אורי עופר, המנהל הכללי לשעבר של התיאטרון הקאמרי וממייסדי האופרה הישראלית החדשה והמשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, הלך לעולמו הבוקר (שישי) בגיל 87.
בתקופת ניהולו בתיאטרון הקאמרי (1967-1986) צמח התיאטרון והגיע להישגים בינלאומיים. עופר זיהה את כישרונו של חנוך לוין והעלה את מחזותיו, בהם "מלכת האמבטיה" (1970), "יעקובי ולידנטל" (1972), "סוחרי גומי" (1972), "ייסורי איוב" (1981) ו"הזונה הגדולה מבבל" (1982). המינוי של לוין למחזאי הבית של הקאמרי הניב שיתוף פעולה פורה שנמשך שנים רבות.
ב-1986 פנה עופר לאתגר חדש והקים את האופרה הישראלית החדשה, תחילה תחת כנפי התיאטרון הקאמרי ובהמשך באולם נגה ביפו. חלומו הגדול התגשם עם הקמת המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב - הוא כתב את התוכנית להקמתו, ליווה את הבנייה וניהל אותו בשנתו הראשונה.
מ-1996 פתח פרק חדש בקריירה והחל להביא לארץ מופעי תרבות מהעולם. בין היתר הפיק את המופע בישראל של להקת בוריס אייפמן, "אגם הברבורים" של מתיו בורן, להקת המחול של אלווין איילי והבלט הלאומי הספרדי. הוא גם הפיק בארץ את "עלובי החיים", "פורגי ובס", "סיפור הפרברים", "שורת המקהלה" ו"ברנשים וחתיכות".
במקביל היה עופר הכוח המניע מאחורי הקמת מרכזי תרבות רבים ברחבי הארץ. הוא ייעץ בהקמת התיאטרון הקאמרי החדש, האולם בבית ציוני אמריקה בתל אביב, והיכלי תרבות בראשון לציון, יבנה, מעלות, טבריה, באר שבע והרצליה. על תרומתו זכה בפרס הוקרה מהתיאטרון והאופרה הישראלית, ובשנת 2017 העניקה לו עיריית תל אביב את תואר יקיר העיר.
בשנת 2018 הוציא ספר על חייו בעולם התיאטרון והאופרה בשם "כאילו יש משהו שאנחנו לא יודעים" - שם שלקח ממחזה של חברו הקרוב חנוך לוין. עד ימיו האחרונים המשיך לתכנן מופעים עתידיים ולייעץ להיכלי תרבות.
הוא הותיר אחריו את רעייתו בת עמי, שלושה ילדים ונכדים.