הריאיון שהעניק אלי שרעבי בתכנית "עובדה" טלטל רבים. בין שלל הגילויים הקשים שעלו ממנו, אחד המסרים הבולטים היה הקשר הישיר בין היחס של ישראל לאסירים הפלסטינים בבתי הכלא שלה לבין היחס שהחטופים הישראלים קיבלו בשבי חמאס. זה לא ניתוח תיאורטי - זה מה שסיפרו לו שוביו. מדיניות ההתעללות, ההרעבה וההתכחשות לזכויותיהם הבסיסיות של אסירים ביטחוניים בישראל שימשה כהצדקה ישירה להתעללות בחטופים.
מדיניות זו, ששר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר קידם בהתלהבות מאז נכנס לתפקידו, הוצגה שוב ושוב כהפגנת "משילות" וכהרתעה - אך בפועל, היא לא רק הפרה בוטה של זכויות אדם בסיסיות אלא גם סייעה לעיצוב גורלם של החטופים בתנאים הקשים ביותר. ההשלכות של הבחירות הפוליטיות הללו מתנפצות לנו כעת בפרצוף, ודורשות חשבון נפש עמוק.
"מידת האנושיות של חברה נבחנת כשנכנסים לבתי הסוהר שלה" (דוסטויבסקי, 1920)
ההגנה על זכויות אסירים, כמעט בהגדרה, גוררת הגנה על פושעים, שחלקם ביצעו פשעים איומים. הגנה זו נובעת מההכרה והתביעה, כי לכל אדם, מעצם היותו אדם, מגיעות זכויות בסיסיות - זכויות שהמדינה אינה רשאית להפקיע, לא משנה באילו נסיבות.
קל להגיד, קשה להבטיח. שמירה על זכויות אסירים מורכבת תמיד. הציבור סולד מהם, אין קשב לפגיעה בהם ואין דיבידנד בהגנה עליהם. בתקופת מלחמה ההגנה הופכת להיות קשה פי כמה. עו"ד של האגודה לזכויות האזרח שקראה בכנסת לשמור על הזכויות הבסיסיות שמגיעות לאסירים סולקה על ידי עוצמה יהודית מהוועדה, והתנהל נגדה קמפיין איומים שדרש להצמיד לה מאבטחים תקופה ארוכה. חברי צוות של האגודה לזכויות האזרח שהגיעו לבג"ץ לדיון בעתירה שמטרתה להפסיק להרעיב אסירים ולעצור התעללויות נתקלו בשלוחיהם של בן גביר שאיימו עליהם, והפיצו את תמונותיהם ברשתות החברתיות.
מיומו הראשון בתפקיד השר לביטחון לאומי, כיוון בן-גביר לפגיעה בזכויות הבסיסיות ביותר של האסירים. הוא עשה זאת כדי לזכות בנקודות קלות בבייס הפופוליסטי, וגם מפני שהפגיעה בזכויות האסירים שומטת את הקרקע להגנה על זכויות האדם של כל בני האדם. אם יש אנשים שלהם אין הגנה ואין זכויות בסיסיות, ניתן לערער על כל תפיסת זכויות האדם.
בן-גביר הודיע מיד עם כניסתו לתפקיד על "מהפכה" בתנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים ועל הרעת תנאיהם, ופעל במלוא המרץ להשתלט על שירות בתי הסוהר ולהחליף את הנהגתו. זוועות 7.10 שימשו את השר ואת שב"ס על מנת לחולל את אותה "מהפכה", ולרסק כל נורמה של הגנה על זכויות אסירים. מאז פרוץ המלחמה התרברבו השר וגורמים בשב"ס בפה מלא בשורה של התבטאויות ציבוריות וכתבות יח"צ, כי מדובר במדיניות.
הגם שלפי חוק, תפקידו של שב"ס לנהל בתי סוהר ולאבטח אסירים, הארגון דאג "להמציא" את עצמו מחדש. סוהרים הפכו ל"לוחמי כליאה", שתפקידים הוא להילחם ב"זירה השמינית" על מנת להבטיח "משילות כליאתית". ממבו ג'מבו של מיתוג פטריוטי רק כדי לכסות על מדיניות של התעללות, שכל כולה אובססיה פופוליסטית של שר באמצעות נציב וארגון שסרים למרותו.
ראש השב"כ רונן בר תיאר בחודש יוני 2024 את המתרחש בבתי הסוהר כהתנהגות הגובלת בהתעללות, כזו שחסרונותיה עולים על יתרונותיה, ואשר עשויה להיחשב פשע בינלאומי, אבל דבר לא השתנה. עוד ועוד עדויות הצטברו על מעשים מחרידים המתרחשים בבתי הסוהר מאז פרוץ המלחמה: עינויים, התעללות, אלימות פיזית ומינית, מוות של עשרות, פציעה של כלואים, כבילה, הרעבה ותזונה ירודה, שימוש באלות, בגז מדמיע ובכלבים, צפיפות קשה ודוחק, היגיינה ירודה ומגפת גרדת, קור, ניתוקי מים, היעדר שמש ואוויר, מניעת גישה לשירותים רפואיים, מניעת שינה, מניעת מפגש עם הצלב האדום ועוד תנאים בלתי אנושיים ומשפילים.
אבל זה לא רק בן-גביר. היועמ"שית סרבה להתערב כשפנינו שוב ושוב, וחודשים ארוכים מושכת הפרקליטות זמן ולא משיבה לעתירה שהגשנו שעוסקת בהרעבת אסירים. שופטי בג"ץ אינם מאיצים בפרקליטות ומאפשרים את גרירת הרגליים, על מנת להשיב לשאלה פשוטה: "מדוע אסירים בטחוניים לא יקבלו מזון על פי דין". השאלה תלויה באוויר, אסירים מורעבים ובג"ץ זורם.
זו גם התקשורת ששיתפה פעולה עם מופעי התבהמות שהפיקו בן-גביר ושב"ס, של "הצצות" לבתי הסוהר, ודיווחה ללא שמץ של ביקורתיות על הפרות חמורות של זכויות אדם. המידע על האפשרות הממשית שהכתבות האלו וסיבובי הדאווין של בן-גביר וקובי יעקבי עלולים להוביל להתעללות בחטופים - לא ממש עניינו את התקשורת. אותה תקשורת גילתה בימים האחרונים, מאוחר הרבה יותר מדי, שהמדיניות של בן-גביר בבתי הסוהר וההתבטאויות שלו הובילו להתעללות בחטופים.
ההתעללות התקבלה אצל חלקים גדולים בציבור בשוויון נפש, אצל אחרים אפילו בהבנה. "מה אתם מתעסקים באסירים ביטחוניים עכשיו מה, החטופים לא מעניינים אתכם?", נשאלנו לא פעם. האמת המרה היא שהיום כולם רואים, כיצד המדיניות הפופוליסטית האיומה של בן-גביר בביצוע שב"ס הובילה לפגיעה בחטופים.
העניין הוא שזכויות אדם הן לא עסק תועלתני. הסיבה להגן על זכויות של אסירים - שלא ירעיבו אותם ולא יענו אותם - אינה כי זה עלול לפגוע בחטופים. אסור לעשות זאת כי זה לא חוקי, זה לא מוסרי, וזה משחית את הנורמות שלנו.
הגיע הזמן לחשבון נפש של כל המערכות. הגיע הזמן להישיר מבט למציאות, להבין שהתהום המוסרית אליה הן נגררו יחד עם מקהלת עוצמה יהודית היא לא גזירת גורל. שמירה על זכויות אדם של אסירים, של כל האסירים - מאייכמן בזמנו ועד אחרון הנוח'בות - היא לא פריבילגיה. היא נורמה בסיסית של שלטון החוק, היא חובה של כל מדינה ריבונית, והיא חלק אינטגרלי מההגנה על זכויות האדם.
ועוד כדאי לזכור ששמירה על זכויות אדם של אסירים היא לא התעלמות מהחטופים. להפך. הטפות מוסר "שהחטופים לא מעניינים אותנו", ממי שמתנגדים לסיום המלחמה ולהשבת החטופים, או שותפים להתעללות באסירים וגורמים להתעללות בחטופים, הן סוג מבחיל במיוחד של רשעות.
הכותבת היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח