זה היה ערב שבו ישראל מתה ונולדה מחדש כאומה. זה היה מגש הכסף של אלתרמן בגוף חי, קורם עור וגידים. היו שם הפציעה הפיזית, הפציעה הנפשית, האימה של המלחמה, החברים שנפלו לצלילי פסנתר רכים, הרופא המנתח שהציל ממוות, המטפלת שהעמידה על הרגליים ולימדה ללכת מחדש, האישה האוהבת, הילדים החבוקים, האמא האהובה, התקשורת המאדירה והאומה קרועת הלב, אך הנושמת, בגרסת המחזמר, אופרת הרוק והמועבט. זה היה מופע שבו עידן עמדי השלים את חנן בן ארי וקרן פלס למשולש האמנים שמסמל כיום את הזהות המוזיקלית של ישראל העכשווית. בן ארי עם התפילות ורוח העידוד החזקה, פלס (ועוד רבים כמותה) עם הנחמה והחיבוק העצומים לחטופים ולמשפחותיהם, עמדי עם הגבורה, התקומה, זוועות המלחמה ועם בקיעתה המחודשת של האומה.
עידן עמדי מסמל בהופעתו על הבמה את המלחמה והניצחון בה, את הרוח הלאומית הישראלית המתעצמת ואת האמונה בבורא (עבור מי שמאמין), כמי שחייו ניצלו בנס. אבל לא רק את כל אלה, אלא גם את תחייתה של הגבריות המקומית. בתרבות מוזיקלית שבה האייקונים הגדולים מפעם היו רובם בוגרי להקות צבאיות, או שורדי מלחמות, ששרו את הפוסט טראומה שלהם משדות הקרב (מפורטיס של כיפור, עד יובל בנאי של לבנון הראשונה), עמדי, בנוכחותו הפיזית, השרירית, הכריסטופר ריבית, הבנויה לתלפיות, שהפציעות, שמככבות בקליפ שפותח את המופע, לא ניכרות עליו, הוא אייקון כמעט ייחודי, שמחבר גבורה אמיתית בשדה הקרב וכוכבות על הבמה. כבר היו כאן זמרים שנהרגו במלחמות (רומן שרון ז"ל) והיו אמנים לוחמים בשדה הקרב (מאיר אריאל, אביהו מדינה, יהונתן גפן), אבל לא היה כאן מישהו כמו עמדי, שהסיפור שלו כמו לקוח מתסריט הוליוודי - שנפצע קשה ושרד כדי להשתקם ולכבוש מחדש את הקהל בסדרת הופעות ענק, בסיבוב שכולו ניצחון על המוות, שהשפיל את עיניו.
בכך עמדי גואל מייסוריה רבות השנים את דמות הצבר הישראלי, וממציא אותה מחדש. הצבר שהגיע לשיאו אצל אסי דיין של "הוא הלך בשדות" ונותץ על ידי בן דודו יהונתן גפן, הפוסט טראומטי מששת הימים וכיפור, על ידי הטרילוגיה של אורי זוהר, המחאה של כוורת ("ילד מזדקן") ושלום חנוך, הגבריות המתאבלת של ארצי ("לילה לא שקט") ועד למודלים שהציבו ברי סחרוף ("סימנים של חולשה") ואביתר בנאי ("שמתי לי פודרה"). אצל עמדי החולשה קיימת, חשופה, מושרת, אבל הפודרה מכסה אותה, פודרה שהשאירו אחריהם הטנקים.
שבעה שירים מתוך האלבום החדש "סופרמן" כיכבו במופע של עמדי, יותר משליש מופע. רובם בוצעו בחלק הראשון, כמעין פרק חדש בחיים ובקריירה, שאחריו הגיעו הלהיטים מהפרקים הקודמים, שגם בהם, כך מסתבר, נוכח המשולש מלחמה-משפחה-אמונה. גם העיר ירושלים נוכחת, על שלל גווניה. כל האגף הים תיכוני-מזרחי-אתני ביצירה של עמדי, מ"חלק מהזמן" המעודן, דרך "מקום לשנינו", עבור בפזמונים של "לדפוק ת'ראש" ועד "עכשיו כולם רוקדים" וכמובן הגרסה שלו ל"בוקי דללה" הכורדי, מקורו בעיר הקודש. באגף הזה ניכרת ההשפעה של אהוד בנאי, כמי שסימן לעמדי את הדרך אל מקצבים, ניגונים וסלסולים מבית הגידול שלו. בנאי מהדהד חזק, למשל, ב"אלייך" וב"חלק מהזמן". "זוכר כמעט הכל", שיר מפתח בקריירה של עמדי, שכמובן בוצע אמש, נושא את שם ספרו של בנאי. באגף השני, הרוקיסטי, נוכחת כמובן ההשפעה של שלמה ארצי, מ"דברים יפים לראות" שמהדהד את "נצמדנו" ואת המקור שלו, "Born to Run" של ספרינגסטין, דרך "אושר" ו"נגמר" ועד "עדיין פרא" מהאלבום החדש.
עמדי הגיע למופע הזה חמוש בשנים עשר נגנים, לא מעט גיבוי ממחשב, וידאו ארט מהמם ביופיו (אם כי קיטשי מעט) ומדינה שלמה מאחוריו. עם נתוני פתיחה כאלה אפשר רק להמריא, והוא אכן ריחף בחלל של ביתן 1 שהפך לאמפי וקם לתחייה לעיני ששת אלפים מעריצים, בשני מתוך תשעה מופעים שכל הכרטיסים אליהם נמכרו. שלום חנוך היה בן 38 ב"מחכים למשיח". ארצי היה בן 38 ב"חום יולי אוגוסט". עמדי, בגיל 37, אולי שיא הקריירה, הוא כיום אמן במה שלם, שיודע לתת שואו סוחף עם גיטרות, אקוסטית וחשמלית, בבמה קדמית שחודרת אל תוך הקהל, ולחגוג עם הנשפן יוני דרור שחזר בשבילו מארה"ב. ועם פסנתר כנף, גם הוא על במה קדמית, ברגעים של רגש שיא, כשהוא מספר על חבריו שנהרגו ואין עין יבשה אחת בקהל, ואז שר "זוכר "כמעט הכל" וממוטט. ובשאר הזמן, רוב הזמן, בתנועה כמעט מתמדת, מחובר לקהל, לוחץ ידיים, מחליק כפיים, אוסף זרי פרחים, פורש לתצוגה דגלי נופלים - האופנה החדשה (והמבורכת) של עולם ההופעות במלחמה הזאת - שר ומנגן ומדבר, מספר את הסיפור ששינה את חייו, שהוא חלק מהסיפור ששינה את חיינו. כאב של לוחמים, ניצחון של סופרמן אחד.