כשהגיע האזרח ב' לאוניברסיטת אל-קודס בפעם הראשונה, לא היה בידיו דבר זולת מזוודה קטנה מלאה בספרים שנכתבו לפני 100 שנה בגרמנית, ומכתב הסמכה מטעם קולג' בארד מניו יורק. המבנים האפורים של הקמפוס השתרעו לפניו כמבוך. מאחוריהם, כחיית ענק אפורה, התפתלה גדר ההפרדה שניתקה את אבו דיס מירושלים. הוא לא יכול היה לדעת, ואלפי הסטודנטים הפלסטינים שהסתובבו בקמפוס לא יכלו לדעת, שהספרים האלה - של יהודי מפראג שמת לפני שנולדו, ושביקש לשרוף את כל כתביו - ידברו אליהם בשפה מוכרת להפליא. כתבים שמתארים אדם החי תחת שלטון שרירותי ולא מובן, במבוך של בירוקרטיה זרה, אל מול פקידים אטומים המדברים בשפה שאינה שלו.
כך מצא את עצמו האזרח ב', אמריקאי בשם בנימין באלינט, בשנים 2011 עד 2014, מלמד סטודנטים פלסטינים באוניברסיטת אל-קודס על יוזף ק', גיבור ספרותי שניצב חסר אונים מול מערכת משפטית עלומה, בעולם שחוקיו אינם מובנים לו. "הם ראו בקפקא מישהו שיכול לבטא חלק מהממדים של החוויה שלהם עצמם", מספר באלינט בריאיון לוואלה תרבות. "אחת הסטודנטיות שלי הגיעה ממשפחה בשם סוב-לבן, וכתבה את הפרויקט הסופי שלה על איך קריאת 'המשפט' של קפקא נתנה לה אוצר מילים חדש להבין ולתאר את המאבק המשפטי של משפחתה, שנמשך עשרות שנים, לשמור על רכושם בעיר העתיקה".
מה שבאלינט לא יכול היה לדעת אז הוא שמאבקה של משפחת סוב-לבן יימשך עוד שנים ארוכות, ובאופן קפקאי במובהק יסתיים ביולי 2023, כשהמשפחה גורשה מביתה שברובע המוסלמי בעיר העתיקה של ירושלים לאחר 70 שנות מגורים. הליך פינוי ארוך ומתיש שכלל דיונים אינסופיים בבתי משפט, אישורים ואיסורים שרירותיים לשיפוץ הבית, ולבסוף הגירוש והחלפתם בדיירים יהודים.
"עבור הסטודנטים הפלסטינים, יהדותו של קפקא הייתה לחלוטין לא רלוונטית", מסביר באלינט. "הם באו להעריך אותו כמישהו שיכול לבטא חלק מהממדים של החוויה שלהם עצמם". אלא שהיו כאלה שהיהדות של קפקא הייתה רלוונטית מאוד, והדבר הפך למאבק משפטי גדול בין גרמניה וישראל. מאבק שתועד בספר "המשפט האחרון של קפקא" שכתב באלינט, שהפך לאחרונה לסרט.
המאבק המשפטי על כתבי היד של קפקא, הסתיים לאחר כמעט עשור ב-2016, בניצחון של הספרייה הלאומית בירושלים, שקיבלה לידיה את אוצר המסמכים היקר. השנה, במלאת 100 שנה למותו של הסופר, מציגה הספרייה הלאומית תערוכה מיוחדת ובה כתבי היד המקוריים שהיו במוקד אחד המאבקים המשפטיים המרתקים בתחום התרבות בעשורים האחרונים. אירוני למדי כשנזכרים שבצוואה המקורית של קפקא הוא ביקש בפירוש לשרוף את כל מה שכתב.
אנחנו יושבים במכון ון ליר בירושלים, שם באלינט עובד. הוא נולד ב-1976 בארצות הברית להורים שנפגשו בקיבוץ הדתי בארות יצחק - אביו אמריקאי ואמו ילידת לונדון. מרבית שנות ילדותו עברו עליו בסיאטל, והמפגש הראשון שלו עם הסופר הצ'כי הדגול הגיע מאוחר יותר, דווקא דרך העיסוק העיתונאי שלו. "בחורף 2010, לפני שהתחלתי ללמד באל-קודס, הייתי בתוכנית חילופי עיתונאים גרמנית-ישראלית. במקרה שלי המארחים שלי היו מ'דה צייט', עיתון שבועי גרמני שיושב בהמבורג", הוא מספר. "שם לראשונה למדתי על המשפט שמתנהל בישראל על כתבי היד של קפקא, שהיה אז בשלביו המוקדמים. הגרמנים כבר עקבו אחרי זה אז".
באלינט זיהה בחושיו העיתונאים שהסיפור גדול יותר מקרב ירושה סטנדרטי. הוא זיהה את החשיבות שהגרמנים רואים בהחזקה של כתביו של קפקא, שמשפחתו נספתה בשואה ואלמלא היה מת שנים קודם לכן משחפת, כנראה שגורלו היה דומה. ישראל רצתה את הכתבים של קפקא אצלה מאותן סיבות. "בשבילי זה באמת התחיל כשפגשתי את אווה הופה בפעם הראשונה", ממשיך באלינט, "ואז חשבתי, אוקיי, זה יותר מסתם כתבה. זה יותר מסיפור קטן. זו דרך לספר לא רק את הסיפור של אווה, אלא את הדרך שבה שתי מדינות אלה, גרמניה וישראל, בעצם התנגשו סביב האופן שבו כל אחת מתמודדת עם העבר, והשתמשו בקפקא למטרות אינסטרומנטליות".
הסיפור המלא נכתב בספרו "המשפט האחרון של קפקא", שעובד לאחרונה לסרט מוצלח בבימויו של אלירן פלד. הסרט, שמוקרן בימים אלה בקולנוע והוצג אמש בכאן 11 (וזמין לצפייה במלואו ביוטיוב), מגולל את המאבק המשפטי על כתבי היד של קפקא. כתבים אלה הוחזקו אצל מזכירתו של מקס ברוד, אסתר הופה, ולאחר מכן עברו לבתה חווה הופה (באלינט מקפיד לקרוא לה בשמה הלועזי, אווה). ספוילר למי שנחת מכאן מהירח: בתום מאבק משפטי ממושך הועברו כתבי היד לבסוף לספרייה הלאומית בירושלים.
הקשר שיצר באלינט עם הופה מוסיפה זווית אישית לסיפור. בעוד משפחת הופה סוקרה ברחבי העולם הספרותי כחמדנית שרק מעוניינת לעשות כסף מהירושה הספרותית שקיבלה, באלינט מגלה הרבה יותר אמפתיה להופה, ומסה לראות את הזווית האישית שלה, שחוותה את כל המשפט בדרך שאין דרך אחרת לתאר אותה מלבד קפקאית.
הקשר בין בנימין בלאיינט לחווה הופה חרג בהרבה מהיותו קשר בין חוקר לאדם שמחזיק בכתבי יד נדירים. בתחילה, הוא זה שרדף אחריה, התקשר שוב ושוב, אך בנקודה מסוימת התהפכו היוצרות - הופה החלה להתקשר אליו, לפעמים באמצע הלילה, כאשר נזכרה בפרט משמעותי או בסיפור שרצתה לחלוק. הקשר ביניהם העמיק, במיוחד כשהיא מצאה בו אוזן קשבת למאבקה המשפטי הממושך נגד המדינה הגרמנית והישראלית, מאבק שבסופו של דבר הסתיים בכישלון צורב מבחינתה.
לאחר הפסדה בבית המשפט, הופה הייתה שבורה. היא ראתה בכתבי היד של קפקא, שהיו ברשותה, לא רק חפצים בעלי ערך ספרותי, אלא גם חוט מקשר לעברה, ולדמות האב המאמץ שלה - מקס ברוד. בלאיינט תיאר כיצד ניסה להנציח את כאבה בפרק הסיום של ספרו, בו הוא מציג את עוצמת האובדן שחוותה. עם זאת, למרות הכאב, היא חלקה איתו פיסה מהמורשת שלה: כמה ספרים מספרייתה האישית, כאלה שברוד העניק לה במתנה, חלקם אף הובאו על ידו מפראג במרץ 1939. אחד מהם היה ספר ילדים על בעלי חיים - מתנה קטנה אך סמלית, עדות לקשר האישי בין ברוד להופה, ולשרידים האחרונים של עולמו הישן. אני מציין בפניו שזה סיום יפה, אבל יש בו פוטנציאל של הסתבכות קפקאית. זו הפעם היחידה שאנחנו עוברים בשיחה שלנו לעברית, כשאני אומר לו לכתוב "צוואה". ואם אפשר, שתהיה ברורה בצורה שאי אפשר לפרש בכמה דרכים שונות.
בריאיון, באלינט חושף אנקדוטה מטלטלת שלא הופיעה בספרו או בסרט: "באחת השיחות שלנו, חווה התקשרה אליי באמצע הלילה והתחילה לדבר על אינגבורג בכמן. היא שאלה אותי אם אני יודע איך היא מתה". התשובה לשאלה הטרידה, ובצדק, את באלינט. בכמן, משוררת וסופרת אוסטרית מתה בנסיבות טרגיות - בספטמבר 1973 פרצה שריפה בחדר השינה שלה ברומא לאחר שנרדמה עם סיגריה בוערת. היא נכוותה קשות ונפטרה בבית החולים כעבור שלושה שבועות.
באלינט מספר שמיד לאחר שיחה זו, הוא החל לחשוש: "פחדתי שחווה, אחרי הפסדה במשפט, תלך לדירתה ברחוב שפינוזה ותשרוף את כל המסמכים. חששתי שהיא רוצה לומר 'אתם לא תקבלו את זה' וגם להשלים את מעגל הסיפור, לקיים את רצונו של קפקא שכל כתביו יישרפו, באיחור של מאה שנה". למזל כולנו, הסיוט של באלינט לא התממש. "האירוניה היא", מוסיף באלינט, "שבניגוד לתפיסה הרווחת, בבית של חווה כלל לא היו כתבי יד של קפקא. רוב החומרים היו שמורים בכספות בבנק".
הספר המצויין של באלינט הוא דוגמה נהדרת לדרך בה ספר עיון יכול להפוך לספר מתח שאי אפשר להפסיק לקרוא. זה לא רק התחקיר המצויין של באלינט, אלא הדרך המעולה שבה הוא מספר סיפור, ובונה את הנרטיב סביב סיפור שמתחיל ברחובות הגטו של פראג, נמשך ברחובות תל אביב הצעירה ונגמר בבית משפט קטן ברמת גן. אחד הדברים המעניינים שהוא מציין בספר, כבדרך אגב, שלמרות שישראל נלחמה כדי לקבל את כתביו של קפקא, כתביו לא הפכו לפופולריים במיוחד בישראל. ולמעשה, עד לאחרונה לא היו רחובות בישראל על שמו (לפני כמה שנים נחנכה סימטה קטנה ללא מוצא על שמו בשכונת המשתלה בתל אביב).
בריאיון הוא מרחיב על נקודה זו. "אחד הדברים שעלו במשפט זה כל מיני טענות אידיאולוגיות שהגרמנים אמרו" הוא מסביר. "'אתם הישראלים, אתם פשוט הגעתם מאוחר לכל עסקי קפקא. אין לכם אפילו מהדורה שלמה אחת של יצירות קפקא בעברית. זה מתורגם פה ושם. יש לנו את המהדורה הביקורתית כבר שנים. יש לנו כל כך הרבה ערים גרמניות עם רחוב קפקא ולכם אין אף אחד'. כל זה אכן נכון".
באלינט מציע שתי סיבות לכך. הראשונה קשורה לשפה הגרמנית עצמה. "ההתנגדות כאן, במיוחד בעשורים הראשונים של המדינה, לשפה הגרמנית. כמו להתנגדות לשפה היידית, אבל במיוחד לשפה של המוציאים להורג, זו השפה שבה בוצעו פשעי השואה".
אני מזכיר לבאלינט שיש לא מעט סופרים גרמנים שדווקא כן זכו להערכה בישראל, גם בשנותיה הראשונות, מה שמוביל אותו לסיבה השנייה, המעניינת יותר לדעתו, שנוגעת לעולמו הספרותי של קפקא. "בימים הראשונים של המדינה, רצו לבנות דגם של מדינה חדשה, וליצור יהודי חדש. והיהודי החדש הוא בדיוק ההפך מהדמויות של קפקא. אצל קפקא האבות מאוד דומיננטיים והבנים בדרך כלל מאוד חלשים. אם אתה בונה חברה שדוחה בדיוק את האב הגלותי החלש ומפארת את הבנים הצברים החזקים, אז זו לא תהיה ספרות שתמשוך אותך". באלינט מוסיף שעולמו של קפקא הוא "עולם של ניכור, של הזרה מהעצמי. עולם של חוסר התמצאות, של אי-שייכות. וזה לא יהדהד בחברה שכולה עוסקת ביצירת צורות חדשות של שייכות חזקה, של קשר למקום ולקהילה".
ישראל, מתברר, מתנכרת דווקא לסופרים היהודים הכי גדולים. זה לא רק קפקא. באלינט מספר על שיחה מפתיעה שערך עם הסופר הנערץ פיליפ רות, בה הוא אמר לו כי הוא תמיד היה מאוכזב מכך שהספרים שלו לא מצליחים בישראל. "הסיבה היא לא השפה", הבהיר רות באותה שיחה, "היו לי כמה מהמתרגמים הטובים בעולם. הסיבה קשורה לדמויות שלי. יהודים אמריקאים שמאוד מודעים למעמדם כמיעוט. הם מודעים לעצמם כאאוטסיידרים, כאנשים מהשוליים של החיים שמנסים בכל מאמץ לפלס דרכם אל הזרם המרכזי".
לדברי באלינט, רות הוסיף: "קהל הקוראים בישראל לא חווה את החוויה הזו. אין לו את החוויה היהודית של אאוטסיידרים. הם בעצמם המיינסטרים באופן זה או אחר". באלינט נזכר בהקשר הזה בשיחה שהייתה לו עם סופרת ישראלית שגדלה בירושלים: "היא אמרה לי: 'מעולם לא חשבתי פעם אחת על אנטישמיות עד שנסעתי ללמוד ספרות בפריז. ואז זה היכה בי. אז זה היכה בי מה זה להיות אאוטסיידר ולהיות מודר ולהיות מוחרג'. אז זה מעניין מאוד, כי יש לך אדם אינטליגנטי מאוד שגדל כאן, מאוד משכיל, שקרא הכל, ולא נתן מחשבה שנייה לחוויה של להיות מודר עד שהוא הגיע למצב גלותי".
הספר מציג את כל הטענות של כל הצדדים שדרשו את הבעלות על קפקא, כשבאלינט נמנע מלקחת צד, אלא רק מביט על הכל ממבט של זבוב על הקיר (או במקרה של קפקא: של ג'וק במיטה). אני מנסה בכל זאת להבין ממנו בעד מי הוא היה במשפט, אך הוא נמנע מלהביע דעה חד-משמעית. במקום זאת, הוא מצטט את אחת המרואיינות שלו: 'היא אמרה לי: 'לדעתי היו צריכים לשלוח את הכתבים של פרנץ קפקא לירח', פנטזיה מרתקת על מרחב חוץ-טריטוריאלי שאינו שייך לאף מדינה. זו אירוניה שאולי היתה מוצאת חן בעיני קפקא עצמו — שיצירתו, שעוסקת באנשים הלכודים במערכות שרירותיות של כוח ושייכות, תימצא במקום היחיד בקוסמוס שלא שייך בינתיים לאף מעצמה, אלא לאנושות כולה.