מנחם הורביץ, השתגעת? מדובר בחטופים, לא בכוכבי הפסטיגל

בשולי הפלישה מעזה, פלשו אל הסלון הביתי שלנו גם תוכניות הבוקר. נכון, אצל חלקינו הן היו שם גם קודם - קשישים כמוני זוכרים עדיין איך מותגו הנושאים בהן כתוכן שמותאם ל"עקרות הבית", אבל מאז החל עם ישראל לקום בבוקר, לפעמים אחרי לילה לא שקט, לצלילי צופרי האזעקה, עלתה מאוד הצפייה בהן.

כשאומרים בישראל "תכנית בוקר" מתכוונים היום בעיקר לזו של ניב רסקין (כשהוא משדר כדורסל, מחליפה אותו לרוב נסלי ברדה). בעקבות המלחמה התכנים הפכו, מטבע הדברים, לחדשותיים יותר: כבר לא רק שאריות מחדשות היום שהיה, אלא פאנלים גועשים באולפן, דיווחים בלייב ועוד.

מי שזוכר את הפורמט הקודם, זה שנראה עתה כמו לפני נצח, זוכר איך מלאו חדרי האיפור, ליד פינת הקפה והביסקוויטים, באנשים שהמשותף לכולם היה שהם באו כדי למכור משהו: במקרה הטוב, לקדם איזה ספר מעניין. במקרה הקצת פחות מוצלח, איזה אייטם שנתפר בעסקה של חסות מסחרית עם "מומחים מתחום הביוטי" שניהלו עד לשנייה האחרונה לפני הידלק המצלמות משא ומתן מפרך עם ההפקה על האופן שבו יוכלו להציע את מרכולתם מבלי שהפלטפורמה תסתכן בהפרה של כללי התוכן השיווקי.

כמובן שהמתוחכמים שבין הצופים מבינים שלא רק מי שמוכר נדל"ן או השתלת שיער מגיע לאולפן כדי למכור משהו, אלא גם מי שמפרשים את ענייני היום. מה הם מוכרים? את האג'נדה שלהם ולפעמים את זו של מי שהם מייצגים, לעתים אפילו בשכר (חפשו את הקרדיט "יועץ תקשורת" מתחת לקלסתרונים של אחדים מהם).

ויש מי שמקדמים אינטרסים אחרים, לא תמורת תשלום חלילה, אבל באופן שהוא לפעמים תמוה עד מאוד, כמו למשל מנחם הורביץ.

הורביץ הוא פאנליסט אידיאלי לתכניות בוקר או אחר הצהריים שעוסקים באקטואליה מונגשת: קל לחבב אותו, קשה לחלץ ממנו אמירה שתעליב מישהו אפילו כשהוא כועס. הוא דתי אבל לא קיצוני, הוא תושב קריית שמונה, אבל לא מאלה שזועמים על הממשלה, הוא ימין - אבל לא גזעני חלילה - ואפשר להוסיף עוד תארים שהופכים אותו למוצר חדשותי נוח לעיכול על ידי רוב הצופים.

הבוקר הוא ניסה לקדם נושא מוזר במקצת. הורביץ תמה כיצד זה שאף אחד מהחטופים ששבו לבתיהם לא נקלט במרכז הרפואי סורוקה שבבאר שבע. מדובר לכאורה בקידום לשם שמיים, אבל מאחוריו אינטרס כלכלי אדיר. לא של הורביץ חלילה, אלא של מי שעוררו את התמיהה הזאת בקרבו, כשעל הדרך עולות גם כמה שאלות לא רק לגבי האינטרס של בית החולים האמור, אלא גם על מי שהפכנו להיות - חדשותית, חברתית וכלכלית.

קליטת חטופים היא הזדמנות פז לבתי חולים לזכות בתקשורת חיובית: הנה המסוק נוחת, הנה הרופאים עולים אליו בטרם יוקם הפרגוד שנועד להגן על פרטיות השבים, הנה הקהל שהתקבץ ממול ועוד. בכל מבזק חדשות יעברו אליהם כדי להתעדכן במצבם הרפואי של פדויי השבי - ובערב תגיע מסיבת העיתונאים שבה ימסרו מנהלי בתי החולים דוח שאינו מחדש דבר וחצי דבר, אבל מאפשר להציב מאחורי הדובר או הדוברת את הלוגו של המרכז הרפואי ומתחתיו איזה סלוגן שנון.

תאמרו שמדובר במוסדות ציבוריים ועל כן לא ברור מה יוצא להם מהחשיפה? ובכן יוצא ועוד איך: מאחר שכל בתי החולים בישראל אינם מתוקצבים כראוי על ידי הגוף שחומס את כספנו למטרות פוליטיות, זה הידוע גם בשם הרשמי שלו "ממשלת ישראל", הם נאלצים להשלים את תקציבם מתרומות. אשר לאלה, אין הרבה דברים שיפתחו את כיסו של נדבן יהודי בגולה יותר מאשר קליפ ססגוני שמכיל גם את הרגעים המרגשים של קליטת החטופים, המפגש עם יקיריהם ועוד.

בתרגום לשפת המעשה, בית החולים סורוקה שבשמו טען הורביץ, אינו מוחה על אי קליטת חטופים בשם הרפואה, אלא בשם יחסי הציבור: אין חטופים - אין תקשורת - אין כסף. חטופים כמשאב. קשה להסביר במילים כמה הרגע הזה הזוי. להורביץ יוצאים מהפה משפטים כמו: "בואו ניתן קצת כבוד לפריפריה", כאילו היו החטופים כוכבים של קמפיין, משפיעני רשת.

למה צריכים חטופים להיות מופנים לסורוקה? לדעת הורביץ, כי מגיע לבית החולים שעבד מסביב לשעון להעניק שירותי רפואה דחופה לחיילי צה"ל שנפגעו בעזה ולא רק להם. בסערת נפשו נפלטות להורביץ שטויות שלא ייאמנו, כמו המשפט הבא שמציג את סורוקה כמי ש"טיפל בנרצחי הנובה".

אל תבינו לא נכון, אני שותף מלא לעמדתו של הורביץ שיש לתת כבוד לפריפריה, אבל כבוד ריק מתוכן לא יעזור לאוכלוסייה שנמנעים ממנה תקציבים, מקורות תעסוקה, מרכזים אקדמיים, רפואיים, מרכזי מחקר ופיתוח. אז זה מה שייתן כבוד לפריפריה? לטרטר את החטופים לבית החולים סורוקה בבאר שבע? ובכלל, איזה מן דבר זה להתייחס להחזרת אנשים שנמקו במנהרות כאילו היו כוכבי פסטיגל?

שלא יתפרש הדבר גם כביקורת נגד המרכז הרפואי סורוקה. הוא משרת כמיליון אזרחים, הוא עבר סביב השעון בחודשי המלחמה הראשונים, הוא ראוי לכל תקציב בדין - וחשוב מכל, הוא לא נופל מבחינה רפואית מאף אחד ממקביליו במרכז הארץ. ועדיין, בבתי החולים במרכז נצבר, למרבה הצער, יותר ניסיון בשיקום, כך שיש גם הגיון רפואי מאחורי הבאתם למרכז, לא מדובר רק ב"סיבוב דאווין".

מנחם הורביץ בא בטוב, אבל הביצוע שלו הפעם היה אומלל. חבל, כי יש לו לא רק את הזכות למחות בשם הפריפריה, אלא גם את המעמד לקדם את מאבקה: הוא יכול לצאת נגד צבא שהגדיר אנשים ששמעו רעשי חפירות כמשוגעים, נגד ממשלה שהפקירה - וממשיכה להפקיר - תקציבית, ובעיקר נגד העובדה שכואב להודות בה, אבל רוב תושבי הפריפריה בישראל אינם מי שבחרו לגור בה בשל יפי נופי הגליל או הנגב, אלא מי שאין להם אלטרנטיבה.

זה מצב שצריך לשנות, אבל למה על גבם של האומללים ששבים אחרי 500 ימים בגיהינום אל חיק יקיריהם?