שטוח

בתערוכה השנייה בבית "זמן לאמנות" מתבררים כמה עניינים שבתערוכה הראשונה, עם פתיחת המקום לקהל, עוד יכלו להיחשב כמקריים: "זמן לאמנות" פועלת כחלל תצוגה שנע על הציר שבין האמנותי להיסטורי. גם התערוכה השנייה, "מחורבותייך אבנך", היא תערוכה מהסוג הפורש מושג או תחום עיסוק על פני ציר הזמן, תוך גלישה קלילה בין האמנותי גרידא לבין התיעודי או הגרפי. הפעם זו "החורבה", אותו מבנה שהתפוררותו לא העלימה אותו מן העין. החורבה היא מבנה המראה את עצם איבוד הפונקציה שלו, את תהליך היגמרותו. החורבה מוצגת כתחום עניין ועיסוק אמנותיים במשך 200 השנים האחרונות. החל מהחורבה הרומנטית, הרליגיוזית, של תחריטים ארצישראליים במהלך המאה ה-19, ועד לחורבה שהיא פרי "המעמד החדש של הדחפור העברי", כלשונו של ד"ר גדעון עפרת, האוצר. בתווך בין שתי התקופות מדלגת התערוכה על פני האידיאולוגיה הציונית, גואלת השממה ומעניקת השמות העבריים לחורבות ערביות, ופוסעת בבטחה לעבר מגדלי התאומים, ג'נין ואפגניסטן.

למרות האזכורים הפוליטיים, כלומר, למרות ההפטרה מן הפה אל החוץ שיש מי שהפך בניין לחורבה, בית להריסות, זו אינה תערוכה פוליטית. למרות ההכרה לכאורה שהחורבה הארצישראלית היא פריו של כיבוש מתמשך, היא אינה מופרדת מהממד הארכיאולוגי, הקדום, התנ"כי, החוקר את עצמו ואת תולדותיו.
אי ההפרדה הזו, בין למידת ההיסטוריה המקומית לבין מחיקתה הפושעת, נעשית לטובת פרישה רחבה של עוד ועוד דוגמאות למבנים מפוררים. מיוצגות בתערוכה גם שאריות ארכיאולוגיות, מבני גן שמסוגננים א-לה חורבה, גם הריסת בתים, קריסת התאומים, גם אולמי ורסאי, אתר בניה נטוש, קבר שייח, גם פינוי ימית, חורבן העולם היהודי במלחמת העולם השנייה ועוד. שפע הדוגמאות משטח ומעקר את הניואנסים בין הסוגים דווקא משום שהוא פורט אותם לאוסף בעל אותו מעמד אסתטי. הכל עובר באותו סד, באותה רמת ויזואליה, באותו כושר ייצוג וייצור שיח, ולכן נחווה כחוויה דומה ומנחיל שוויון ערכים מבחינה אתית.

גם התצוגה המשותפת, בלי שום היררכיות או הפרדה בין אמני העבר ואמנות העבר לאמנים עכשוויים הפעילים כיום, גורמת לאותו שיטוח. הדפסי אבן מ-1819 מוצגים לצד מיצב עשוי פחמים של דינה שנהב מ-97' (שהיא אחת העבודות היפות בתערוכה, גם משום התכתבותה עם ערי האפר של יהושע נוישטיין). התמהיל בין אז להיום מרדד את העובדה שאמנות הנעשית בהווה כבר נסמכת על תקדימי העבר, מהדהדת אותם לתוך סגנונה ואמירתה. התצוגה השוויונית מגהצת את ההבדל בין אמנות צליינית שמתפעמת מארץ הקודש לבין אמנות ביקורתית או מחאתית, בין סגנון ייצוג פיגורטיבי, שקוף, מתאר, לבין אמנות פוסט-קונספט מודעת לעצמה.

גם ההנחה זה בצד זה של אמנים שמעולם לא היו מרכזיים עם אמנים שהם בליבו של השיח העכשווי מתבררת כנמצאת בחזית העשייה האוצרותית של עפרת. גם היא, למרות החן שבמעשה, גורמת לתערוכות ב"זמן לאמנות" להיראות כתצוגות דידקטיות סביב נושא יותר מאשר כתערוכות תזה. הצירוף של אלה ואלה ביחד אינו מנהיר איזה דיון בעשייה האמנותית הישראלית, לא חושף איזה חוט שני, אלא מרוקן את כל העבודות ומוריד אותן לדרגת אובייקטים שנקראים ברמת המסמן בלבד - כל מה שכולל גל אבנים בפנים.

לפיכך נשאלת השאלה מיהו הצופה האופטימלי של "זמן לאמנות". ממד הכיסוי היסודי של כל נושא, הפרישה הדידקטית על ציר הזמן, אי דפיקת החשבון לרמה אמנותית אחידה, תליית דברי הסבר על הקירות לצד העבודות, מביאים לתהייה אם אין בבסיס הגלריה מוטיבציה של בידור גבה מצח. נראה שהחלל מיועד לשוחרי אמנות לא ממש מעודכנים, כאלה שצריכים להסתובב עם איזי-גייד מסוג כלשהו, שזקוקים לחוויה תרבותית מאשררת יותר מאשר למבוכה ולהטרדה שאמנות מעולה אמורה לגרום.