למזלנו, ולמזלה, אפרת גוש חיה. היא לא היתה רחוק מהמוות. אשפוזים בבתי חולים עקב הרעלות אלכוהול, שעלולות היו להיגמר בטוטאל לוסט. הידרדרות למקום מסוכן של רצון לפגוע בעצמה, שעלולה היתה להסתיים שש רגליים מתחת לאדמה. למזלנו, ולמזלה, היא תפסה את עצמה בזמן, יותר מפעם אחת, והכניסה את עצמה למכוני גמילה, וכשגם הם כבר לא עזרו לה, לבית החולים אברבנאל. כדי להירפא. כדי להחלים. כדי לחזור מהבור ולעשות את הדבר שהיא נולדה ונועדה לעשות, להיות זמרת שמרגשת אנשים, אמנית שמדברת מגרונן של נשים, פרפורמרית שחוגגת את החיים. נדמה שזה לא היה רחוק מסוף אחר, מהרס עצמי שאין ממנו דרך חזרה. אבל גוש עצרה ברגע האחרון, עם רגל אחת מתנדנדת מעל התהום והידיים אחוזות בקצה המצוק. ואיכשהו היא ניצלה, והשירים והקריירה שלה ניצלו איתה. למזלה, למזלנו.
עמוק לתוך המופע אמש בהאנגר 11, בשיר "לילה טוב", שלקוח מאלבומה הראשון אבל לא נחשב לאחד הלהיטים הגדולים, נשכבה גוש, לבושה בבגדי עור הדוקים ומאופרת למשעי, על לשון הבמה שחדרה עמוק לתוך הקהל, ושרה בשכיבה. ותוך כדי השיר, שמדבר על גבר שאוהב אותה בחלומו, התגלגלה על רצפת הבמה והמשיכה לשיר. גלגול שמאלה, גלגול ימינה, גלגול מהגב לבטן, עד שהיא קמה לישיבה על הברכיים. למרות המהלך המרשים, תרגיל הקרקע מלא התשוקה, הקהל לא יצא מגדרו. לא נשמעו שריקות או זעקות התלהבות יוצאות דופן. נדמה היה שהמעריצות והמעריצים קצת המומים מהאקט, שעד עכשיו עוד לא בטוח שנמצא לו הצידוק הפרפורמטיבי. אבל אפרת גוש היא לא אחת שמחפשת צידוקים. היא עשתה באותו הרגע את מה שהרגיש לה נכון, ונשכבה על הרצפה כדי לשיר בקול המקסים שלה: "בא ואוהב אותי, בא ואוהב אותי עוד, בא ואוהב עד שהכל כואב פחות". הרגע הזה לכד את מהות המופע. אפרת גוש חזרה כדי לעשות את מה שמרגיש לה נכון, לא משנה איך הקהל יגיב.
לפני 21 שנה פגשתי את מנהל האמנים חיים שמש במועדון הפטיפון ברחוב יצחק שדה בתל אביב. חלל הופעות קטנטן, שהזכיר לי את המקלט בקיבוץ שהפך לדיסקוטק, עם בר קטנטן, ומאחוריו חדר חזרות. מקום שבו להקות פאנק צעירות עושות את צעדיהן הראשונים מול קהל של 40-30 איש, כשהברמן שפותח לך את הבירה הוא גם הבסיסט שתיכף יעלה להופיע וגם יש לו מפתח לנעול את המועדון בסוף הלילה. חיים אמר לי שטוב שהקדמתי להופעה של להקת "פאנקייק" של גת, רועיקי וחרפק, כי הוא מעלה לפניהם כמופע חימום, זמרת חדשה בשם אפרת גוש, ושזו אחת ההופעות הראשונות שלה. אני זוכר אותה מופיעה בפטיפון מול כמה עשרות שחיכו למופע שאחריה, ונותנת שואו בביטחון עצמי כאילו היא מינימום ממלאת עכשיו את היכל התרבות. שנה אחר כך יצא אלבום הבכורה שלה, והשאר היסטוריה.
אמש, על במת ההאנגר, ההיסטוריה חזרה 20 שנה לאחור. גוש, מגובה בהרכב בן שבעה נגנים, ביצעה להיטים מכל הקריירה ואת כל שירי אלבום הבכורה שלה, כולל אפילו האאוט-טייק "שחזור", שיר מימי האתר "במה חדשה" דרכו פרצה לתודעת הקהל לראשונה, שיצא כבי-סייד לסינגל "ג'ורג'יה" אבל לא נכלל באלבום. מי שעקב אחרי הקאמבק שלה בשלוש השנים האחרונות, אחרי הנפילה הגדולה, יודע שהיא לא שכחה לשיר ולא שכחה להופיע. החזרה שלה לבמות ולאולפני ההקלטות כללה הופעות מצוינות במקומות קטנים יותר וסינגלים טובים, שאמורים להתאגד לאלבום חדש, רביעי. גם אתמול היא נתנה מעצמה את המיטב, שרה נהדר והופיעה חזק.
גוש אירחה, כמתבקש, את יוני בלוך, שהלחין את כל שירי האלבום ההוא ואירח אותה בתחילת דרכה בהופעותיו כזמרת מלווה. הכוכבות של בלוך, עם הדוטאים שכבר הפכו לקאלט אצל הקהל, "מגרד לי בגב" ו"נוף אחר", נתנו להופעה בוסט חשוב של אנרגיה כבר בחלקה הראשון. האורח השני היה עמיר לב, שגוש כיסתה באלבום הבכורה שלה את "פעם בחיים" שלו ונשאר גם ל"כחול ירוק". הוא הביא אתו מימד של עומק, בגרות ורוקיסטיות. השלישי היה אלון עדר, שנדמה שאין אירוע מוזיקלי בארץ, פסטיבל, סיבוב הופעות או מופע מחווה, שמתקיים בלעדיו. האיש בכל מקום. החיבור שלו עם גוש ב"בוא אלי" הניב רגע סקסי ומוצף משיכה בתוך דואט רומנטי, הם היו רחוקים מרחק של שניות וסנטימטרים בודדים מנשיקה לוהטת. עדר נשאר, איך לא, ל"קצת אהבה לא תזיק", להיטו הנצחי. האורחת האחרונה היתה עלמה גוב, סוג של אפרת גוש חדשה, אבל עם כיף וחיוך. הן שרו יחד את "תמיד כשאתה בא" האולטימטיבי וגוב נשארה גם ל"מה לעשות עם הזאב".
למרות ארבעת האורחים ולמרות חשיפה תקשורתית גדולה בכתבה חושפנית בעיתון, בה דיברה בפתיחות מרבית על ההתמכרות שלה לאלכוהול והגמילה, ההאנגר היה מלא רק למחצה. נצפו בו כאלה שהולכים איתה מתחילת הקריירה וגם, כפי שאמרה, כאלה שנולדו אחרי שהאלבום יצא. אבל היתה חסרה מסה של קהל. בתקופה שבה תעשיית המוזיקה מתפוצצת אחרי שנה של מלחמה ולקהל יש מבחר עצום של אמנים ומופעים, מסתבר שגם ארבעה אורחים ושני ריאיונות חושפניים לא מספיקים כדי למלא מקום כמו ההאנגר. צריך גם, כנראה, להיט אמיתי עכשווי, רצוי יותר מאחד, ולמרות שהוציאה סינגלים טובים, כמו "כוח גדול" (שלא בוצע אמש) ו"הבא שנוגע בי מת", גוש לא באמת ניפקה להיט גדול כבר 15 שנה. נדמה שמקומות כמו בארבי או זאפה תל אביב היו מתאימים יותר לכמות הקהל הזו, אבל מובן גם הרצון לגדול להאנגר, אחרי שכבר לפני שנתיים ציינה בבארבי 18 שנה לאלבום הראשון.
לפני ההדרנים גוש סיימה עם "מועדון ריקודים", הלהיט מפעם שהזכיר שבמקור היא זמרת ג'אז אלופה. את ההדרנים היא פתחה עם "קרב אגרוף" הרוקיסטי, המשיכה ל"הבא שנוגע בי מת" בביצוע עוצמתי, והקדישה את "לראות את האור", שירה היפה ביותר, לחטופים שעדיין בחושך. דווקא הסינגל הכי טרי שלה, "לחזור כבר הביתה", אותו כתבה והלחינה, שמוקדש כולו לחטופים, לא בוצע, וצרם בהיעדרו מהמופע הזה. היא קינחה עם הלהיט "אה אה אה", שלפניו עלתה התהייה, האם היא תשיר על עצמה "שוב שותה, שוב שותה", או שתימנע מהשורה הזו. אבל היא שרה אותה, כי היא שלמה עם מי שהיא היום. ובניגוד למוריסי, למשל, שבהופעות שלו לא מוכרים בשר, בהופעה של גוש הברים בהאנגר מכרו אלכוהול. אז לחיים, לעוד הרבה שנים של אפרת גוש.