרמת הגועל חוצה את הרף הגבוה ביותר שלה.
זה קרה עם המחאה החברתית שהתפרצה מהתחושה שאי אפשר לשרוד כלכלית, וזה קרה בלילה ההוא, כשנדמה היה שישראל מתנתקת סופית מהגרגר האחרון של שפיות והגיון מדיני. חודשים של דריסה אלימה של נורמות, מנהל תקין ודיון ציבורי, הובילו לפיטוריו של מי שהתריע מפני מה שמחכה בקצה שלהן. לא מפני שהפיץ תיאוריות קונספירציה, אלא דווקא כי אמר את האמת שלא היה נעים שתישמע. אותה אמת שביקשו להביע הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון, אבל נהדפו פעם אחר פעם על ידי אותו דרג מדיני, שייצא לקמפיין הכפשה נגדם תוך כדי מלחמה.
מאורעות הלילה הזה היו אמורים לפקוח את גלנט לעובדה שהעניין אינו הוא עצמו, אלא הפונקציה שאותה הוא מייצג: הממלכה לפני המלך, טובת הציבור לפני טובת מנהיגיו, אמת לפני שקר. הצפייה בריאיון שלו מוכיחה שתהליך ההפנמה הזה לא התרחש אצלו, לא באותו לילה, לא אחרי 7 באוקטובר וגם לא מאז. "ברור לגמרי מהשנייה הראשונה… שאם אירוע כזה קרה, אז אמ"ן, שב"כ ולמעשה צה"ל נושאים פה באחריות לדבר מאוד מאוד כבד. זה ברור". זאת הייתה אחת התשובות הראשונות של גלנט בראיון שעסק בו, שר הביטחון של מדינת ישראל באסון הביטחוני הגדול בתולדותיה. מפוליטיקאים רגילים התשובה הזאת הייתה מגעילה אבל צפויה, אלא שגלנט היה לוחם כל חייו. הוא יודע יותר טוב מכולם איך זה מרגיש כשפוליטיקאי זורק אותך מתחת לאוטובוס.
לאורך המלחמה ייצג גלנט את האלטרנטיבה למערכת פוליטית שעסקה בספינים והכפשות. הוא אמר בקול ברור בהתבטאויות ציבוריות ופנימיות את האמת: אופי המלחמה שבה בחרה ישראל תוביל להישרדות חמאס, להרג החטופים ולאי עמידה במטרות המלחמה. הוא דרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית, הביע את הדרישה הבסיסית כל כך להציב את החטופים לפני כל דבר אחר, ולא התקפל מול גל הרפש שהוטל עליו על ידי חבריו בממשלה. כל אלה רק מגדילים את האכזבה מהקו שבו בחר לנקוט דווקא מהמקום הכי מנותק מאינטרסים, כשהוא אזרח שמביט על הדברים מבחוץ.
מעבר לכל הקלישאות שהשמיע על קור הרוח והבנת התרחישים המיידית בתוך הכאוס, ההתמקדות של גלנט בעובדה שלא העירו אותו בלילה הנורא ההוא, היא המאכזבת מכולן. היא מאכזבת מפני שמדובר בטענה שלעולם לא נוכל לבחון: האם באמת טלפון שגרתי לחלוטין לשר ביטחון על מספר ממצאים שטיבם לא ברור, היו מובילים אותו לחבר את כל הנקודות, להבין את מלוא התמונה ולשגר את כל צה"ל אל הגדר בדרום? אם גלנט מאמין בטיעון הזה, הוא מאמין אוטומטית גם בפרדוקס שהוא מייצר. שר ביטחון כל כך חד אבחנה לא יכול היה לראות את הסימנים האלה בעשרת החודשים הקודמים? בוודאי שר ביטחון שמכיר את עזה כל כך טוב כמוהו. היכן היו השאלות הנוקבות והערעור על המוסכמות כשניתן היה לסכל את צבא חמאס והתשתיות שלו לפני שנכנסו לפעולה?
ההתנהלות הזאת מקטינה מאוד את הדמיון בין גלנט ומי שהוא ביקש כל כך שלא להידמות לו. לא רק בגלל החזרה על "הנחיתי, הוריתי, כינסתי". גלנט לא יכול להיות מי שלוקח קרדיט על כל ההצלחות בצפון, שמכיר כל פרט ותוכנית מבצעית, זה שאחראי לכל החיסולים המהדהדים של צמרת חמאס, אבל באותה מידה חסר כל מושג על מה שבנה ארגון הטרור לאורך 15 שנים ולעיני כל. זה עלבון לאינטליגנציה.
נתניהו עצמו תיאר בפירוט מצמרר את המתקפה של חמאס כבר ב-2017 בדיון בוועדת חוץ וביטחון. גלנט היה מודע לכך שמבצע השמדת המנהרות ב"שומר חומות" היה כשל מהדהד. הוא ידע על הכסף הקטארי, הכיר את ההברחות, הוא היה מודע לכוננויות צה"ל לקראת החגים, הוא שמע את התראות המודיעין ששמענו גם אנחנו על זיהוי של נקודות חולשה, על התעוררות של ציר שלם. ההתכחשות לכל אלה לטובת מסע הכפשה של מערכת הביטחון היא אכזבה עצומה, גם אם חלק מהטענות יתבררו כנכונות. כל כישלון של צה"ל לדווח אחורה, להבחין במתרחש ולצאת מהעיוורון שפקד אותו, הוא בעיה מערכתית.
הנרמול של אי הקמת ועדת חקירה ממלכתית הוא אחד הסימפטומים להתנהלות הזו של גלנט ושל בעלי תפקידים מרכזיים אחרים שכבר דיברו ועוד ידברו. בהיעדר מסגרת מקצועית שתבחן את הטענות, מתיישבים בעלי התפקידים מול התקשורת בעמדה נוחה. אין פרוטוקולים, אין עדויות להתמודד מולן, אין זמן לרדת לפרטים. מה שיש הוא מי שמחפשים את הכותרת, ולאו דווקא מהכיוון שמשרת את הציבור.
כך התרחש לו דיון מדהים דווקא ב"דוח מצב" של עינב גלילי וירון אברהם, מיד לאחר שידור הריאיון. בשיחה עם יונית לוי, הביע אברהם הבנה לעובדה שגלנט הקפיד שלא לתקוף את נתניהו, משום ש"גם הוא מבין שזה יזיק לו פוליטית". אפילו לוי, מופת של ניהול קר רוח ומפוקח של ראיונות כאלה, נפלה כאן בפח. פניו, כך נראה, חזרה לפוליטיקה, הסבירה. אף אחד בפאנל לא תפס את ראשו בשלב הזה ושאל איך יכול להיות שדיון כזה בכלל מתרחש, בוודאי בנונשלנטיות הזו.
העובדה שגלנט מבקש לשוב לחיים הציבוריים היא טירוף שמתקבל בהבנה רק במציאות הישראלית, שבה אף אחד לעולם לא מודה בכישלון, לא נושא באחריות ולא משלם מחירים (אלא אם הוא לובש מדים). במציאות כזו, פרישת גלנט מהכנסת כדי שלא יוכרז כפורש ויהיה מנוע מלהתמודד בבחירות, היא דבר הגיוני. לא רק שהגיוני שלא עזב בשל אחריותו לאסון, הגיוני לחלוטין שגם ירצה להתמודד שוב.
ואם כל זה נראה מקרי, כדאי לשוב ולצפות בחלקים של עמית סגל בריאיון הזה. המילה "כשלת" מוטחת ביואב גלנט פעם אחת על ידי הפרשן המוביל, אבל לא בהקשר שציפיתם. היא נובעת מכך ש"תופעת הסרבנות הגדולה ביותר מקום המדינה" קרתה באחריותו. פעם אחר פעם הוא חזר וניסה לשוב לנרטיב הזה, מרמז לקשר בין המוטיבציה של סינוואר להפגנות נגד ההפיכה, באופן שגם מבצע השפעה איראני היה מסמיק מבושה. הרפיסות של מערכת חדשות 12 כולה מול הציניות הנוראית הזאת כבר לא מפתיעה אף אחד, אבל גם כאן מדהים לראות איך גלנט מתייחס לשאלה ברצינות - כאילו באמת יש טעם לעסוק בקשר בין הזכות הבסיסית ביותר בדמוקרטיה, לבין מוטיבציה של ארגון טרור.
אם ישנם מי שעדיין לא השתכנעו בצורך המיידי בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, הראיון של גלנט הוא המסמר האחרון. כשבעלי תפקידים בכירים שמתכחשים לכישלונם פוגשים מהנדסי תודעה, היחידים שמפסידים הם הצופים. הווידויים הדרמטיים של גלנט על שהתרחש בחדרים הסגורים לאורך המלחמה - בין אם הם נכונים או לא - לא מגרדים את עוצמת החוצפה של המחשבה שהוא עדיין ראוי לשמש בתפקיד ציבורי כלשהו. עוד יבוא יום ושלושה שופטים יבשרו לו על כך. מי יודע? אולי אז נשמע את הראיון שמעולם לא נתן.