בערך לפני שנתיים פגשתי את איתי אנגל במקום הכי מפחיד שאני מכיר: משרד הפנים בתל אביב. ניסיתי לחדש דרכון, וקבעתי תור דרך אתר רשות האוכלוסין, אבל נראה שיחד איתי קבעו תור עוד בערך 30 אלף ישראלים, ממש לאותה שעה. זה תור מייאש, שלא זז. אתה מגיע בשעה היעודה, אך נאלץ להמתין שעות עד שתזכה ליחס אנושי. זוכר שתהיתי אם גם בר רפאלי ורותם סלע נאלצות לעמוד בתור הזה כאחד האדם. מה קורה כשד"ר מרים אדלסון צריכה לחדש דרכון? גם היא ממתינה שלוש שעות כמונו? בטח מכניסים את הסלבס מהצד, מצטלמים איתם לסלפי מהיר ושולחים אותם לדרכם. סביר להניח שגם מעניקים להם כמה הזדמנויות בפוטו-רצח של תמונת הפספורט, עד שיוצאת תמונה מחמיאה. אולי לכן היה כה מפתיע לראות את איתי אנגל יושב שם עם משפחתו, ממתין בסבלנות כאחד האדם.
נזכרתי במפגש האקראי הזה בזמן כשראיתי אמש את איתי אנגל בטלוויזיה, עומד בסמטה חשוכה (מאוד) בלב דמשק העתיקה, וצועק אל עבר בחור סורי בערבית באמצע הרחוב: "אני יהודי!!!". דמיינתי את סוכן הביטוח של אנגל צופה בקטע ומחסיר פעימה. הקטעים צולמו אמנם לפני כחודשיים, אנגל חזר מזמן מסוריה - אבל עדיין עצם המחשבה של אנגל מסתובב לו ברחובות מקפיאי הדם של מדינה שהוצאו בה להורג מספר מוערך של מאות אלפי אנשים בעשור האחרון עושה את שלו.
אלא שאני נופל כמו כולם, לקלישאה הקבועה: "איזה אמיץ איתי אנגל". מכאן יוצאות גם קלישאת המשנה כמו "איזה וואבוס יש לאיתי אנגל". יש כמובן את הצד ההפוך, שאומר למעשה את אותו הדבר: "איזה משוגע איתי אנגל". אלו הם סופרלטיבים טבעיים. רובנו מפחדים לצאת מהפוך בלילה כדי לא לדרוך על הרצפה הקרה, ואיתי אנגל מטייל לו באזורי מלחמה כאילו יש לו שרשרת חסינות בלתי נראית.
ואולם, איתי אנגל הוא יותר מסך אזורי המלחמה שהוא הגיע אליהם (שזה, כידוע, לא מעט). המיתוג שלו כ"כתב מלחמות" מתבקש, אלא שאם יש משהו שהבהיר הסרט שהוא עשה בדמשק זה שהוא הרבה יותר מאיש שלא מפחד להגיע למקומות שאף אחד לא הולך אליהם. מדובר באחד מהעיתונאים הגדולים שקמו כאן דווקא בגלל הדברים שמגיעים למסך כמעט כמובן מאליו. הוא סטורי טלר מופלא, מראיין בחסד, שמגיע לכל מקום עם ידע עצום (על כך קרדיט כמובן גם למערכת "עובדה" של אילנה דיין) ובעיקר עושה משהו שהרבה עיתונאים שוכחים לעשות: להציע תקווה ואופטימיות. סוג של מוטי קירשנבאום עם קסדה ואפוד (גם אם אתמול ספציפית הוא לא נזקק להם).
בעידן שבה פחד מוכר בקלות, הוא מתעקש להגיע למקומות הכי חשוכים, מקומות שנפש האדם הושחתה בהם, וממש שם מתחת לבניינים שרופים ומעל לקברי אחים, הוא מוצא פריחה יפה של יסמין, ומעביר את הריח המתוק דרך המסך. מרוב שכולנו מדברים על כמה הוא אמיץ (ובצד, הבנאדם נכנס לתוך השגרירות האיראנית בטבעיות כאילו מדובר בסטארבקס), אנחנו מפספסים לפעמים את הרגישות שלו, שהיא לא פחות חשובה.
כרגיל, הסרטים של אנגל מצולמים כמו יצירה מהגל החדש הצרפתי - מוקפדים, מחושבים ובעלי נוכחות קולנועית חזקה. הפעם, הוא חולק את הקרדיט על הצילום עם צלם או צלמת אלמוניים בשם מ', ששמם נותר חסוי, ככל הנראה מסיבות ביטחוניות. אך אנגל, כהרגלו, מדבר תמיד בלשון רבים ומעניק למ' את הכבוד הראוי. האומץ, השיגעון, וגם היכולת לספר סיפור הם בראש ובראשונה תוצר של עבודת צוות. הצילום של מ' אינו רק תיעוד - הוא חלק בלתי נפרד מהנרטיב. ברגעים מסוימים, הוא מציג את דמשק כעיר תוססת ומלאת חיים; באחרים, הוא חושף את פצעיה, מעביר דרך העדשה את הזוועות שידעה - מתליית אלי כהן ועד העינויים בכלא פלסטין.
בשלב מסוים נדמה שאנגל חוטא ברומנטיקה כלפי מושאי הסיקור העיקריים שלו - המורדים הסורים של "היאת תחריר א-שאם" - ונותן להם הנחות מסוימות. בתחילת הסרט הוא מציין שהוא מעט מתוח לקראת המפגש איתם, אך החשש מתפוגג במהרה. הוא ניגש אל החמושים רעולי הפנים בחופשיות, מדבר איתם כאילו היו ביחד בגדנ"ע, ואף שואל לדעתם על ישראל. אנגל לא מתעלם מהצחקוקים שעוברים מתחת למילים החיוביות, אך גם לא מעמיק בהם יתר על המידה. חשוב לזכור שגם אם הם לוחמים אמיצים נגד משטר אכזרי, הם עדיין ג'יהדיסטים המכונים "אל-קאעדה של סוריה", שמטרתם להקים מדינת הלכה איסלאמיסטית עם חוקי השריעה - על כל ההשלכות הקשות של זה כלפי נשים, להט"בים ומיעוטים. אנגל מביא את הדברים בשם אומרם, כולל לוחם זוטר שמצהיר כי מטרתם היא להחיל את חוקי מוחמד על סוריה - אך בוחר להימנע מהתעמקות במשמעות של מדינה כזו על הגבול הצפוני שלנו.
במהלך הסרט שהוקרן אתמול, איתי אנגל נצפה מדבר עם ג'יהדיסטים חמושים ורעולי פנים; הוא נכנס לתוך מפעלי הסמים שהניעו את קטר המלחמה - והיו גם בדמם של הנוחבות של חמאס ב-7 באוקטובר; הוא מצלם בתוך קברי אחים ורואה אנשים שמנסים לפשפש בין עצמות של ילדים כדי למצוא את השרידים של אחיהם שהוצא להורג על ידי משטר אסד - אבל הוא גם לא שוכח לתת כבוד אחרון לאישה יהודיה בת 90, שחיה בעיר העתיקה של דמשק בבית רעוע ללא חשמל או מים זורמים. בזמן עריכת הסרט היא הלכה לעולמה, ואנגל בחר לעצור את הסרט, להקרין את תמונתה עם המילים "פרדוס מלאח', 2025-1935". כבוד שניתן לרוב לראשי מדינות וכוכבי רוק. אלא שבתוך הסיפור הגדול על מלחמת האזרחים בסוריה, אנגל מזהה גם את החשיבות של הפריטים הקטנים, כמו גם את סיפורה של יהדות סוריה המפוארת, שכיום לא נותרו בה מספיק יהודים כדי להעמיד מניין.
לא צריך להיות יהודי מאמין כדי להתרגש מהמפגש שלו עם עיד היהודי, שמדליק נרות חנוכה בבירת סוריה. לא צריך להיות דתי כדי שהלב ייצבט מהתמונות של איתי אנגל מבית הכנסת אליהו הנביא בג'ובר. בית הכנסת העתיק שעל פי המסורת נבנה על גבי המערה שבה הסתתר אליהו הנביא, ובהיכל התפילה נמצא מקום משיחת אלישע. ההיסטוריה של בית הכנסת הולכת מאות שנים אחורה, לכל הפחות. בשלט הכניסה אליו כתוב שהוא היה קיים עוד בימי בית ראשון, משנת 720 לפני הספירה. השלט הזה הוא כל מה שנשאר מהמקום, אחרי שמחבלים של אל קעידא פוצצו את המקום בכוונה.
לא נותר דבר מהכפר ג'ובר, למעט אנשים שמסתובבים בין ההריסות ומנסים לזהות את הבתים שהיו שם פעם. השיחה המפתיעה שנוצרת בין אנגל לאחת המשפחות ממלאת את הנפש בתקווה. בוויס-אובר במהלך השיחה, איתי אנגל עושה משהו יחסית נדיר לעצמו, ומאכיל אותנו בכפית כשהוא מספר לנו על הרגע שבו הוא בוחר לספר לבן שיחו שהוא יהודי. הוא לא חייב היה לעשות את זה, אבל הוא לא עשה את זה כי הוא משוגע או כי הוא אמיץ - אלא פשוט כי זה חלק מהסיפור. אבא ואמא, עם ילדה קטנה שמסתובבת עם טלפון ומצלמת תמונות מרשימות של ההריסות. המסר שלהם הוא לא רק מסר של תקווה, אלא של אהבת אדם אמיתית. אנשים שיודעים על בשרם את מחיר המלחמה, ושולחים יד לשלום. אם זה היה סרט של דיסני היינו אומרים שזה סוף טוב מדי, אבל זו המציאות.