גם 55 שנים אחרי שיצא לאור, הספר "להיות שם" של יז'י קושינסקי ממשיך להוות ביקורת חברתית נוקבת על המדיום הטלוויזיוני. הספר קצר מאוד, תורגם לעברית על ידי אהרן בר ומומלץ לכל אדם שרוצה להבין איך אנשים שפשוט יודעים לדבר יפה מגיעים לעמדות מפתח, גם אם אין מאחוריהם שום מהות.
"כשחולמים אנו על המציאות, מעירה אותנו הטלוויזיה", אומרת אחת הדמויות בספר, "עבור מיליונים אין המלחמה מן הסתם יותר מעוד תוכנית טלוויזיה, אבל שם בחזית בני אדם ממשיים נותנים את חייהם". הטלוויזיה, לפי הספר, מכניסה אלינו אנשים לחיים, אבל ברגע שהם יורדים מהמסך, הם מפסיקים להתקיים. כאילו נמחקו.
לצערי, זה נכון גם בימינו. חשבו כמה דמויות הכרנו בשנה האחרונה של המלחמה. כמה גיבורים. כמה גיבורות. לא הספקנו לחגוג את החזרה של אמילי, דורון ורומי - וכבר הגיעו שלוש תצפיתניות. בתוך שבוע חזרו עוד 11 חטופים הביתה. לא הספקנו להתרגש מהחיבוקים של התצפיתניות שהתאחדו, ונשבר לנו הלב עם התמונה של ירדן ביבס במסוק. והשבוע הגיעו שלושה גברים רזים מדי, חלשים מדי, וכבר לא ידענו מה להרגיש.
במציאות הזאת, לא נותר לטלוויזיה לעשות הרבה מעבר ללהיות שם. ונראה שאין אף אחד שיודע להיות שם יותר טוב מדני קושמרו. הוא שם מה-7 באוקטובר, בבוקר, כשהמדינה לא הייתה שם, והצבא לא היה שם, והמשטרה לא הייתה שם - היחיד שהגיב בזמן אמת זה קושמרו. שיחות הטלפון שקושמרו ניהל בשידור חי בטלוויזיה הן העדות החזקה ביותר להפקרה של תושבי העוטף. קושמרו לא נבחר על ידי הציבור להנהיג אותו או להגן עליו, אבל הוא בין היחידים שתפקד באותה שבת שחורה, בגלל שפשוט היה שם, והכניס את קולות האימה לבתים של כולנו.
יונית לוי מראיינת טובה ממנו, רפי רשף רגיש ממנו, עמית סגל שנון ממנו ועודד בן עמי נלהב ממנו - אבל אין אף טאלנט בערוץ 12 שיודע פשוט להיות שם עבור האורח באולפן. אם אתם חושבים שזה קל, זה בגלל שהוא גורם לזה להיראות ככה, אבל זו יכולת נדירה, שאי אפשר ללמד. במובנים מסוימים הוא המגיש המושלם - הוא מתמסר בצורה טוטאלית למרואיינים, ונותן להם להתבטא, להיפתח - ובמידת הצורך, להתפרק. זה בדיוק מה שקרה אתמול כשעידית אהל, אמו של החטוף אלון אהל הגיעה לאולפן חדשות 12.
אלון מציין היום יום הולדת 24. גם את יום הולדת 23 ציין בשבי. הוא נחטף ממיגונית המוות במסיבת הנובה, ורק אתמול אחרי 492 ימים של גיהנום, משפחתו קיבלה ממנו סימן חיים ראשון. המשפחה למדה מהחטופים ששוחררו ביום שבת, אלי שרעבי ואור לוי, שהם הוחזקו יחד - ובמשך כל התקופה הזאת אלון סובל מפציעה לא מטופלת בעיניו, הוא מוחזק בשלשלאות ומורעב. כשאומרים שהזמן של החטופים אוזל, מתכוונים בדיוק לאלון. "נגמר להם הזמן", זו לא סיסמה. הם גוועים שם למוות. כולנו ראינו את התמונות. לכולנו עלו אותן תמונות מיד ושם. אלון לא נכלל בשלב הזה של העסקה. הקבינט, לעומת זאת, יתכנס רק ביום שלישי. להם יש זמן.
קושמרו יכול היה להגיד את כל זה, אבל בחוכמתו, הוא פשוט שתק, ונתן את רשות הדיבור לאמא. "מי יכול להאמין שאלון עכשיו, כשאנחנו מדברים, כבול בשלשלאות? הוא לא יכול לזוז", אמרה האמא שבמשך יותר משנה הייתה שקטה כל כך, נאמה מדי פעם בקולה הרגוע בעצרות, השיקה את פסנתר התקווה הצהוב בתקווה שאלון יחזור במהרה וינגן בו - אבל המידע החדש שהגיע אליה שבר בה משהו. קושמרו נתן לה להישבר עליו. "יש אימא אחת שהייתה מסוגלת להכיל את זה, שהבן שלה רעב, רעב לאוכל, וכבול עם שרשראות במשך כל כך הרבה ימים? איך היא הייתה יכולה אפילו לישון בלילה? את המידע הזה קיבלתי עכשיו. ומה שזה אומר שכל מה שאתם רואים על אלי ועל אור זה אומר שאלון עכשיו חווה את זה".
קושמרו יכול היה להיות אמפתי יותר. יכול היה להציע לה תקווה שקרית. יכול היה לומר מילות תפילה חסרות תכלית. במקום הוא ניצל את הזמן הקצר שהמציאות הזאת מופיעה על המסך של כל צופי המהדורה שלו, וזרק אמת עצובה לחלל האוויר: "ככל שהם צעירים יותר, הם עוברים יותר סבל, ויותר התעללות". כל אדם בעל דופק במדינה הזאת ששמע את המילים האלה, החסיר פעימה.
המילים האלה היו בדיוק הדלק בשביל עידית להמשיך. "אלון במצב שהוא נמצא לא נחשב הומניטרי, איך זה שהוא לא עכשיו פה איתי? אני לעולם לא אבין את זה", המשיכה עידית לחשוף את הכאב הגולמי שלה מול כל ישראל, "אני דורשת, דורשת מראש הממשלה והקבינט - עכשיו, עכשיו הם חייבים לעשות הכל כדי להחזיר את אלון ואת כולם הביתה. מה שנעשה פה זה ביזיון. מה זו הסלקציה הזאת? ממשלת מדינת ישראל נתנה את הרשימה הזאת. אני מבקשת, אני מתחננת, תעשו משהו. תשחררו אותם כבר".
ברשותכם, אני לא אוסיף עוד מילים אלא פשוט אבקש מכם לצפות בקטע הזה. שש דקות שכל ישראלי חייב לראות. בואו לכיכר להזדהות עם המשפחה. בואו להפגין. פשוט תהיו שם. גם אם זה לא יזיז משהו אצל מקבלי ההחלטות, זה עדיין חשוב לזכור שלא מדובר רק בדמויות בטלוויזיה שנעלמות ברגע שהערוץ עובר לשדר "חתונמי".