אפילו חיה בהלם מוחלט: מה שצופי חתונמי פספסו בהתנהגות של מור

עוקבי טור יקרים ועקביים יותר מכל בן זוג שהיה לי: התכנסנו לעסוק בטראש טהור, אבל הפעם עבר עלינו סופ"ש בלתי רגיל, מאניה-דיפרטיבי כמו המדינה שאנחנו חיים בה ואמוציונלי יותר מאיזבל כלפי מלח במנה. לכן אחרוג ממנהגי ואפתח בהשתתפות בצערו העמוק של ירדן ביבס והנותרים מהמשפחה היפהפייה והאומללה הזו, ואציין שאפשר לתמוך במשפחה דרך רכישה מהמשק שלהם - סילבר מן השדה. תנחומיי הכנים למשפחה, וברכת ברוכים השבים לחטופים שחזרו מהשבי, בתקווה לשיקום רך, עוטף ומחבק. בטוחה שאמא של אסף כבר דאגה לארגן לעומר שם טוב איזה המבורגר טוב או פלטה של מאתיים.

יום נוסף עולה על מינדי ואסף בחטא בל יכופר: מינדי מציעה לאסף עזרה עם שינוע חפצים כבדים. זה מזכה אותה בתגובה, "כשאני מסתובב עם מלא דברים ומתמודד איתם וצריך גם להתמודד איתך - זה מכביד עליי". בחוץ "צפירה של השואה" כפי שמגדיר אסף, ועכשיו גם בלבה של מינדי.

מסע החטאים נמשך בנהיגה בשבת, שמינדי כל כך רוצה להצניע שהיא לוחשת לאסף, "אל תדבר על השבת" וחוזרת על ציון השבת שברקע עוד כחמש פעמים - מה שמבטיח לה שהחלק הזה ישרוד חדר עריכה. הם מנסים להמשיך להתרכז בחילול בחדר כושר, אבל כאמור אסף לא זקוק להעמסת משקלים - כבר יש עליו את מינדי ושלושים טון מטענים חרדל"שים. לא יודעת מה אתכם, לדעתי להזיע זוגית בשבת זו מצווה.

משם הם ממשיכים למפגש משפחתי בצד של החתן, שם מקבלות את פניה של מינדי כמויות בשר צבאיות ואמא של אסף, שמדברת את רגשותיו היכן שהוא עסוק בדאגה לעתיד האימונים שלו. וואלה, כשאני רואה אותם ככה, מחובקים ונינוחים, משהו שם יושב נכון. ובסוף, גם הג'י פי אס האנושי הזה יודע להגיד, "הלוואי שהיא תרגיש את המקום הבטוח הזה איתי". יש סיכוי שפה נהייתי קצת שלולית. ימים רגישים, לא לשפוט.

השבת הארוכה ביותר בעולם יוצאת סוף סוף, ואסף ומינדי משתובבים על המיטה. היא עדיין קצת סגורה וביישנית, וכשאסף שולף מולה את מצלמת הטלפון, היא מתפדחת כאילו הוא שלף סטרפ און. איזו מתוקה היא. ולא, אסף, זה לא עוזר להגיד לחרדל"שית "כולה מצלמה, זה מכשיר אלקטרוני". זה כמו שתגיד לחילוני, "כולה שבת אחת בלי טלפון". האימה, אסף, האימה.

זה לא יום של איזבל אם איננו נפתח בקריאה מצוקתית, והפעם: "זה נורא, איך עשיתם לי את זה?". גם היום היא לא פונה לחמאס, כי אם ליעל הפסיכולוגית. "זה", הוא כמובן, נועם. לדבריה של איזבל, אין לה טייפקאסט חיצוני - היא רוצה אנרגיה זכרית גברית, ואם הייתה כזו בנועם איזבל דאגה להשמיד את כל הראיות. איזבל מסבירה שבגלל הפן הזוגי-רומנטי שהפורמט מכוון אליו, מפחיד אותה להראות לו רכות, גם לא בהקשר חברי. יעל חושבת שאיזבל בעצם חוששת להתאהב, ואיזבל חוששת שהיא הולכת לפלוט מיץ מהאף.

אין מבחינתה תסריט כזה בעולם. נועם היה מסוגל להתאהב, נראה לי, באישיות אחרת לגמרי, אבל הוא לא יישאר בכוח איפה שהוא לא רצוי - ואני מחבבת את זה בו. קל לראות בו סמרטוט בגלל השקט והזרימה שלו, אבל יש שם חתכה עמוד שדרה. לאט לאט נועם גם מרשה לעצמו לכפכף את איזבל חזרה, להנאתי הלא מוסתרת.

במפגש המשולש, יעל מסכמת: באתם לפגוש מישהו אחר, אבל פגשתם את עצמכם. אני מסכימה איתה, פשוט בניכוי החלק השני של המשפט. לטענתה הם אפילו לא ירדו אל עומק סוד ההתאמה ביניהם, וכשהיא מתגאה שחתמה על ההתאמה שלהם - אני חושבת שזה ממצה את הסוד. מה עוד תעוללי, יעל? "דרך האינטימיות החברית יכולה להגיע התשוקה המינית", היא שולחת אותם לדרכם, ואיזבל בורחת מהחדר דרך החלון.

המעבר של נועם ואיזבל למגורים משותפים מאחד תחתיו גם כלבלבים, והכלב של איזבל הולך לנשנש את הכלב של נועם ליד הקפה. בניגוד אליה, לפחות יש לו מחסום על הפה. כדי לפתוח דף חדש, איזבל מחליטה לטהר אנרגיות. האנרגיות הנדרשות לטיהור: איזבל. ובאמת, מרגע שאיזבל קברה את רעיון המין (קבורה בשת"פ עם קרם הגוף של נועם) - נהיה להם מה זה סבבה. הם יושבים בטרנינגים לבירה ופיצה, רק חסר תחרות פלוצים והם יוצאים מפה בתור האחים לקרב האהובים עליי.

אבל לא הכל הולך חלק כמו העור של נועם. מאיזבל ממשיך לצאת האיזבל, למשל, בנאום שכולו רצינות תהומית על חשיבות התקשורת סביב תוספת מלח לצ'יפס. בשביל איזבל, בכל מקרה, מדובר בחגיגה. שלא תראו אותה ככה: היא דווקא יודעת להתקרחן, ואף שומעת האוס. בשל כך חברתה מכנה אותה "צ'אחלה". אם כן, תרשמו לכם: איזבל. לשון פניה: צ'אחלה. תנועות ואינטונאציה: שירה שטיינבוך.

ההוללות נמשכת בבאולינג, ואיך שקשה לאיזבל להפסיד. תבינו: היא בסך הכל רוצה גבר-גבר שירד על ארבע ויתחנן לגדרות בשוליים. הם מסיימים יום של הצלחה (הכל יחסי) בהנפת צ'ייסרים ותפילה לבאות:

נועם: אני לא רוצה להלחיץ אבל -

איזבל: אז אל.

העיקר הכנות.

לפי שעה הכל קליל וזורם עכשיו, רק בלי "אנחנו", "לנו", "כן", "לא", "שחור", "לבן" ואותיות אית"ן. מה שחשוב הוא שסיימנו ב"סלאמתק יא פרח" מצד הצ'אחלה, ותצחקו תצחקו, אבל אני רואה פה התקדמות.

מבחן בר אור על הפרק. מתנצלת על הבדיחה הזו, נדמה לי שלקיתי באור.

בדומה למינדי ואסף, גם בר ואור משתבצים לקטגוריית ה-"אנחנו מצולמים, תרגיע". והפעם: בר עוצרת מזמוז סוער באוטו. אם כן, קונדס הסופר היה רק ההתחלה. ידעתם שאנחנו בעונת הא-מיניים? מקסים לראות את הגיוון בליהוק.

צמד המיניונים הגבוהים שלנו מתכונן למפגש חברים, ואור כבר מצויד בדיחות מהמנדט - אז מה יכול להשתבש? הפעם, דווקא לא יותר מדי. נראה שבר מאוכזבת, היא צפתה לגרוע מכל - אבל קיבלה בסך הכל מאותו הדבר במפגשי חברים בחתונמי; החברות מחמיאות בנימוס, החברים מנסים לגלות אם הוא נתן בה.

בדרך כלל, מסבירה בר, הדינמיקה רצינית בקרב חבריה. הם "רופאים", היא אומרת, דהיינו לא אנשים שמתנהגים כמו דמויות ב"רמזור". כדי לשמוע את התגובות השליליות שחיפשה היא מארגנת מפגש נוסף, עם חברים חלופיים. בעצם, אני לא בטוחה אם אלה הקודמים או חדשים, כי כולם נראים כמו עודד ורווית. העודדים והרוויתיות החדשים מקיפים את אור במעגל ושואלים אותו שאלות, כדי להפיק את הקרינג' המירבי, ורווית 40583 ג' מכריזה: "אם שידכו לך את בר, כנראה אתה גם מצוין". רוצה לומר: אני לא בדיוק יודעת איך, אבל מצוין, אתה צריך להיות, איכשהו.

המועמד משוחרר והוועדה נשארת לדון. בראשה בר, בידיים שלובות, בתפקיד סיימון קאוול. אחד החברים מתריע כי בניגוד למה שאור חושב, זוגיות היא לא "פתרון בעיות". היא גם חיבור בלתי אמצעי, כימיה, הקשבה, ובקיצור, כישורים שלא ניחנת בהם מכונת ירייה של בדיחות. אחרים קוראים לאור בפשטות "דברן". "אנחנו אנשים עם הכשרה מאוד שונה", מרככת בר. לדבריה, היא הוכשרה לומר אמת - הוא הוכשר למכור חלומות. תשמעו, היא חכמה זאתי. גם הידיד שלה ההוא, אלכס אנסקי הצעיר.

בדרך לאימון, בדיוק כשבר מתלבטת אם לדון אותו לחיים או למוות, אור יורה עוד סרייה של בדיחות סרות טעם. בר נכנסת לאירוע: "להיות אור רגיל עכשיו, לא אור מצלמות". תקשיבו, הבחורה הזאת גאון. לא רק באבחנות שלה. היא למדה לדבר בשפה שהוא מבין: שפה של שורות משימה.

אור נכנס למצב כיבוי אוטומטי, פניו נופלות. "אני אוהב לעשות שטויות, עד שפתאום זה לא בא לה טוב", הוא אומר ביחידות. אז זהו, שזה לא פתאום; תהליך המיאוס שלה בכל בדיחה ובדיחה הוא הדרגתי ובולט לעין הצופה. זה נדמה פתאומי רק לאדם שלא קולט רמזים, שנעדר רגישות לדקויות ומסתכל על זוגיות כמו תיקון של מכונית, כפי שזיהה אנסקי.

על ספת היעל, בר מעורערת. החברים שיקפו לה בדיוק את המגרעות שהיא אבחנה באור בעצמה: שיש לו דמות, ולרוע המזל, הדמות הזו איננה ראיין גוסלינג. יעל מחפשת את החוט המקשר ביניהם בערימת השחת ומוצאת: שניהם חטפו כאפה מהחיים בגיל דומה בילדות ופיתחו מגננות. הקישור הזה די קלוש, כי רובנו התחלנו לפתח מגננות בילדות בשלב כזה או אחר, זאת אומרת, אם גדלנו נכון - כלומר עם טראומה. אז גם בר ואור פתחו כאלה. הבעיה היא שהמגננה של אור מעצבנת.

יעל מאחלת לה שאור יצליח לעזור לה "לצאת מהקווים" ו"להוציא את הלב מהכספת" ובאמת כל הקלישאות בספר, אבל בעיניי, בר ממש לא צריכה לגרום לעצמה לאהוב בכוח את אותה בדיחה של אור גם כשהוא חוזר עליה בפעם השביעית. בבני זוג יש דברים מעצבנים. לא צריך לייפות אותם. נשאר רק להבין, האם זה המשהו המעצבן הזה הוא הדבר המעצבן שאותו אנחנו מוכנים לשאת בשם האהבה.

זהו היום ה-12 של חיה ומור, רק 12 ימים יותר מדי. צ'ארלי, שהוא כנראה עוד כלב של מור, עולה על המיטה, ועכשיו אולי סוף סוף סוף יהיה בה קצת עניין. האין-זוגיות של חיה ומור מתבטאת גם באין-קפה-משותף ואין-ארוחת-בוקר. "היה לי ממש כיף אתמול", דולה חיה שאריות של יחס מיום האתמול. "כן?", משתומם מור. פאוזה, פאוזה פאוזה - "גם לי". בצהריים הוא מתכנן לאכול עם אבא ואמא ומאחל לה ליהנות מהזמן שלה לבד, אבל למעשה מאחל לעצמו ליהנות מהזמן שלה לבד אף יותר.

איך נסכם את היממה המרגשת הזו? מור נשמע כאילו שאלו אותו איך היה בבית ספר: "כיף". לדעתי הוא לא קולט אפילו כמה הוא מארח גרוע. מזלו שיש לו את חיה, אישה שמסתפקת כל כך במועט. "הוא מצא מסעדה כשרה!", היא מתמוגגת, "איןןן בעל כזה".

אין לי מושג מה עובר בראש של מור. באמת, הייתי רוצה לעשות עליו ג'ון מלקוביץ'. המילים מספרות "רוצה להכיר יותר", הטון מונוטוני, המבט מרחף. ברגע הבא, הוא מזמר עם אריאל זילבר, "תמיד עם חיה"… כן, כן - ארצה להיות. פתאום יוצא ממנו איזה צד פלרטטן. "נהגת שווה", הוא זורק לה, ו -"תביאי תעודת זהות, שיכניסו אותך". תגידו, מה פספסתי? אפילו חיה בשוק. "הוא ממש מתנהג כמו בן זוג", היא מדווחת בבהלה. "שלא ישמע".

גם הם יוצאים לקרוע את הלילה בבאולינג, כי ההפקה השיגה בארטר שחבל לפספס. כדורים מתגלגלים, צחקוקים מצטחקקים ואני לא יודעת איזה תרופות מעורבות כאן, אבל האהבה פורחת. חיה, בצדק, מפחדת שכל זה ייגמר, כי הכל מרגיש קצת כמו חלום, אבל מהסוג שבו עוד רגע האהוב שלך הופך לסמוטריץ' ועכברושים נופלים מהשמים.

"לילה טוב, חלומות מתוקים ו -", "שיבואו הכרישים?", מנחשת חיה, ואיכשהו פוגעת בול. "עכשיו אני מבין את המאץ'!", חוגג מור. תגידו, "שיבואו הכרישים"? מי אומר את זה? מור, אני חושבת שיש מקום לדבר יותר על מה שעברת בילדות. תהיות רבות מרחפות ברקע, אבל זה לא הזמן לנבור בהם. זה הזמן להרפות, ולהירדם חבוקים בסלון בטרם נתעוור מאור הפלוריסנט.