אם היה אלוהים, גם הוא היה מתבייש בערוץ 14 אחרי הריאיון הזה

"זו תמיד דרך גרועה לקרוא את לבם של אחרים כשמנסים להסתיר את שלנו"' כתב ז'אן-ז'אק רוסו במאה ה-18, וכשצפיתי אמש במהדורה המרכזית של חדשות 12, הבנתי עד כמה העיקרון הזה נכון גם לתקשורת הישראלית. בתקופה האחרונה אני קורא יותר ויותר טענות על עודף הרגש שמפגינים עיתונאים ישראלים שמסקרים מזה 500 ימים (חמש מאות ימים!!!) את משפחות החטופים, ואשכרה לא נשארו אדישים בפני מושאי הסיקור שלהם. לא מדובר בכתב ספורט שמעודד קבוצת כדורגל או מבקר מוזיקה שמצטרף בהופעה ללהקה האהובה עליו על הבמה - לבדיל, אין תקדים לסיקור מתמשך כזה של משפחות חטופים, ולכן הגבולות האתיים מתעוותים בהתאם לנסיבות. בסוף, עיתונאים הם בסך הכל בני אדם.

אני לא מדבר ספציפית על יעל אודם מחדשות 12, שעשתה טעות מקצועית, ובמקום להתנצל עליה החליטה להוסיף חטא על פשע ושיקרה בנוגע לכך שלא ידעה שהיא בשידור (למרות שהיא אשכרה פתחה את דבריה בכך שהיא אמרה למרואיינת שהן בשידור). הביקורת שאני שומע מופנית בעיקר, אם לא רק, כלפי נשים. חלק מהביקורות ענייניות, על עצם הפיכתן לחלק מהסיפור - אבל חלקן רדודות: "למה הן בוכות כל הזמן". מעניין מה היה לרוסו להגיד על זה.

יולן כהן קיבלה אתמול את זכות הדיבור כמעט לשלוש דקות רצופות של עדויות מצמררות שהביאו החטופים שחזרו מהשבי, על התנאים המסוייטים שהם עוברים שם, העינויים הפיזיים - והנפשיים. ניסיתי לקרוא את הלב של יולן כהן, שסיפרה סיפורי זוועות שהגיעו אליה מהחטופים המשוחררים עצמם. כהן ניסתה בעיקר לא לבכות, ואיכשהו לקראת סוף הדיווח, כשסיפרה על החטופים שעדיין שם שהבטיחו להתאחד בישראל עם חלק מהשבויים שחזרו - פרח ממנה חיוך בלתי נשלט.

נזכרתי שפגשתי את יולן כהן בקיבוץ בארי, לפני יותר משנה. מספר מצומצם של עיתונאים ליוו חטופים שחזרו מהשבי לביקור הראשון שלהם בקיבוץ בארי מאז ה-7 באוקטובר. שרון שרעבי, אחיהם של יוסי ואלי, הכניס אותנו לבית שרוף ואמר: "בימים כתיקונים הייתי אומר 'ברוכים הבאים לבית של אלי וליאן שרעבי'. היום אני אומר: ברוכים הבים להיסטוריה של עם ישראל'. זו זירת מלחמה. כאן נרצחו ליאן, נויה ויהל, המשפחה שלנו. כאן הם נשחטו".

היא המשיכה מאז ללוות את המשפחות ללא הפסקה. אתמול סיפרה על המסר ששלח אלי שרעבי, שחזר מהגיהנום, למשפחתו של אלון אהל. כששומעים את המילים שלה, קשה שלא לבכות. לעזאזל, קשה שלא לצרוח. העובדה שהיא הצליחה לא לבכות בכל הסיט אפ באולפן בו היא מתארת את העינויים שעוברים אנשים שהפכו לחלק מהמשפחה שלה בשנה הזאת, מעידה על מקצוענות יותר מכל כתבה או סקופ.

מי שכן התרגשה עד דמעות היא השרה מאי גולן. "מי שככה הביט בעיניה [ראה] דמעות קצת", אמר בועז גולן אחרי הריאיון המטלטל איתה. מאי גולן דיברה על המצב בו מוחזקים החטופים ב-500 הימים האחרונים, על השעות המטלטלות בהן המשפחות מצפות לשמוע התקדמות לקראת שלב ב' של העסקה וגם כמובן על תחושת האחריות האישית שלה, כשרה בממשלה שבמשמרתה הופקרו תושבי ישראל לטבח אכזרי. סליחה, סליחה, סליחה… מוסרים לי באוזניה שהיא בכלל לא דיברה על החטופים או על ה-7 באוקטובר אלא על התחקיר של יוסי מזרחי ודפנה ליאל ב"פייק 12" כלשונה.

"לא פשוט להיות נבחר ציבור בישראל. צריך גם לומר את הדברים האלה", אמר בועז גולן בהקשר לדמעות של מאי גולן אצלו באולפן, ואז מיהר לחדד: "לא פשוט אם אתה מהימין. אם אתה מהשמאל, תעשה מה בא לך". מאי גולן הגיעה לאולפן של חדשות 14, בשעת אחה"צ מוקדמת (או כפי שהיא קוראת לזה: בוקר) כדי להגיב לטענות ששודרו בערוץ 12 ב-5 בינואר.

מאי גולן טוענת שכל מה שהיה בכתבה הוא שקר אחד גדול. היא ממשיכה להתעקש שההודעות הקוליות שהושמעו בתחקיר, שנלקחו מתוך שיחות וואטסאפ ישירות שקיימה, בושלו על ידי AI. חלק מצופי ערוץ 14 אולי יאמינו לטענות האלה, בעיקר כי AI נשמע היו כמו תירוץ טוב לכל דבר. אלא ששווה להתעכב רגע על הטענה שהכי פגעה בה בכתבה. ברשותכם, הנה הדיאלוג המלא בינה לבין בועז גולן:

השרה גולן: "דרום תל אביב זה מאבק חיי בועז. מאבק דמים שנתתי במשך כל שנותיי מגיל 25. אומרים שהבית של אמא שלי מושכר למסתננים אריתראים. שקר גמור מאין כמותו!"

המראיין גולן: "לא היה דבר כזה?"

השרה גולן: "לא היה דבר כזה מעולם! הכל יוודא! הכל יהיה בבית משפט! לא היה דבר כזה מעולם!"

המראיין גולן: "ועל זה לא ביקשו תגובה?"

השרה גולן: "בוודאי שכן! אבל תן לי להגיד: אמא שלי יכלה להשכיר את הבית שלה בדרום תל אביב למסתננים אריתראים בכפול שכר דירה ממה שהיא מקבלת היום והיא השכירה אותו לעובדים זרים חוקיים טורקיים שבונים כאן את רכבת ישראל שעובדים בבניין חוקיים מישהו טרח ללכת לבדוק?"

המראיין גולן: "לא מסתננים את אומרת"

השרה גולן: "לא היה ולא יהיה מסתננים! עכשיו אתה רואה את הפייק הזה! אתה רואה את השקרים האלה? זה רץ ברשתות כי יש להם בוטים, יש להם מימון ויש להם קידום".

עכשיו, בבקשה אל תאמינו לי. עשו לעצמכם טובה, חפשו בגוגל את הכתבה "מה עושה השרה מאי גולן עם הכסף של כולנו?" ותצפו בתחקיר המלא, או שלפחות תקפצו לדקה 28:50, אז מתייחס יוסי מזרחי לדירה של אמה של מאי גולן, ואומר: "את הדירה שלה היא משכירה לעובדים זרים". מיד אחר כך נותנת עדות אחת השכנות שאומרת שהדירה מושכרת לטורקים. בשום מקום לא נאמרת המילה "מסתננים" או "אריתראים". זו השיטה הנהדרת, במקום להגיב לטענות לפיהן היא משכירה את הדירה למהגרי עבודה זרים (על העובדה הזאת אין עוררין) היא תוקפת פייק ניוז שמעולם לא שודר. קלאסה!

"ההפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות. ההפך מיופי אינו כיעור, אלא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, אלא אדישות. וההפך מחיים אינו מוות, אלא האדישות שבין חיים למוות." הציטוט המפורסם הזה של ניצול השואה אלי ויזל, זוכה פרס נובל לשלום, מסכם יפה את המצב של ערוץ 14 בימים אלה. הרבה טוענים בטעות שינון מגל ושאר החברים שונאים את החטופים, האמת גרועה בהרבה: הם אדישים לסבלם, אדישים לכאב המשפחות ואדישים לגורלם.

אחרי הריאיון הארוך והמופרך עם מאי גולן, הגיע תורו של עמיחי אליהו להתראיין אצל בועז גולן. אליהו, שהתפטר מהממשלה יחד עם סיעת "עוצמה יהודית", שמע ביקורת קשה מאוד מבועז גולן על ממשלת הימין. ולא, הוא לא דיבר על טרפוד עסקת החטופים או על מחדל ה-7 באוקטובר, אלא על העובדה שראש הממשלה מוציא הודעות לעיתונות בשבת. על זה, לטענתו, צריך להפיל את הממשלה. אם יש אלוהים, הוא בטוח היה מעביר ערוץ בבוז.

במהדורה המרכזית מצאו מספיק זמן לחשוף את הסקופ המטורף לפיו ראש השב"כ וראש המוסד הלכו למשחק כדורגל (זה לכל הפחות עבירה שדינה כיתת יורים, לא?) וככה שכנענו ציבור שלם בישראל שצופה בערוץ הזה שחטופים בעזה זה נורמה, לא משהו חשוב. וזה המצב הפחות נורא. רק יום קודם ינון מגל נתן את הבמה לחבר מהקהל של "הפטריוטים" שקרא להשמיד את כל החטופים. כן, מה ששמעתם. זו לא הייתה פליטת פה. בפעם הראשונה הבחור אמר שצריך "לוותר גם על החטופים שלנו", וינון מגל המשיך להחזיק את המיקרופון מולו. בפעם השנייה הוא אמר "שימותו גם החטופים", וינון מגל המשיך להחזיק את המיקרופון מולו. בפעם השלישית, כשהוא אמר "אם הם לא יוציאו את החטופים, שימותו גם החטופים", נראה שינון מגל הבין שהוא צריך להגיד משהו, ואז אמר: "להשמיד את כולם". המרואיין הסכים וינון גמגם: "טוב, זה קשה". ככה נראית האדישות שבין חיים למוות.