פריחה שנתאחרה

הסדרה "רשיון להרוג" מסמנת את פריצתו של חיים הכט מחוץ למשבצת הסייד-קיק אותה מילא בנאמנות לצידו של נסים משעל ב"פופוליטיקה" וב"משעל חם". זוהי פריצה נאה, המוכיחה עצמה מדרוגית – העם אוהב את תחקיריו המפולפלים, וחיים הכט אוהב את העם. הוא מסתובב בכבישים ובשווקים, מבטא את קולות המחאה הקונצנזואלים ביותר, ועושה זאת בסגנון מיוחד, מתובל ביידישאיות לוחמנית. שפתו עמוסת ביטויים כמו "קליגר" ויוצרת הלחמים לשוניים בצרורות. "חפיפיציון פורטה", הוא ממליץ לקרוא לכדור שיענה על המחלה הישראלית הנפוצה, הלא היא החפיפניקיות.

הכט לא מסכן הרבה כשהוא תוקף תכונה ישראלית זו. יש הסכמה לאומית רחבה סביב הנושא. אלו האזורים שבהם הביקורת של הכט פועלת: היכן שלא תעורר את זעמו של אף אחד. לכן רק טבעי שבחר כפרויקט את נושא תאונות הדרכים; עוד נושא הנושא עמו הסכמה רחבה, ממש כמו מפלס הכנרת או טרנספר מרצון. כשהעם כולו מאחוריו, הכט ניגש לנושא בשיא המרץ, שברוך השם לא חסר לו, ומפגין כרגיל תחקירנות מקצועית כמו גם שפע של חינניות.

בפרק הראשון של "רשיון להרוג", ששודר לפני מספר שבועות, חשף בפנינו חיים הכט את היקף הבעיה וביקש לגייס אותנו למאבק. הכט מנהיג כריזמטי, וכמויות הפניות שקיבל מאז מלמדות שמשימתו הראשונה הושלמה. "רשיון להרוג" אינה תוכנית תחקירים סטנדרטית שמבקשת לחשוף עוולה זו או אחרת, אלא מיזם שאמור לשנות משהו באמת, בדיוק לפי הטרנד המעשי שהביא את שינוי לפסגות אלקטוראליות לאחרונה.

לכן בפרק השני של הסדרה, המשודר הערב, לצד תמונות מזעזעות חדשות על הנעשה בדרכים, הכט גם מציע פתרונות, שרובם קשורים להחמרת הענישה. בעיקר הוא מתמקד בפתרון פלא אחד: החרמת רכבם של עברייני תנועה, גם אם כשביצעו אותן לא גרמו נזק לאיש. "קח לו את הפיסטולטו", הוא מכריז. הוא גם מפרסם מעין מחירון שקובע את זמן ההפקעה לפי חומרת העבירה. הכט משתמש בכוחו ובכוח המדיום שבתוכו הוא פועל ומבקש לגרום לצופים להפעיל לחץ ציבורי על נבחריהם. לשם כך יש טלמסר שלאחר התוכנית הראשונה קרס, "אבל הפעם הכנו קווים מפיירקס, בלתי שבירים".

האופנה האחרונה בטיפול בתאונות דרכים הוא שימוש בהלם – כמה שיותר דם וכמה שיותר צער. הכט מראיין אשה שאיבדה את בנה בתאונת דרכים, וזאת מצרה על כך שהנהג שהסיע את בנה אל מותו קיבל עונש קל מדי. רק אחר כך אנו למדים שהנהג היה חבר של הבן, ושהם נסעו יחד באותו אוטו. הנהג לא היה שיכור ולא מסומם, אפילו לא משתמט. דעתו הוסחה לרגע והוא סטה ממסלולו. האמא של חברו המת מבקשת עבורו עשר שנים בפנים, למען יראו וייראו. אין שופטים אדם בצערו, כמובן, אך גם לא כדאי לשפוט אדם בצערו של מישהו אחר. במלחמתו נגד תאונות הדרכים הכט מעוניין לטפל בהיסח הדעת שלנו, כלומר למשטר אפילו את הרגעים הקטנים שלנו עם עצמנו, ובכך לצמצם את מרווח טעויות האנוש. לא ברור עד כמה הדבר אפשרי.

אנחנו מתייחסים לנהיגה כאל דבר מובן מאליו, מבלי להקדיש לה תשומת לב יתרה. זה כמובן כורח המציאות, רובנו מבלים יותר זמן בנהיגה מאשר בהליכה או בדיג. תוך כדי, קל לשכוח עד כמה המכונית היא המצאה מהפכנית, כמובן מבחינה היסטורית-כלכלית-סביבתית, אבל גם במובן המאוד אישי-חווייתי. זוהי הטכנולוגיה שבאופן הכי יומיומי וטריוויאלי מדגימה את הפער העצום שבינינו, בשר ודם ועצמות יבשות, לבין המכונות שהגינו לעצמנו. בתוך המרחב המוגן הזה, עם המיזוג והרדיו והברושים הריחניים, אין אפשרות לתפוס את העוצמה האדירה של קופסאות הפח שמדהירות אותנו מפה לשם. אותו היסח דעת שברחוב עשוי להביא אותנו לדרוך על קקי של כלב, על הכביש עשוי להרוג. מעבר לכך, דווקא כשהפער הזה כן נתפס, והנהג קולט את העוצמה האדירה שיש לו בידיים (אשכרה פיסטולטו), הסכנה הופכת ממשית יותר. התשוקה להסתכנות או למוות, שמסתתרת אצל כל אחד במידה זו אחרת, עשויה להתפרץ באופן קטלני על הכביש (פרטים אצל ג'יי.באלרד ודייויד קרוננברג). אם לוקחים את כל אלו בחשבון, אפשר רק להתפלא שיש כל כך מעט תאונות דרכים, ולא להפך.

חיים הכט יוצא למסע צלב קוסמטי בתאונות הדרכים, וקוסמטיקה אכן יכולה להציל חיים, אבל מה שעומד בבסיס הקטל בדרכים הוא הרבה יותר עמוק וקשור לנימים הכי דקים של המצב האנושי. הכט מטפל בפני השטח, ואולי בסופו של דבר זה כל מה שניתן לעשות בפועל כדי שפחות אנשים ימותו. אפשר להתווכח עם השיטות הפופוליסטיות שלו, ואפשר לתהות על כך שאט-אט הופכת הטלוויזיה לרשות אוכפת חוק עצמאית, אבל זה כבר נושא לדיון נפרד. אם יצליח חיים הכט במשימתו להוריד כמה בני זונות מהכביש, נצדיע לו בהערכה. אבל אם מה שמאפיין את הבני זונות האלה הוא היסח דעת מזדמן, ותשוקה נסתרת למות או להרוג, נדמה שמאבק בהם יותיר את כבישי הארץ שוממים. במקרה כזה יהיה לו להכט כבר עסק עם לובי הנפט והמכוניות בסנאט האמריקאי, ואז באמת נצטרך להיכנס לכוננות.


* "רשיון להרוג" תשודר היום (שני) בערוץ 2 בשעה 21:30