עמית סגל צודק. הנה, כתבתי את זה והשמיים לא נפלו והמחשב שלי המשיך לעבוד כרגיל. עמית סגל כתב אתמול לעוקבים שלו בטלגרם: "אם דבי ביטון הייתה ליכודניקית - הוולגריות הזו אל מול משפחה שכולה הייתה נתקלת בדממה?". זו שאלה רטורית עם תשובה זהה לשאלות כמו "האם האפיפיור קתולי?" או "האם ערוץ 14 מוטה פוליטית?".
ראשית, אתחיל בווידוי: עד אתמול הייתי משוכנע שדבי ביטון היא חברת כנסת במפלגת "ישראל ביתנו". אין לי מושג למה, ואני מתנצל על כך בפני כבודה. תראו כמה זה קל להתנצל על שגיאה. בפועל, מתברר כי היא הייתה צריכה לנהל דו-שיח מבחיל עם אחות שכולה בכנסת כדי שאני אגלה שהיא בעצם חברת כנסת במפלגת "יש עתיד". אז שוב, סליחה דבי, טעיתי. תראי כמה זה קל להגיד סליחה. זו תזכורת גם לראש המפלגה שלה, יאיר לפיד, שבחר להתעלם מהאירוע. מעניין אם דבי ביטון הייתה ליכודניקית הוא גם היה מתעלם מהאירוע.
נחזור לרגע לפרטים למי שפספס: חברת הכנסת דבי ביטון התעמתה אתמול עם שירה לישה, אחות שכולה שאיבדה את אחיה דביר ב-7 באוקטובר, במהלך דיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת. העימות התפתח לאחר שלישה הביעה תקווה להתיישבות מחדש בעזה והתנגדות לשחרור מחבלים. ביטון כינתה את לישה "חוצפנית" ו"מיותרת", והאשימה אותה ש"בגללה החטופים לא פה". יו"ר הוועדה ח"כ אלי דלל מהליכוד בחר להוציא מהדיון דווקא את לישה, וביטון תקפה: "מי היא בכלל?".
אז כן, עמית סגל צודק. אם דבי ביטון הייתה ליכודניקית, הקטע הדוחה הזה היה פותח מהדורות. מצד שני, זה קצת מוזר לשמוע את הטענה הזאת דווקא מעמית סגל - בכיר העיתונאים של חברת החדשות המשפיעה והנצפית בישראל. מילא זה, סגל הוא בעצמו גוף תקשורת של איש אחד עם מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות. ואכן, הוא הקדיש לא מעט אנרגיות אתמול לדבי ביטון (יש לו פי 300 יותר עוקבים בטוויטר. פי 300!). להבדיל, במקרים קודמים כשליכודניקים התבטאו בצורה דוחה נגד משפחות שכולות וחטופים הוא השקיע קצת פחות אנרגיה.
אלא שזה בכלל לא חשוב. מה בעצם החידוש כאן, שחברי הכנסת שלנו לא ראויים לעם היפה שלנו? שהתקשורת בונה על פילוג ומסקרת בצורה לא שוויונית? אפילו את העובדה שדעת המיעוט שמתנגדת לעסקת החטופים, גם אם היא מגיעה מתוך משפחות חטופים או משפחות שכולות, פשוט לא נשמעת במהדורות המיינסטרים - הכל נכון.
במקום, שווה להקשיב לשירה עצמה. צעירה בת 25 שאיבדה ב-7 באוקטובר את אחיה האהוב, ולאחר מכן נפל בקרבות גם בן דודה. כשהייתה בכיתה א' היא חוותה על בשרה את ההתנתקות מגוש קטיף, ונעקרה מהבית היחיד שהכירה לנתיבות. דודתה נרצחה באינתיפאדה השנייה, והרוצחים שלה שוחררו בעסקת החטופים. זכותה להתנגד לעסקה. זכותה לחשוב שצריך לחזור לגוש קטיף. המשמעות של שני הדברים ברורה, אפשר להתנגד לדעות האלה - אבל אסור להשתיק אותן. שירה שילמה מחיר מספיק כבד בשביל שתוכל להשלים משפט בכנסת בלי שחברת כנסת, ולא משנה מאיזו מפלגה, תצעק עליה.
שירה הגיעה לתכנית "הפטריוטים" אמש. לטענתה הם היו הראשונים שפנו אליה. ראוי לציין שהיא הגיעה בדיוק אחרי דקות ארוכות בהן דנו בתכנית באתר שאתם גולשים בו עכשיו. פרופ' משה כהן-אליה אפילו קרא לאתר הזה "זבלון" (ומיד התנצל בפני חבר הפאנל יקי אדמקר). אלא שהפעם הזבלון הזה פשוט צריך להודות: הריאיון עם שירה היה מפתיע ברגישות שלו, ובענייניות שלו.
מי שציפה שינון מגל והחברים ינצלו בצורה צינית את שירה כדי לתקוף את מפלגתו של לפיד (שלא ממש צריכה את ה"עזרה" של דבי ביטון כדי לצלול בסקרים) הופתע לראות שמגל פשוט נתן לה את הבמה לספר את סיפורה. זה התחיל בשני סיפורים אישיים מתוקים שבחרה לספר על אחיה דביר. סיפורים אמיתיים על פעם שהוא התקוטט עם חבר ופעם שהיא השפריצה עליו קטשופ.
סמל דביר לישה גילה גבורה יוצאת דופן בבוקר שמחת תורה הארור, כשהתעקש להצטרף לכוח שיצא לחוף זיקים למרות שסיים משמרת ולא היה משובץ למשימה. דביר קפץ מהרכב עוד לפני שעצר והסתער מיד על עשרות המחבלים, למרות שהכוח מנה רק שבעה לוחמים. בקרב הקשה שהתפתח, היה דביר החלל היחיד בחוף, כשפעולתו סייעה להציל את חבריו ליחידה. גיבור. הוא היה בן 21. הוא אהב לנגן. לשיר. בטקס יום הזיכרון הוא שר את "מה אברך". עליו צריכים לדבר, ולא על דבי ביטון. לזכותם של ינון מגל וחבריו, הם בחרו לעשות בדיוק את זה.
להבדיל מחלק מאנשי ערוץ 14, שמתהפכים בדעתם על עסקת החטופים לפי הנאומים האחרונים של נתניהו (זכורה כמובן יערה זרד שאמרה שהיא בעד העסקה כי נתניהו הביא אותה, ואם לפיד היה מביא את אותה עסקה הייתה מתנגדת) - הדעה של שירה, כמו של משפחות שכולות נוספות מפורום גבורה או משפחות חטופים מפורום תקווה, מבוססת על אידיאולוגיה. אפשר לא להסכים עם האידיאולוגיה הזאת. אפשר להתווכח. פעם ידענו להתווכח. פעם ידענו איך לא להסכים. לא חושב שאסלח לדבי ביטון על כך שהיא גרמה לי להסכים במאמר אחד גם עם עמית סגל וגם עם ינון מגל. מצד שני, בזכותה קראתי קצת על גבורתו של דביר ז"ל.
"ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים", שר דביר בטקסי יום הזיכרון. אמו הצטרפה אליו למרות 'כאב הבטן'. כאילו ידעה. המסע של דביר הוביל אותו לחוף זיקים. 'הנער הזה - עכשיו הוא מלאך', כתבה רחל שפירא באותו המנון מצמרר. ברכת החיים נלקחה ממנו, ואנחנו חייבים להיות ראויים לה.