הזמרת שי המבר השיקה הבוקר (שלישי) את אלבומה החדש, "עוד יום במזרח התיכון". המבר כתבה והלחינה את כל האלבום, כשעל ההפקה המוזיקלית חתום גם הפעם המוזיקאי ניר מימון. השניים עיבדו במשותף את השירים.
"בהתחלה פחדתי שאני לא אמצא את המילים יותר אף פעם", מסרה המבר. "בשבעה לאוקטובר העולם התהפך. ולתוכו הגבר שלי לקח תיק, זרק כמה דברים פנימה, מילואים. בום. פתאום האדם שאני הפכה להיות חיה. כל הרגשות הם הישרדות, וכל האהבה היא דאגה מהסוג שמרגישים ברחם, והכעס הוא זעם, והשנאה היא איבה, והבדידות, והבכי כמו מים ואין שינה ואין שנייה אחת של שקט בתוך הראש. אני זוכרת שבלילה של השביעי פרסמתי בפייסבוק שאני מחפשת להתנדב בכל דבר שאני יכולה: לשטוף כלים בבסיסים, לטפל בילדים במלונות, לבשל. מורה יקר מהתיכון שלי ראה את הפוסט שלי וכתב לי בוואטסאפ: 'את לא מבינה שהדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה לשיר?'. עד אותו רגע זה הרגיש לי כמו פסגת המותרות, להציע אותי לשיר. מהר מאוד התבדיתי. עוד באותו לילה לקחתי גיטרה והופעתי בשני מלונות של מפונים. אני זוכרת את הפער בין הדלת המסתובבת בכניסה למלון המהודר, ואת הילדים משחקים קלפים על הרצפה בלובי לצד ערימות של תרומות של אוכל ובגדים ונעליים".
"מאותו רגע לקחתי גיטרה ושרתי איפה שרק נתנו לי. העיקר להרגיש שאני עושה. אני זוכרת שבאחד המלונות הילדים ביקשו שאשיר את 'יונתן', וישבנו במעגל. כשהם שרו איתי, צחקנו ביחד מהקטע עם הסוודר וחשבתי שעכשיו אנחנו צריכים שירים שנותנים שמחה. זמן קצר אחר כך 'פעם את לילה' הפך להיות אחד מהשירים שהכי מזוהים עם המלחמה, והרגשתי שגם לשירים מהסוג שלי יש מקום. חשבתי שאולי הם יכולים לתת לאנשים כתף להניח עליה ראש. מישהי פעם אחרי הופעה אמרה לי שמה שיפה בשירים שלי זה שתמיד הם מתחילים עצוב ונגמרים שמח. כשאני מסתכלת על האלבום הזה, אני מרגישה שקרה לי משהו אחר. אני גם לא יודעת לומר עד הסוף באמת מה התפקיד של המוסיקה שיוצאת בתקופה הזאת. אני בעצמי עוד מתקשה לחזור להאזין כמו פעם. נעה בין הרצון להרגיש הכול ללא להרגיש כלום. אני לא תמיד בטוחה שיש מי שרוצה לשמוע עכשיו את החלק השבור של הלב כשהכול עוד כל כך מדמם. אני כן יודעת להגיד ששמתי בו את כל הכאב והפצע והיופי והאהבה והשבר שיש בתוך הנשמה שלי מאז שהעולם התהפך".
שי המבר תופיע ב-21 בפברואר בצהריים במועדון הזאפה בהרצליה.