לאחרונה התעורר ויכוח במקומותינו: מותר או אסור להשוות את טבח 7 באוקטובר לשואה? מאחר שמדובר בוויכוח סובייקטיבי, הרי שדעתי שאינה קובעת דבר לאיש מלבדי הייתה ש"תלוי בנסיבות": יש אספקטים שבהחלט מזכירים טבח של יהודים בשל יהדותם, ללא שום יכולת להגן על עצמם, יש אלמנטים שדווקא מדגישים את השוני - אפילו חקירת המחדל הצבאי החמור, האיום והנורא, תחילתו היא בכך שיש צבא הגנה לישראל שמצופה ממנו שכשמו כן יהיה, אז הנה לנו הבדל משמעותי.
כל זה היה טוב ויפה עד לריאיון עם אלי שרעבי, ששודר אמש במסגרת "עובדה", צפיית חובה לכל ישראלי מגיל תיכון ומעלה. המשדר הזה הפך למעין "זיכרון בסלון" עדכני, ששואב את הרושם האדיר שהוא מותיר בצופים לא מתיאורי זוועה או פרצי בכי, אלא להיפך, דווקא מהאופן הכמעט-מונוטוני שבו הוא מסופר, בגוף ראשון.
"אנחנו לא יכולות לדמיין את מה שהאיש הזה מספר", אמרה אילנה דיין לעמיתתה יונית לוי כמעין קדימון ל"עובדה" ששודרה אחרי מהדורת החדשות. משהו בי עטה שריון, לא מפני שזלזלתי חלילה בסיפור הנורא של שרעבי, אלא מפני שחשבתי שאחרי כל הדיווחים על מצב החטופים, התנאים הנוראיים שבהם הם מוחזקים והסבל הגופני והנפשי שנגרם להם, הרי שככל הנראה שמענו כבר הכל.
אלא שמהר מאוד התברר שהשוני הפעם לא טמון בפרטים, לא נמצא במילים אלא במנגינה. הנה הגענו לרפרנס. אין מדובר בסתם מראה-מקום, אלא באילן הגבוה ביותר שכל יצירה תיעודית יכולה להיתלות בו: "שואה" של קלוד לנצמן, תשע שעות שהן 566 דקות שהן 6 מיליון, לא כמספר שהפך כבר לקלישאה, אלא במניין של אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחת ועוד ילד ועוד אמא ועוד משפחה ועוד קהילה ועוד עיירה - וככה עד שהמספר שישה מיליון מתפרץ מתוך החזה, עולה בגרון ומשתלט על התודעה.
לעצור את הדמעות
אלי שרעבי לא מנה 566 דקות, בוודאי שלא 6 מיליון, אבל הוא מנה 491 ימים, שנייה אחרי שנייה, דקה אחר דקה, יום אחרי יום, חודש בחודשו, ככה, עד קרוב לשנה וארבעה חודשים. ו"מילא" זה, האופן הכמעט לאקוני שבו תיאר את הבשורה המרה מכל, עת אמר לפסיכולוגית שקיבלה אותו: "תביאי לי את אשתי והבנות" ועוד לפני שענתה לו: "הם כבר יספרו לך", הבין הכל.
העוצמה של "עובדה" אמש הייתה דווקא בכך שלא ברחה למקומות שאליהם היה יכול הסיפור הזה ללכת: למשל לאובדן האישי של שרעבי, לשאלה איך מצליחים בכלל ללכת לישון בלילה או לצאת מהמיטה בבוקר בידיעה שהנכס המשמעותי היחיד שיכול להיות לאדם בן 53 בחייו, אבד לו לנצח. דיין ושרעבי נמנעו מלהיכנס לנתיב הזה, שהיה עלול להפוך (בדין כמובן), למסחטת דמעות.
מה קיבלנו במקום? את אותו תיעוד שמתחיל בסיפורים שכאילו שמענו כבר כמה פעמים, אבל אז קורה דבר מופלא ונורא כאחד: מאזינים לאלי שרעבי מספר ומספר - ופתאום תוקף את הצופה רעב, צמא, קור, מחנק. סהדי במרומים שלרגע אחד קמתי מהספה והתחלתי להתהלך בבית בתחושה שאין לי אוויר. כואב כשהוא מוכה, משפיל כשהוא מושפל - ההזדהות עם הדובר הופכת להיות מוחלטת.
בדרך הישר
ולא רק מוחלטת אלא גם אפקטיבית, כי פתאום כששרעבי מדבר על החובה להציל את החטופים מבלי להעמיד כל שיקול אחר בדרך למטרה הזאת, ברור בדיוק על מה מדובר. פתאום הופכות כל המנטרות על "ניצחון מוחלט" או "מיטוט חמאס" לריקות מתוכן מול החובה - לא רק להציל נפשות, אלא אפילו לקצר את ייסורי החטופים.
שכבה אחר שכבה, דקות כל כך עד שכמט לא שמים אליהן לב, בונה שרעבי את המסקנה הזאת עד שהוא אפילו לא צריך לומר אותה מפורשות. ובכל זאת, בטרם הוא עובר להדביק את הצופים באופטימיות, שמתבטאת לא באבל על שאיבד אלא בהודיה על שזכה ליקירותיו בחייהן ולאחיו בחייו, הוא מספק גם משפט מחץ לגבי החטופים: "לא ימין ולא שמאל אלא ישר".
לכן, אם כבר נגענו באקטואליה, אזי נמחה את הדמעות שנקוו בזווית העין וניזכר איך ביום רביעי נפער פער אדיר בין הציבור הישראלי, שלבש כתום, לבין המכונים "נבחרי ציבור" שהבכיר שבהם החליף עניבה במקום לקחת אחריות.
הפער הזה קיבל משנה תוקף בדמותו של שרעבי, גיבור בעל כורחו, איש צנום, יליד כרם התימנים שהפך לקיבוצניק מהדרום. פתאום הוא מדבר על ערכים ואפשר להאמין לו, תכונה שלמרבה הצער אי אפשר לייחס לאף אחד מאלה שמתיימרים להנהיג אותנו בעת הקשה הזאת.