"לא אהנדס שיר כדי להגיע לקהל רחב. אנשים מריחים זיוף מקילומטרים"

כשהמוזיקאית רונה קינן עבדה על האלבום "זמן התפוז", היא עמדה בפני צומת דרכים מקצועי. "הייתי צריכה לבחור האם אני רוצה להתחפר עמוק יותר במה שמעניין אותי לעסוק בו ולגעת במקומות אמיתיים יותר או מצד שני לעשות שקר בנפשי ולנסות להתאמץ להגיע לאיזה קהל אחר".

כלומר, התלבטת אם להתחנף למכנה משותף רחב יותר ולפלרטט עם המיינסטרים.

"נכון. אבל מניסיוני, תמיד כשאתה בוחר לגעת במקום אותנטי יותר, אתה קוצר פירות יפים יותר".

זה כל כך לא הגיוני שנשמע דואט שלך עם עדן חסון, לדוגמא?

"ברור שיכולתי לחבור לעדן חסון, שאני מאוד מעריכה אותו אגב. אני מאוד אוהבת את המוזיקה שלו, אני שומעת את המוזיקה שלו באוטו וממש כיף לי. אבל זה חייב לבוא ממקום אותנטי. זה חייב לבוא מזה שניפגש איפשהו, נדבר, שיהיה בינינו איזה קליק ונגיד 'יאללה עושים משהו'. אני לא אלך ואתחיל להנדס את זה רק כדי להגיע לקהל רחב יותר. זה ניכר שזה מאולץ. אנשים מריחים את הזיוף מקילומטרים, הם לא טיפשים.

"שמע, אני לא נואשת. אני מאוד מעריכה את הקהל שלי. אני ברת מזל שיש לי את הקהל הזה ואת הפידבקים שאני מקבלת לאורך השנים מאנשים. אם אגיע לעוד אנשים זה יהיה בונוס, אבל בסופו של דבר יש משמעות בלהכיר את הנפח האמיתי של הדברים ולהיות מבסוט מזה. אמן צריך לדעת מה המגבלות שלו, והיום - כשאני כבר בת 45 - אני קולטת על עצמי שיש לי פחות ופחות סבלנות לזיוף, במיוחד אחרי שבעה באוקטובר. אני שואפת לזיקוק ולצמצום".

למה בעצם שיר משותף שלך עם עדן חסון או עם שרית חדד הוא "זיוף"?

"זה לא, אבל זה צריך לבוא ממקום אותנטי. אם אעשה את זה כמהלך של יחסי ציבור, זה לא מגניב".


***
צפו למעלה בריאיון המלא עם רונה קינן

אפשר גם להאזין לו בספוטיפיי

מבאס אותך כשאת נתפסת בתור אמנית תל אביבית מגוורדיה מאוד מסוימת?

"כן, יש רגעים שזה מבאס אבל בסופו של דבר אדם יוצר לעצמו את תדמיתו. לפעמים יש דברים שדבקים בו שהוא לא כל כך היה רוצה שידבקו בו. יש גם דברים שמהותית הם נכונים. הרי אני תל אביבית, באתי מבית מסוים, ממסורת מסוימת, אני לא רוצה להתכחש לזה ואני לא מרגיש שאני מתביישת בזה. הדבר היחיד שאולי מטריד אותי בזה זו עצם ההסתכלות המגירתית הזו על הדברים בישראל ובעולם שמצמצמת אנשים לפוליטיקת זהויות".

את חוששת שזה יכול גם לגרום לך לא להגיע לקהל מסוים?

"בוודאי".

המוזיקאית רונה קינן מוציאה בימים אלו אלבום הופעה שכולל 15 שירים שנבחרו בקפידה מתוך שלוש הופעות בהן היא ציינה 20 שנה לאלבומה הראשון "לנשום בספירה לאחור". ב-11 במרץ היא תשיק אותו במופע חגיגי בבארבי בתל אביב ותארח גם את נינט טייב ואסתר רדא. "אלו שתי מוזיקאיות שאני אוהבת ומעריצה ורואה בהן גם חברות שלי, ויש לנו גם איזושהי היסטוריה על הבמה, אז במופע הזה נשיק את האלבום וזו תהיה איזושהי הזדמנות לחגוג את סגירת סיבוב ההופעות באווירת כוח נשי ולהעביר עמוד לקראת השנה הבאה בתקווה שתהיה שנה טובה יותר".

אפרופו השנה הרעה שעברה עלינו, איך 7 באוקטובר שינה אותך?

"בהרבה בחינות. אני חושבת שאין אדם שלא השתנה. אם יש מישהו שלא השתנה, אז זה משונה
לכל הפחות. ברמה הכי בסיסית, הכי קיומית, התעצם אצלי הפחד על הילד שלי. אם פעם חשבתי שאנחנו נורא משתמשים בזכר השואה כדי להצדיק פעולות שהן פסולות בעיניי - ואגב, אני עדיין לא חושבת שעובדת היותך קורבן מצדיקה פעולות לא מוסריות - אז המפגש שלי עם הטבח הייתה מאוד עוצמתית. התעוררה גם ההבנה שהסיפור הוא באמת יותר מורכב מאיזו ראייה שחורה ולבנה של הסכסוך. נוצרה אצלי גישה אחרת לחיים. שאלתי את עצמי מה צריך לקרות כדי שהחיים פה יהיו בטוחים.

"השינוי המשמעותי השני שקרה לי זה המקום של המוזיקה בחיים שלי. בהתחלה לא יכולתי לשמוע מוזיקה, הכול מבחינתי היה הבל הבלים, שטויות, לא עניין אותנו דבר מלבד חיי אדם. לאט לאט, מתוך הכאב הנורא ומתוך השכול והאימה, פתאום בקעה הבנה שמוזיקה שמאפשרת לאנשים לבכות - יש לה תפקיד, שמוזיקה שמאפשרת לאנשים להתנחם - יש לה תפקיד. ומוזיקה באופן כללי, גם אם היא גורמת לאנשים לשכוח לכמה רגעים את הנורא מכל, יש לה תפקיד. הבנתי שלי כמוזיקאית יש תפקיד, בין אם בהופעות בהלוויות ואזכרות ומול מפונים, ובין אם בכיכר החטופים".

הזכרת את הילד שלך. את מיואשת לפעמים? את חושבת לאיזו מדינה הוא גדל?

"למרות כל השינויים שעברתי ב-7 באוקטובר, לא השתנה אצלי מרכז הכובד שאומר שעד שלא יהיה פתרון לסכסוך הזה, אנחנו לא נחיה פה בבטחה. אני מאמינה שרק הסכמים יפתרו את המצב, כמו שראינו בהסכמים לשחרור החטופים. אני מסרבת להיכנע למקום הזה, שרבים מחבריי נופלים אליו, של דה-הומניזציה מוחלטת של הצד השני, של לומר 'אין חפים מפשע בעזה', של להפסיק לחמול על ילדים. אני לא יכולה לעשות את זה ולא מקבלת את זה. זה מסוכן לנו כחברה. זה נזק שכבר נעשה אבל יש לי איזו מין אופטימיות לגבי החיים פה.

"אני מופיעה לא מעט במקומות שמפגישים בין קהלים שונים, אז אני מרגישה שבבסיס לא יכול להיות שלא נצליח לבנות דבר חדש מתוך השבר הנורא הזה. אני גם חושבת שיש הבנה גורפת שלא קשורה לימין או שמאל, שעם ההנהגה הזו אי אפשר. צריך ליצור את הדבר הזה מחדש, למרות שאנחנו אולי חלוקים איך ליצור אותו מחדש. אולי זה נאיבי, אולי זה מטומטם, אבל אני לא יכולה להמשיך לחיות פה אם אני לא מאמינה שמשהו יכול להשתנות. ייקח שנים, ויהיו דברים שלא ישתנו, אבל זה חייב לקרות".

את חושבת שהנהגה נשית הייתה יכולה לייצר פה אולי מציאות אחרת?

"אני רוצה להגיד שכן, אבל שמע, יש נשים בממשלה הזו שאם היו עוד מהן, אני לא חושבת שהיה משנה משהו. אין מה לעשות, האנשים שאחראים על גורלנו הם גברים עם הפרעות אישיות חמורות. זה לא אומר שאין נשים עם הפרעות אישיות חמורות או עם אג'נדות מסוכנות. שמע, ברור שאני אשמח אם במחנה שלי היו יותר נשים".

אני חושב שצומח דור מנהיגים ומנהיגות נפלא ממשפחות החטופים, המפונים והמילואימניקים.

"חד משמעית. אם לא תצמח מהדור הזה איזושהי הנהגה, זו תהיה אכזבה עצומה. החתירה לשפיות היא צריכה להיות כרגע בראש מעיינינו. אין לי פנטזיות מעבר לזה".

מפה לשם, את מציינת כבר 20 שנות קריירה. זה הישג נפלא אבל אני מתאר לעצמי שזו גם דרך רבת חתחתים. היו רגעים במהלך המסע שחשבת לוותר?

"האמת שלא, ממש לא. היו רגעים שאמרתי 'אני לא רוצה משהו בתפריט, צריך לשנות משהו באיזון של האלמנטים שאני חייבת לעשות כדי להתפרנס לבין דברים שאני רוצה לעשות ולא יכולה לעשות כי הם יקרים מדי, אבל אף פעם לא הייתה לי תוכנית חלופית. אין לי בגרות, לא הלכתי לאוניברסיטה. מוזיקה זה הדבר שהכי מעניין אותי לעשות".

כבר יצא לך לראות את יהודית רביץ אחרי שחזרה לבמות עם הכבש השישה עשר?

"עוד לא, אבל הסתמסנו ואני מחכה להזדמנות לראות אותה. אני מאוד רוצה לראות את זה ומאוד שמחה על החזרה הזאת".

היית מסוגלת לשרוד שמונה שנים בלי במה, כמו יהודית רביץ?

"אני מאוד מבינה את יהודית. באמת. זה חתיכת דבר להיות כל הזמן פיקס על הבמה, להידרש לזה".

חשבתי שאתם האמנים פורחים על הבמה.

"תלוי מי. יש לי חברים שהם ממש חיות במה קלאסיות. אנשים שזה החמצן שלהם. עבורי זה אף פעם לא היה טבעי. זה תמיד זה היה מאבק ומשימת החיים שלי בהקשר הזה היא להצליח להגיע לאיזה שחרור על הבמה, להגיע לאיזה מצב שבו אני שוכחת איפה אני, שהקול השיפוטי יתמוסס וייעלם. אני מרגישה שככל שהשנים עוברות, אני מצליחה קצת יותר להגיע לזה, אבל זה המון עבודה".

זו ביישנות?

"זו ביישנות, זו מודעות עצמית, זה שיפוט עצמי. זה להיות מצד אחד בן אדם מופנם שלא מבין למה צריך להניח אותו בפוזיציה הזו ולהדליק עליו פנס על במה, ומצד שני להיות אדם שבחר לעשות את הדבר הזה, כלומר כנראה משהו באדם הזה כמה לסוג הזה של המבט. זה דיאלוג בין שני חלקים בנפש שכל אחד מהם מושך חזק לכיוונו והם לא בהכרח מתמזגים. זה מאוד מרגש לעמוד על בימת הבארבי ולראות אותו מפוצץ ולהרגיש איזשהו קשר לאנשים בקהל, אבל מצד שני אני לא יודעת עליהם שום דבר. הם איזו מסה של אנשים שנמצאים בחושך ואני אדם אחד שנמצא באור".

את לא מרגישה ברגע הזה איזו התעלות?

"כן, וככל שההופעה הזו גדולה יותר, התחושה הזו מתחזקת. ודווקא בהופעות האינטימיות זה קשה יותר, כי אתה רואה עיניים, ואתה רואה מישהו מפהק, וברור שאני צריכה לומר לעצמי שהוא לא מפהק בגלל שאני משעממת אותו אלא כי הוא התעורר מוקדם ובכל זאת בחר לבוא להופעה. כך שיש פה איזה ג'אגלינג כזה".

לפני כמה חודשים חשפת במהלך ריאיון לראשונה שהשיר "עיניים זרות" נכתב על רומן בינך לבין יהודית רביץ. הופתעת מהתגובות הרבות והעיסוק הנרחב סביב התשובה שלך?

"כן, לא ציפיתי לזה. זו תמימות שלי. שמע, לא התראיינתי הרבה זמן וגם לא ציפיתי לשאלה הזו. עברו כל כך הרבה שנים ובאיזשהו אופן לא באתי מוכנה לדבר הזה. היה רגע כלשהו שאמרתי לעצמי 'על מה אני מגוננת? למה אני מסתירה?'. הרגיש לי מוזר פתאום להסתיר את זה אז עניתי מה שעניתי. לרוב אני באה יותר מוכנה ויותר מחושבת. אבל הפתיע אותי העיסוק בזה לאחר מכן. זה היה לי לא נעים. זו לא הייתה הכוונה שלי".

העיסוק הצהוב הביך אותך?

"כן, כי זו לא הייתה הכוונה שלי בכלל. זו לא נטיית הלב שלי לעשות דברים כאלה ואיכשהו זה קרה".

את אמנית שלא מפחדת לדבר על "המצב". את מרגישה שלפעמים יותר מצפים ממך לדבר?

"אתה שואל שאלה ממש טובה שמעסיקה אותי המון. התשובה היא שכן, אבל יחד עם זאת אני מרגישה בתקופה הזו שאני לא יכולה בכוח. אני מרגישה שהאמת כל כך מסובכת ומורכבת שאני לא יודעת לענות על הכול, שאני לא יכולה לענות. זה לא מתוך פחד, זה מתוך זה שאני לא יודעת, זה מתוך זה שאני כל יום מחדש מחשבת את המסלול ונחשפת לעומק הזוועה. אני רק יודעת שחיי אדם זה חיי אדם, שילדים זה ילדים ומהבחינה הזו אני חושבת שזה קול שנורא חשוב שיישמע ואני יודעת שהפתרון לא פשוט".

פעם שילמת מחיר על דעות שהבעת?

"כן, שילמתי מחיר על דעות, שילמתי בעיקר מחיר על סילופים של דעות. זה היה לפני שנים אבל ההשתלחות הזו ברשתות הרגישה כאילו אני עומדת מול צונאמי של שנאה".

מה המחיר ששילמת?

"היו איומים על חיי. הלכתי להופעות עם מאבטח. אני מרגישה שהיום זו המציאות של משפחות החטופים. היום אתה לא צריך להיות שמאל רדיקלי, מספיק שתתמוך בדבר מסוים, ומכונת הרעל קולטת אותך ומסמנת אותך. אני לא יכולה עם הרשתות החברתיות כפלטפורמה למלחמות פוליטיות. אני משתמשת בה בהקשר של המוזיקה שלי. אנשים יודעים מה הדעות שלי, אני משתתפת בהפגנות, אני תומכת במטרות שחשובות לי".

את יכולה להבין אמנים שלא מדברים בכלל על המצב?

"אני יכולה להבין את כולם. אני לא שופטת אף אחד. זה כמו שאתה נהיה הורה. לפני כן אתה רואה הורה שצועק על הילד שלו ברחוב ואתה אומר 'מה זה הזוועה הזו', אבל כשאתה נהיה הורה, אתה פחות שופט אותו".

את מרגישה שיכולת להיות משהו אחר מלבד אמנית?

"אני לא חושבת שיכולתי לעשות משהו אחר מלבד אומנות או בפריפריה של האומנות. המשמעת שאני מגייסת בחיים זה רק לדברים שיש בהם גם איזשהו אלמנט רדיקלי. מה שקורה באולפן - אין לו גבול, ואם הייתי עובדת במשהו שאני יודעת מה המסלול שלו, אני לא חושבת שהייתי מצליחה להחזיק מעמד".

אני יותר כיוונתי לעובדה שאת גדלת כבתם של פרופ' נורית גרץ ועמוס קינן ז"ל.

"כן, אכן הוסללתי (צוחקת)".

איך היה לגדול בבית של שני ענקים כאלה?

"אתה לא גדל ואומר לעצמך כל בוקר לפני בית הספר 'ההורים שלי אנשים מיוחדים'. ידעתי שאבא שלי מוכר, הוא היה הרבה בטלוויזיה בשנות השמונים, אנשים קראו את הטור שלו בעיתון, אנשים זיהו אותו ברחוב. כל ילד מתרגש מזה, גם אני. אני רואה את זה גם אצל הילד שלי. הוא אומר 'את מפורסמת', ואני עונה לו 'אני לא מפורסמת, וזה לא מה שחשוב. גם אם יש אנשים שקצת מכירים אותי, זה לא מה שחשוב. חשובים לנו דברים אחרים לגמרי'. אבל כן, אני רואה שזה מרגש אותו.

"משיחות עם חברים שלי שגדלו איתי ביסודי ובתיכון אני יכולה להגיד בדיעבד שאנשים מאוד אהבו לבוא אליי כי היה לנו בית בוהמייני, תמיד היו במקרר מאכלים שלא היו בבתים אחרים, כמו צלפים, וההורים שלי היו אנשים יותר חופשיים מאנשים אחרים. אז בילו אצלי הרבה. אני חושבת הרבה על העניין הזה, על כמה הבית שאני ושירי זוגתי נותנות לבן שלנו דומה לבית שאני גדלתי בו. אני חושבת שאנחנו הרבה יותר מחוברות לקרקע. יש היום הרבה יותר פוקוס על הילד מאשר פעם, לטוב ולרע. הם גם הרבה יותר חזקים".

איפה אבא שלך, הסופר והפובליציסט עמוס קינן, חסר לך בעיקר?

"הוא חסר לי בסבאות. זה שאני לא יכולה שהוא יחווה את הדבר הזה של להיות סבא ושהבן שלי יחווה את האיש הזה. אני חושבת שהוא היה יכול מאד ליהנות מזה ולהיות סבא אחר מהאבא שהוא היה. יש בגן מאיר פסל שלו וכל פעם שאנחנו מגיעים לשם אני מראה לילד שלי אותו.

"הוא חסר לי גם בשיחות. הוא היה איש עם ידע עצום. הוא ידע פרקים שלמים מהתנ"ך בעל פה, הוא הכיר את הארץ הזו על כל תבליניה בשמות העבריים שלהם, הוא הכיר את ההיסטוריה של המקום הזה. הוא היה מין אוטודידקט עם ידע בלתי נתפס. אני מרגישה שלא הספקתי ליהנות ממנו. הוא היה כמובן איש מאוד מורכב, מאוד שנוי במחלוקת ומאוד מסוכסך עם עצמו, אבל מצד שני היה לו עמוד שדרה אידיאולוגי נורא חזק וזה דבר שהייתי רוצה להבין אותו יותר, לספוג ממנו יותר".

את שואלת את עצמך לפעמים מה הוא היה אומר על המצב כיום?

"אני לא יודעת בהכרח את התשובה לזה. אבא שלי היה בלח"י, הוא נלחם במלחמת השחרור וברוב מלחמות ישראל ושום עמדה פוליטית שלו לא הייתה פשוטה. זה אף פעם לא היה מובן מאליו".

נעבור לפינת השאלה הביזארית: לפני כמה ימים ראיתי קטע ישן מ"גיא פינס" שבו ראיין גוסלינג מגיע לישראל להופעה שלך והוא מספר שם שאתם חברים מאוד טובים. ספרי לי את הסיפור מאחורי זה והאם אתם עדיין בקשר?

(צוחקת) "קודם כל, לא. אנחנו לא בקשר. חברתי הטובה הבמאית עלמה הראל חיה בלוס אנג'לס הרבה שנים. היא הייתה חברה טובה של ראיין גוסלינג בתקופה המדוברת והייתה לו להקה. הוא חיפש מקום להקליט את השירים שלו והיא אמרה לו 'שמע, יש לי חברה מוכשרת בתל אביב, לך תקליט איתה, היא תפיק לך את השירים'. התחלנו להתכתב ואז הוא הגיע לפה עם השותף שלו ללהקה, עבדנו באולפן של יזהר אשדות, ואני וטל מטמור הפקנו לו שני שירים.

"הלכתי לבת הזוג שלי שירי כדי שראיין וזאק יוכלו לישון בדירה שלי ברחוב ביל"ו. הסתובבנו הרבה, זיהו אותו ממש מעט, הייתה לי השקה של 'עיניים זרות', הם באו כמובן, הראינו להם את העיר. אגב, השירים שלהם בסוף נגנזו והם לא הוציאו אותם. בגלל שללהקה שלהם קראו Dead man's bones, הם קנו לי בשוק הפשפשים שלד אדם ענק".

יש שיר שלך שאת גאה בו במיוחד?

"אני חייבת להיכנס לקלישאה ולומר שאלו השירים שאני עובדת עליהם עכשיו. אני מרגישה שהשיר האחרון שהוצאתי, 'כל מה שיש לי', הוא שיר שאני גאה בו כי הצלחתי לשמור בו על איזושהי פשטות. הייתה לי איזו כוונה מסוימת של הלב, שהצלחתי להתקרב אליה, וגם בהפקה הצלחנו לשמור על זה פשוט. מאוד מרגש אותי לקבל תגובות על השיר הזה. יש משהו בשיר הזה שהייתי צריכה לחתוך מאיזו דרך מסוימת ולנסות דבר חדש מתוך מקום אותנטי".

אילו יכולת לחזור אחורה 20 שנה לפני שהתחלת את הקריירה שלך, מה היית אומרת לעצמך?

"להשתדל לפחד פחות, להקליט יותר מוזיקה, להיות קצת פחות שיפוטית, פחות לגנוז שירים ויותר להוציא. וגם - ואני יודעת שזה נשמע ניו אייג'י כזה ולא מתאים לי - אבל טיפה יותר לחבב את עצמי".