אולה באמת מנסה להכיר את אופיר, אבל הוא פשוט עושה את זה מעיק ובלתי אפשרי

עוד שידוך מן הגיהנום הביא איתו השבוע החולף, ועוד חומר לפרק האליבי העונתי של המומחים. לזכותם יאמר כי זוגות שנראו נפיצים בהתחלה הפתיעו לטובה, וכשאני אומרת "זוגות" אני מתכוונת לרוני ושקד. אופיר ואולה ממשיכים לקרטע בעגלה הרעועה שלהם, ושחר ואיילה מצליחים גם להפתיע - אבל ממש לא כפי שקיווינו. איזו תפנית, סמאללה. אני צריכה דחוף מים, שלחו את אופיר שיביא.

הזוג קופץ מהחתונה הישר לסיישל, האווירה גיחה ללבנון. או כפי שאולה מגדירה את זה, "הדייט הארוך בעולם". אופיר שוב מרגיש לה קופצני מדי, מתלהב מדי ובאופן כללי - מדי. "זה בגלל האנדרנלין של המקום", הוא מסביר לה על גבי האי השקט בעולם. אולה תוהה מה יהיה עכשיו אחרי ה"וייב המאושר בחתונה", ואני תוהה, אם ככה, איך זה כשהיא לא מאושרת.

כשעצובים הולכים לים, ואולה כנראה עצובה במיוחד, כי היא פורקת יגונה על גדות האוקיינוס ההודי. היא חייבת ספייס, אבל איפה שיש ספייס - יש גם אופיר. הוא, מצדו, חושש שהעניין שלו בה לא ברור מספיק, ולכן דואג גם להדגיש מילולית, "שתדעי אני שם". אולה בתגובה: "איזה חם".

היא ברצינות משתדלת להכיר אותו, אבל קשה להכיר בן אדם שלא מציע דבר מלבד מראה לרצונותייך שלך. להתחתן הוא דווקא כן רצה - לא בשביל עצמו אלא בשביל הוריו - וזה הכי קרוב לרצון עצמאי שיש לו. היחסים ביניהם מדגימים בבהירות איך אדם מרצה יכול להעיק דווקא בניסיונותיו לרצות. כשמישהו נושא אלייך עיניים באופן תמידי, אין לך מנוחה. את הופכת בעל כורחך למרכז של כל סיטואציה, ונדרשת להחזיק אותה, למלא אותה. האדם המרצה לא מייצר תוכן ליצוק לתוכו בעצמו, כך שהאחריות מוטלת עלייך.

אולה מותשת מזה. קיבינימט, אופיר אפילו לא אוכל לבד; עכשיו תלויות בה אפילו שעות ההזנה שלו. היא מנסה להסביר לו כמה חשוב לא שלא יפעל מתוך ריצוי שלה - והוא מבין לגמרי. הוא יפסיק לרצות אותה - כי זה מה שהיא רוצה. אלליי. שמישהו יצביע על היציאה מהמבוך המטורף הזה.

ועל אף שהוא לא פועל ללא פקודה, אופיר משתדל ליזום לכיוונה צעדים זהירים - בדרך שלו. תגיד, זה רחפן מעל המים, או שאתה שמח לראות אותי? המים הצלולים פחות או יותר מצילים אותם כרגע. הם לפחות מספקים עיסוק זמני להעביר בו את הדקות הנצחיות, ועכשיו - זה מגיע בצורת חתירה בסירה. ברקע שולי רנד, ואופיר ממשיך בחושך לחתור. איך התגעגעתי לרוח העריכה הזו.

לרוע המזל, אופיר לא מצליח למנף את הנוף האקזוטי ליותר מפעילויות אאוטדורס. והוא מנסה. הוא באמת מנסה. בראש מצעד הרגעים הרומנטיים:

"יש לך עיניים רגישות".

"-משתדלת".

בהמשך, מתעניינת אולה, "מהי שגרת הבוקר שלך?". נראה שהיא ויתרה עליו כבן זוג, אבל שוקלת אותו כמרואיין לזמנים פלוס. משם מתוארים באריכות הרגלי הוול-ביינג של אופיר. עכשיו היא סוף סוף יכולה להכיר אותו קצת יותר, ולהתגעגע לזמנים שלא הכירה. מעניין שהאווירה מתחילה להתבהר דווקא כשאופיר מחמיא לנוף. בלשונו המדעית, זו "טופוגרפיה שאנחנו אוהבים". אולי הוקל לאולה סוף סוף שתת-תחום בגיאוגרפיה לוקח ממנה את הפוקוס, והיא מצליחה להשתחרר ולצחוק.

אז האם מכאן תצמח הישועה? ימים יגידו. בינתיים, אופיר קם על הבוקר עם ריקוד של הביוקר, ולצלילי אנה זק מחליט שהוא הופך לגב-גבר היוזם ומקבל ההחלטות שלמד להיות במשרד רה"מ. המתווה הראשוני: צלילה עם שנורקל. בהמשך, נראה כבר.

כדי להעניק לו טבילה רעננה בעומק הזוגיות, רוני מזמינה את שקד לריאליטי "המוצר המנצח", במסגרתו מעמיסים על עגלת קניות את כל הסחורה הזמינה ברשת, עד לבחירה הסופית בתכנית בת עשרה שלבי סינון. מי יודח הפעם? סכין שף, נר בניחוח וניל אפריקאי ואולי דיפיוזר? המתח הורג. "הבן אדם ביקש סכין מטבח ונתנו לו חפירה", פונה שקד ללב הצופים.

רוני מצטערת אך אינה מצטערת, כזו היא - הססנית בבחירת מוצרים או חתן, "כי תמיד יש משהו יותר טוב". לא אני אמרתי. ההסתפקות של שקד בסכין מסוג X מעוררת ברוני דאגה. אם כך, הוא ודאי התפשר גם עליה. חכו שהיא תגלה שהוא אפילו לא בחר בה, אלא יעל דורון.

אבל מאז, כמו שאומרים ברומנטית, נראה ששקד ממשיך לבחור בה כל יום מחדש, משל הייתה סט סירים במבצע. רוני לא מפסיקה להיות מופתעת: היא בשוק שהוא מביא פרחים לאמא שלה, ועוד יותר בשוק שהוא מאזין ל - שימו לב - שלמה ארצי והביטלס. הצד החיובי בגזענות של ציפיות נמוכות הוא שאתה תמיד מופתע לטובה.

כדי להמשיך לעמוד בציפיות הלא קיימות שלה, שקד כותב מראש במחברתו עובדות שכדאי לדעת לרגל המפגש המשפחתי. הכל נרשם בפנקס: אמא ליאורה, אבא יגאל וטינה על האקס. שיעורי הבית והחיוך היפה מוכיחים את עצמם, ושקד מצליח להתחבב אפילו על מירון הילד שלא מבין מדוע נקלע לפורמט. הכל מרגיש טבעי וזורם, שזה באמת הרבה מעבר למה שאפשר לצפות ממפגש משפחתי ראשון עם בן זוג בלוויית צוות צילום.

רוני כל כך מאושרת במפגש שהיא קופצת על שקד במדרגות עד חשש לתאונה, כי מה שרומנטי בסרטים דורש ביטוח במציאות, אבל היא על הגל. שניהם קצת מבוהלים מרצף המחמאות שבוקע ממנה, והם יוצאים משם להרגיע עם פיוט על שפת הים. "לפה הייתי מגיע לריב עם עצמי ואיתו", אומר שקד ומביט אל השמיים. הוא דומע מאהבה. קשה לא להתאהב בו, אבל רק אחת תזכה להעמיס איתו מוצרים לעגלה. על זה כשלעצמו, אני לא יכולה שלא לרספקט את רוני. ומעבר לזה, טוב, בסדר, היא חמודה.

איילת השחר מטיילים בעמק חפר. היום שמשי, הטראומות מודחקות. העוברים ושבים מברכים לשלום, ובדיחות קטנות על הורות מוחלפות כדי לבדוק איפה ממוקם הצד השני ביחס לנושא. ההתקרבות של שחר ואיילה היא תמיד כמעט - כמעט נהיה אישי, כמעט מצליחים לגעת, ובום - אחד הצדדים בורח. עכשיו זוהי איילה שפותחת יש מאין משאל רחוב שבודק מאיפה אנשים באו לעמק, מהפינות האלה שנועדו מלא חור ברצועת השידור.

על דברים אישיים, כמו מין למשל, מביך לדבר פנים אל פנים, אז שחר מחליט לדבר על זה בטסטה. הוא מרגיש מאוד קרוב לאיילה, אבל משהו לא מתחבר, והמשהו הזה הוא איברים. שזה מוזר, כי איילה מצהירה על עצמה כאדם של מגע, אבל דווקא שחר, בוגר סדנת החיבוקים, מעיד שהיעדר המגע מפריע לו. בשניהם יש משהו נגיש מאוד מצד אחד ומרוחק מאוד מצד שני. קל להם להתקרב, אבל רק עד קו מסוים, כמו קיר מגנטי שבו הם מתנגשים פעם אחר פעם. הריחוק מבצבץ גם בקטנות, למשל, בעובדה ששחר ארז לעצמו מגבת ומשחת שיניים כדי לישון אליה, כאילו הוא נוסע לבומבלה ולא לבית של בת זוג.

ואם הקשר ביניהם לא נותן לכם מספיק דרמה אשכנזית, אפילו כשהם מעבירים את הזמן עם מוזיקה, זו "החיטה צומחת שוב". הם מנצלים את האווירה העולצת הזו כדי לדבר על ה-אירוע, ה-7 באוקטובר, שאיילה פגשה פנים אל פנים בניר יצחק. הוא לא ממש מוצא את המילים לעודד, אז מגייס את אלה של יגל אושרי. צורת החשיבה שלו לא בהכרח שגויה: "לצאת מדיכאון" אכן פתר כל רגע דרמטי טעון בטלוויזיה בשנה וחצי האחרונות. לרוע המזל תקועה שם גם השורה, "מיליון רכבות דוהרות עד אוסטרליה", שמקבלת ממנו תשומת לב יתרה, אם כי תסלחו לי, אבל זה רגע קורע.

"את מרגישה חוסר נראות בחוויה שלך עכשיו?", הוא מתעשת במהרה ומגייס להצלת המצב את כל הז'רגון שלמד מהמומחים. הניסיונות שלו נוגעים ללב, אבל בה הוא לא מצליח לגעת. לא במובן השטחי ולא במובן העמוק. "אתה כל הזמן בורח", אומרת איילה, מגננה אנושית בפני עצמה.

עד הבוקר נראה שמשהו התמקם, כולל המגבת, ושחר ואיילה בישיבת לפטופים לאור השמש. לפתע פתאום, שחר מרגיש צורך להציף דברים. משום מה, הוא מודיע את זה חמש דקות לפני ההצפה. מה זה, מבצע הקש בגג? תפיל את הפצצה, ויאללה. כעבור חמש דקות של מריחת זמן על כך שהוא לא רוצה למרוח את הזמן, שחר שולח את הרקטה.

שלא כמו החות'ים, שחר הבטיח כדי לקיים: משהו לא קורה לו בזוגיות הזו. מה לעזאזל? מישהו ראה את זה בא? בכנות, אני חשבתי שהם הולכים להמשיך לדבר כמעט-משפטים ולקיים כמעט-אינטימיות עשורים קדימה. חשבתי שזו שפת האהבה שלהם. הסתכלתי עליהם מוקסמת כמו על סרטים קוריאניים. הבנתי שיש משהו שאני לא מבינה, אבל הוא בטח נפלא, והוא נפלא כי הוא מיוחד. האם יכול להיות שהקושי של שחר לגעת הסווה קושי אחר, רגשי?

כשחושבים על זה, הכל מסתדר, בעצם. אולי כששניים מגוננים כל כך על הלבבות שלהם, קשה להתאהב. אבל יא אללה, איך הייתי רוצה את זה בשבילם. יותר מדי לבבות נשברים פה במדינה הזאת.