העורך הראשי של האתר שאתם גולשים בו כרגע התקשר אליי עם הצעה מעניינת. "כדאי לכתוב כתבת פרופיל על סטפני אלר", הוא אמר. למעשה, המילים "סטפני אלר" לא נאמרו בשיחה. ליתר דיוק, באותו רגע אף אחד מאיתנו לא הכיר את השם המפורש סטפני אלר. העורך אמר משהו בסגנון: "כדאי לכתוב על הבלונדינית המעצבנת מהצלב האדום". יכול להיות שאחת ממילות התואר "מעצבנת" או "בלונדינית" לא נאמרה שם מפורשות, אבל הן ריחפו באוויר. היה ברור למי הוא מתכוון. והיה ברור שהיא בלונדינית. והיה ברור שהסיבה היחידה שהוא מבקש ממני לכתוב עליה היא כי היא מעצבנת מיליוני ישראלים.
זה טבעי. מעצבן אותנו שאנשים לא עושים את מה שמצפים מהם לעשות. מעצבן אותנו לראות את נציגת הארגון הזה יושבת לצד מחבל רעול פנים כשהיא חותמת על "מסמכי השחרור" של אזרחים שנחטפו ממסיבה או נלקחו ממיטותיהם בפיג'מה. זה מעצבן כמעט כמו העובדה שאנשי הצלב האדום, שתפקידם הוא לשמור על נייטרליות ולהציע עזרה רפואית לפצועים מכל הצדדים במלחמה, פשוט לא הציעו שום עזרה לחטופים שלנו במשך למעלה מ-500 ימים.
בעצם למה רק 500? אתמול קיבלנו תזכורת כואבת לכך שבמשך 3,825 ימים בשבי, הצלב האדום לא עשה דבר למען בריאותו של אברה מנגיסטו. זאת למרות מספר פגישות שערכו משפחת מנגיסטו עם נציגי הארגון, כולל בז'נבה. ובאמת, לפני שנגיע לדבר על תוצאות התחקיר שלי על סטפני אלר (ספוילר: המסתורין סביב דמותה רק גדל ככל שניסיתי להשיג פרטים עליה), כדאי רגע לעצור ולחזור רגע לשוויץ.
שוקולד. זו המילה הראשונה שעולה לי לראש כשאני חושב על שוויץ. אחרים יחשבו על שעונים מדויקים, מזוודות אמינות, היידי בת ההרים או האירוויזיון הראשון - שנוסד בז'נבה, הופק בלוגאנו וזכתה בו ליס אסיה, זמרת שוויצרית מארגאו. ובכל זאת, החך חובב המתוק שלי זורק אותי לשוקולד.
בשנה האחרונה הגעתי, בספונטניות וכמעט בטעות למונטרה, עיירה מלאה בהיסטוריה תרבותית על גדת אגם ז'נבה. שם פרנק זאפה שרף את האולם בקזינו המפורסם. על האירוע כתבו חברי להקת דיפ פרפל את הלהיט "עשן על המים". בתוך הקזינו היה אולפן הקלטות, שם נהגו חברי להקת קווין להקליט את האלבומים שלהם. היום המקום הוא מוזיאון לזכר הלהקה. בפנים יש נקודה על הרצפה בה כתוב "זה המקום בו עמד פרדי מרקיורי בפעם האחרונה שהוא הקליט שיר". על האגם יש פסל של הנפיל הזה. אגדה שהייתה באמת. בסוף, מרוב התרגשות, שכחתי לאכול שם שוקולד.
יפה בז'נבה על המים. שוטפים את העיניים בכחול ובירוק. קשה לשנוא בז'נבה על המים. לא מפתיע שחוץ משוקולד ושעונים שוויץ ידועה גם בנייטרליות שלה. זו גם הסיבה שזה מקום הולדתה של ועידת ז'נבה, יוזמת ז'נבה וכמובן - אמנת ז'נבה, שממנה נולד הצלב האדום, שהוועד הבינלאומי שלו יושב, באופן טבעי - בז'נבה.
לפני שנגיע לדבר על סטפני אלר, כדאי לחזור לאדם עם שפם אימתני בשם ז'אן אנרי דונאן, איש עסקים שוויצרי שנולד, כפי שניחשתם, בז'נבה. ב-24 ביוני 1859, נכח דונאן בקרב סולפרינו כחלק ממלחמת העצמאות השנייה של איטליה. הקרב נערך בין 118 אלף כוחות איטלקיים-צרפתים אל מול 100 אלף אוסטרים. תשע שעות ערך הקרב, שבספרי ההיסטוריה כתוב שנגמר בניצחון הכוחות האיטלקיים.
מה שלא כתוב שם זה ש-37 אלף איש איבדו בקרב הזה את חייהם. עוד 23 אלף נפצעו. 12 אלף הוכרזו כשבויים ונעדרים. המספרים האלה מטורפים כשנזכרים שמדובר באמצע המאה ה-19. לא היו שם כוחות אוויריים ולא ארטילריה. המוות הגיע מירי וכידונים. למעשה, לא מן הנמנע שהרבה מההרוגים היו ניצולים במידה והיו מקבלים טיפול רפואי, אך בפועל רובם פשוט נותרו בשדה הקרב ומתו מחוסר טיפול.
דונאן, שראה בעיניו את עשרות אלפי האנשים שגוססים למוות ללא טיפול, לא היה מסוגל להתעלם. הוא גייס את תושבי האזור להגיש עזרה ראשונה לפצועים משני הצדדים, תחת הסיסמה "כולנו אחים" (Tutti Fratelli). חוויה זו הובילה אותו לכתוב את הספר "זיכרון מסולפרינו", שפורסם ב-1862 על חשבונו. בספר זה הוא לא רק תיאר את הזוועות שראה, אלא גם הציע רעיון מהפכני - הקמת ארגון בינלאומי נייטרלי שיטפל בפצועי מלחמה ללא הבדל צד.
הספר הזה היה הבסיס לדיוני ועדת ז'נבה הראשונה ב-1864, אז חתמו המעצמות על אמנת ז'נבה הראשונה. זו אותה אמנה שהגרסה הנוכחית (הרביעית שלה) שנכתבה אחרי מלחמת העולם השנייה כולנו מכירים עד היום כטיוטה שאמורה לשרטט את גבולות המלחמה ההוגנת. איזה צמד מילים מוזר.
דונאן יהיה הזוכה הראשון בפרס נובל לשלום. הארגון שהוא ייסד יזכה בפרס הנובל שלוש פעמים - בשנים 1917, 1944, ו-1963. הוא היה הבסיס למה שהפך לתנועת הצלב האדום והסהר האדום הבינלאומית, שמונה היום כ-16 מיליון מתנדבים בכל רחבי העולם.
כשאני מסתכל על סטפני אלר חותמת לצד מחבלים, ואת הארגון כולו מתפקד כגרסת המלחמה של "גט טקסי" שמעבירה את החטופים מטקסי "הניצחון" החמאסי אל כוחות צה"ל - אני תוהה מה זה בכלל "נייטרליות". את המשפט "המקומות האפלים ביותר בגיהינום ראויים לאלה השומרים על ניטרליות בעתות של משבר מוסרי" נהוג לייחס לסופר האיטלקי דנטה אליגיירי, מחבר 'התופת', אלא שהאמת היא שהוא כתב משהו אפילו גרוע יותר. דנטה לא הכניס את הנייטרלים לגיהנום בכלל, אלא הותיר אותם בפרוזדור, נעקצים ללא הרף על ידי צרעות, רודפים לנצח אחרי דגל מתנופף. הם לא היו ראויים אפילו להיכנס לגיהנום, שמא החוטאים שם יוכלו להתנחם בכך שיש גרועים מהם.
אז חזרה לסטפני אלר. מדובר באחת הנשים הכי מסתוריות בעולם כנראה. מצד אחד, אישה שנכנסה לבתים של מיליונים באמצעות מכשירי הטלוויזיה והטלפונים החכמים, ומצד שני - אישה ללא שום עקבות ברשתות החברתיות או מנועי החיפוש. למעשה, אפילו פניה רשמית למוסדות "הצלב האדום" השאירו אותנו עם יותר שאלות מאשר תשובות.
כשחשבתי על סטפני אלר, ניסיתי לדמיין אותה צעירה יותר, עומדת בקור של ז'נבה, לומדת ב-CERAH, מרכז ההכשרה ההומניטרית ששמו נשמע כמו מקדש של נייטרליות. היא הצטרפה לוועד הבין-לאומי של הצלב האדום (ICRC) ב-2012, חדורת אידיאלים, כנראה, עם תואר ביד שהשאיר אותי ללא רמזים - איפה למדה לפני כן? מה הביא אותה לעבודה הזאת? אולי היא ראתה את המלחמות בטלוויזיה, כמו כולנו, אבל החליטה לרדת לשדה הקרב, לאסוף את השברים של האנושות.
חיפוש מעמיק בדו"חות של הצלב האדום מגלה שבשנת 2014 היא צעדה בשדות הקרב המדממים של פרובינציית אנבר בעיראק, עטופה בכיסוי ראש צנוע שסייע לה לנוע בין ההריסות והאנשים שנזקקו לעזרה. היא סייעה במבצעי סיוע דחופים בזמן שכוחות דאעש ניסו לכבוש את האזור, תוך מבצעי טבח באזרחים, גירוש המוני והרס לאזורים שלמים.
צריך להיות הוגנים: רוב בני האדם לא היו מתקרבים לאזור הזה, אבל היא הגיעה לשם, נושאת ציוד רפואי, מזון ומים - ועמדה בפני כאוס של קרבות כבדים סביב פאלוג'ה ורמאדי. יש שיאמרו שהיא גיבורה. העובדה שלא זכתה להוקרה על התקופה הזו, ואפילו להפך, רק מגדילה את המסתורין סביבה.
באותה שנה, 2014, התפרסמה בשוויץ סדרה דוקומנטרית בשם "בין קווי החזית" שחשפה את עבודת הנציגים של הצלב האדום. בין השאר, כיכבה בסדרה סטפני אלר, שהוצגה כנציגה צעירה וחדה, שבודקת את היחס לאסירים הפלסטינים בישראל. היא עמדה מול תאים קרים, דיברה עם אנשים שחלקם רצחו, והצליבה את המבטא השוויצרי-צרפתי שלה עם עיניים ישראליות וערביות כאחד. אבל עשר שנים אחרי, כשהיא חותמת על מסמכי שחרור בעזה לצד מחבלים רעולי פנים, קשה שלא לשאול: איפה הנייטרליות הזו נעלמה? האם הביקורים בבתי הכלא הישראליים הכינו אותה לרגע שבו היא תשב מול רוצחים, לא כמי שדואגת לבריאותם, אלא כמי שמאפשרת את החופש שלהם - חופש שמגיע בצורה צינית על חשבון אזרחים חטופים.
אני מנסה לתפוס את סטפני אלר כמו צל שמחליק בין קירות ז'נבה או חולות עזה - היא שם, אבל לא ניתנת לאחיזה. חיפשתי אותה ברשתות החברתיות, בדיווחים, אפילו פניתי ל-ICRC, אך כל מה שמצאתי היו צלילים חלשים של מבטא שוויצרי צרפתי ושקט שמרמז על סודות שמורים. היא מופיעה בווידאו, חותמת על מסמכים, מדברת על סיוע - אבל מי היא באמת? האם היא גיבורה שחצתה קווי אש בעיראק ובישראל, או סמל לארגון שאיבד את דרכו?
רגע לפני שאני מרים ידיים, קופצת לי באחת הרשתות החברתיות מודעה שמזמינה אותי להירשם לתפקיד של סטפני אלר. Delegate. נציג הצלב האדום. הם מחפשים אנשים "גמישים שיכולים להסתגל למצבים משתנים", "מסוגלים לתפקד בסביבה לא בטוחה" וכמובן: "בעלי מחויבות חזקה לעקרונות של הצלב האדום". חשבתי להירשם לתפקיד. רציתי להבין איך זה מרגיש, להיות בצד השני של השולחן. להיות האדם שאמור לשמור על נייטרליות מול הבלתי נסבל.
לא נרשמתי לתפקיד. לא בגלל שאני לא מסוגל להיות נייטרלי - אני לגמרי בעד אספקת סיוע הומניטרי לילדים בעזה. אזרחים משני הצדדים לא צריכים לסבול את המלחמה. ומצד שני, אני לא יכול להיות נייטרלי מול הזוועות. היום שבו הצלב האדום הסכים להצטלם בטקס מאורגן, עם מוזיקה שמחה מעל ארונות שבהן הונחו גופות של ילדים, היה חרפה שתרדוף את הארגון עוד עשרות שנים. אם זו נייטרליות, אני מעדיף לקחת צד. צד נגד רצח ילדים בידיים חשופות.
הצלב האדום, מצדו, מגן על פעילותו. בהצהרה נדירה שפרסם הארגון לאחרונה, הוא טען שההסלמה באזור הובילה ל'גל של דה-הומניזציה והפצת מידע שגוי ומטעה על הארגון ועבודתו בסכסוך הנוכחי". הארגון מדגיש שהוא תלוי ברצון הטוב של הצדדים הלוחמים, ושמתחילת המשבר קרא לשחרור מיידי של החטופים וביקש גישה אליהם. לטענתם, התערבות פעילה יותר מצידם בזמן העברת החטופים הייתה עלולה לסכן את בטיחות אנשי הצוות שלהם ואף את החטופים עצמם. לזכותה של סטפני אלר עצמה נזכיר את התמונות מורטות העצבים שראינו כולנו, כשליוותה את גדי מוזס בתוך המון עזתי זועם מהרכבים של מחבלי החמאס אל הניידות של הצלב האדום. היא הייתה שם, בתוך גוב האריות. זה לא מעט.
כשחזרתי לשיחה עם העורך, הבנתי שהמילה "מעצבנת" לא נכונה. סטפני אלר הצטרפה לארגון זכויות אדם מהסיבות הכי ראויות - אבל הפכה לפנים של ארגון שאיבד את הדרך. ארגון שנולד בשוויץ היפה על המים, אבל טבע במנהרות החשוכות של עזה. במקום שבו הנייטרליות עצמה הפכה לפשע ציני, היא בחרה להסתחבק עם הרוצחים ולנזוף במשחררים. אם ז'אן אנרי דונאן היה יושב איתנו היום על גדות אגם ז'נבה, אולי היה מבין שהדגל האדום על רקע לבן שהוא עיצב הפך לדגל לבן של כניעה. כניעה לרוע במסווה של נייטרליות.