ברגע אחד בזמן החתונה הבנתי לגמרי למה המוזרות של בר ואור מתאימה

בחוץ סופות עזות, גשמים, חזיז ורעם - אבל ב"חתונמי" הכינו אותנו לרעידת האדמה האמיתית, שעתיד להביא עמו הזוג החדש. על פי הפרומו, השניים מביאים איתם לחופה תנאי / אנקדוטה / גרד מקומי שטרם ראינו כמותו, ואתם רק יכולים לנחש כמה הבילדאפ היה מוגזם. אז לא מדובר בהפתעת העשור וגם לא של העונה, אבל האם השידוך הזה הולך לעלות על הרפסודה כמו רוני ושקד, או לשקוע במצולות?

שקד לוקח החלטה אמיצה לתפוס את רוני לשיחה קשה על כמה נפגע מההערה שלה במטוס, ומי בכלל זוכר בשלב הזה איזה מהעלבונות זה היה? האם הוא מתכוון להערה על הבחורות ה"עשויות", או שזה כבר היה על הקרקע? רוני מקשיבה קשב רב ומחליטה, ממש מהלב, לזלזל בכל מילה. בפנים היא נסערת ומתקשה לעצור את הדמעות: רק עכשיו גילתה שיש עוד אדם שצריך להתחשב ברגשות שלו - וזה לא האקס.

בזכות גילוי הלב ההדדי הם מסיימים חבוקים, יחפים ופשוטים בלב ים. במצב כזה, מוטב להשלים. חוץ מזה, שקד נראה לי בן אדם כזה שאין לו סבלנות לכעוס ולהיעלב הרבה זמן - תכונה מעולה לזוגיות, במיוחד כשהפרטנר כועס ומעליב. לציון הניצחון על המשבר הם משנים אווירה לקלאב הוטל עם ריקודי "לטס טוויסט אגיין" בחדר המלון. "ההבעה שלו, התנועתיות שלו", מביאה רוני פרשנות אמנותית. אני שומעת כאן קראש - ולא רק מהגב של שקד אחרי הנפילה מריקוד הלימבו.

הפעם הוא מצליח להצחיק אותה אפילו בלי לומר "שלשול", ורוני מגלה את הקלילות שבה. הם זוכים למונטאז' רומנטי בבריכה. עכשיו כשהיא בכיס שלו, אפשר לראות על הפנים שלו את האסימון שנופל: הוא כל כך היה עסוק בחוויית הדחייה שספג ממנה, שלא שאל את עצמו עד כמה, בעצם, הוא רוצה אותה. נדמה שזו בדיוק השאלה שהוא מעלה כשהוא תוהה האם הקשר הזה ישרוד בארץ, בלי אגוזי קוקוס ואננס, כן עם יעל הפסיכולוגית.

הכירו את המתאגרף שלנו, אור "בעולם הסטארט-אפ צריך לפתח אינסטינקטים". את דבריו מלווה פסקול מסרטוני מוטיבציה, ואני די משוכנעת שזה קורה לו גם מחוץ למסך, סתם כשהוא נכנס לחדר. אור הופנונג - שם משפחה בעייתי לדיסלקט - הוא בגדול הרצאת טד בדמות אנוש: למרות הקושי והמגבלה, הוא יודע היום ארבע שפות (מלבד קוד) ובסוף למד לקבל את עצמו בזכות שרירים וכסף. היום הוא כביכול האביר על הקורקינט, אבל כישלון עסקי אחד החזיר אותו לחוויית הילד המרבון. איך מגשרים על הפיצול הזה? ביום-יום הוא אור, בלינקדאין הוא Ori. ספיידרמן ופיטר פארקר של עולם התוכנה. על הצד החיובי, אור מגלה לנו שבהייטק אפילו דיכאון נשמע יוקרתי יותר: "פאונדר דיפרשן", קוראים לזה.

לאינסטינקט החייתי שלנו משדכים את בר, "קרן שמש", שמגיעה מבית כזה של כסף ישן. בית מהסוג שבו בני המשפחה יושבים על אותה ספה במרחק מטר זה מזה, כאילו הם משפחת קדמי מ"לחיי האהבה". ביניהם קפואה מאיה - סליחה, בר - חושקת את שיניה הבוהקות בסטרס גלוי. במהרה מתגלה פשר האוקוורדנס באוויר, שטמון בגירושי ההורים. מאז, מספרת בר, היא מכוסה הגנות. תגידו רגע, מה הולך עם הילדים לגרושים בתכנית הזו? מהעונה הנוכחית אפשר לחשוב שזה עדיין קייס משכנע לטראומה, בעוד שאני הפסקתי לדבר על גירושי הוריי בתחילת שנות האלפיים, כשכל ההורים הדביקו את הפער. כמה הזדמנויות פספסתי להתארח ב"כאן מקשיבים".

על כל פנים, זה לא כל הסיפור שלה: בר היא גם רופאה שהגיעה לתחום מתוך חוויית חייה כאחות לאדם עם מוגבלות - שהגיע לעולם אחרי שהתחננה לאח קטן. פתאום ההישגיות והפרפקציוניזם שלה מתחברים לי, זועקים "תסמין הבת המושלמת". אין פלא שהיא מתוחה ככה על הספה של אוסקר, ו- אוהו, אנחנו עוד נגיע לאוסקר. שם מושלם, אגב, לאבא מטלנובלה מלפני עשרים שנה.

בר ואור שניהם הישגיים ושאפתנים, שזה כבר חצי מאוצר המילים של "חתונמי", ועל כן יעל צופה הצלחה. היא מכנסת את שניהם לשיחת נצח, ומחכה ששניהם יקרסו מחרדת מבחנים לפני הבשורה על חתונתם. "לא צריך לעטוף בעטיפת מתנה כל קושי", אומר המומחה הורוביץ לבר, שמביעה חששות לקראת החופה. "לפעמים הקושי הוא המתנה". צודק גלעד, אך אם יורשה לי לחדד: לפעמים קושי הוא גם לא מתנה - הוא פשוט קושי. לא הכל לוקח חלק בשלמות של מרקם חיינו. לא מהכל חייבים לצאת עם תובנה מצמיחה. החיים שלנו רחוקים משלמות, אבל ממש, ולא משנה איך הופכים את זה.

אה, ויש את העניין החד-פעמי שלא נראה כמותו שבע עונות. אז ככה: אור ובר, שניהם איבדו סבתא ואוכלים פלפות על החתונה בלעדיה. אחי, חייבים למכור את זה לנטפליקס. וברצינות, זה מצער מאוד - אבל בחייאת, "חתונמי", רגע החופה היה דרמטי כל כך הרבה יותר, ואנחנו כבר נגיע לשם.

לא לפני הודעות להורים. את פניו של אור מקבלים צהלולי "מעניין, בהצלחה", וזה עוד רק מצד האבא. האמא נעדרה מעין המצלמות, לחתונה אפילו לא תגיע. אפשר להבין, הקונספט הזה לא מתאים לכולם, ובכל זאת - אאוץ'. במשפחה של עט נצנצים דווקא כן נרשמת התלהבות, ואפילו האבא קצת זז במקום. תבינו, בדור שלהם עוד לא היו רגשות.

זמן למכתבים בחדרי המלון - בר עם החברות הנלהבות, אור עם חברים אוכלי חינם. "הוא מנסה לחרוז", בר מנסה להחמיא. היא קיבלה ממנו במתנה את המתקן הזה שאמורים להתייצב עליו עם שרירי הליבה אם לא נופלים לפני זה וחוטפים זעזוע מוח, בצירוף הרצאת טד מודפסת על איזון ביחסים. היא הביאה לו ספל עם הוראות קרדיולוגיות ללבה. בשניהם יש משהו כל כך מודחק רגשית ש- כן, הם הולכים להסתדר.

זמן לחופה, אך אבוי - הכלה מבוששת לבוא. התקלה בתכנית מגלה לנו איך אור מתמודד במצבי לחץ, והתשובה היא "נורא". בתור הכלה, אם הייתי נכנסת בדיוק כשהוא מבצע פנטומימה של חיתוך האוויר עם סכין, הייתי חותכת משם בעצמי. יאשר את דבריי אוסקר, שהגיב למופע הסטנדאפ המתגלגל של אור בפרצופים שלא זכיתי להם בהופעה מול משטרת נתניה. אחרי דקה שנדמית כנצח, מתבררת הסיבה לעיכוב: תאונת שמלה קלה השאירה את הכלה שלנו מאחור, ואת כולם על סף אובדן הכרה. לפחות יש רופאה בקהל. תרשום, אור, תרשום. בר קצת יותר מצטיינת בריצוי הורים, וניגשת דוך לברך את אב החתן. היא נראית מוצפת לגמרי, שזה טבעי לחלוטין, ודאי טבעי יותר מהמופע של אור, שמרגיש צורך להפיג כל רגע של שתיקה בבדיחה.

ומה אומרים הטריים שלנו בטסטות?

אור: "היא כל מה שביקשתי".

בר: "אוקיי".

תחילה נראה שמופע המאומץ שלו הביך גם אותה, אבל לאט לאט מתברר שיש להם שפה משותפת. "אז אני מהבינתחומי, איפה גרת בעולם?", יורה בר, ואור מיד מחזיר ברצף של יעדים ונקודות ציון במהירות של ג'י-פי-טי. זה מופלא; כאילו אחד ההישגים ברשימות שלהם הוא להכניס כמה שיותר קורות חיים בשיחה אחת. אור מנסה להכניס קצת תובנות וזווית אישית, אבל לבר יש פחות סבלנות לשמוע אותו - היא עדיין לא סימנה וי על לרקוד ברחבה.

לרגע נדמה לי שהוא משעמם אותה, וברגע הבא, נדמה לי שהיא בכלל לא מרגישה צורך למצוא בבן זוג עניין. זה אולי דבר מוזר לומר, אבל מה שעל הנייר, חשוב לה לתחושתי יותר מה שבתלת-מימד. כולם מספרים לה כמה הוא נפלא בעיניהם, וכרגע זה מספיק. "תגיד לנו מתי לחייך", בר מבקשת מהצלם, והם יושבים אחד ליד השני במבט חתום למצלמה עם כימיה של קורקינטים בטעינה.

אבל בר היא לא לחלוטין רובוטריק בינתחומי, ובתוך המירוץ אחר ההצלחה, יש לה גם פינה של חולשה - כלפי אחיה הקטן. דרכו אור מנסה להגיע ללבה, ונראה שהוא גם מצליח. רק, אם אפשר לשאול, ואני באמת מבינה שמדובר ברגע מרגש, אבל למה הסצנה הזאת נמשכת כל כך הרבה זמן? אפשר להתרגש קצת מהר יותר? כמו בר, גם לי יש לאן להגיע.

בסלואו כיתה ו', מתבהר כמה המוזרות החברתית שלהם תואמת. "תזרים את כולם, כי אני לא אחזיק הרבה זמן ככה", בר מבקשת בזמן שאור שר הכי חזק שהוא יכול, לבל תיכנס אינטימיות. בחדר המלון, מתגלה שגם ההומור של מר הכל-טוסט מצא חן בעיניה, מה שבאמת אי אפשר היה לנחש עד אותו הרגע מהמבט החתום שלה לאורך החתונה. זמן לכרטיסי טיסה, טבעות - ולילה טוב לצלמים.

הוא: "שמרו על נתק".

היא: "חחחחחחחחחחחחח".

כן, איטס א מאץ'.