הטוב, הרע והנורא

בימים כאלה, כשחברות התקליטים לא ממש בקטע שנשמע דברים שמגיעים מעבר לים, כנראה שלא נותר אלא להסתכל על הדיסקים שיוצאים בזירה המקומית. לא שזה מספק או משהו, או מייצג משהו מההיצע האלטרנטיבי היחסית נהדר שהולך פה, אבל יאללה. ארבע שנים עברו מאז אלבומו האחרון של ירמי קפלן, "לרע ולטוב", שהיה משפחתי-התבגרותי משהו. עכשיו הוא מוציא את "הזמן האבוד", כנראה שלא בעקבות אלא בערך שם, והתוצאה משמחת למדי.

שינוי בגישה? אינני יודע, אבל האלבום הזה מציג את ירמי קפלן בפוזיציה טובה מאוד. הפקה מלאה של אייל קצב, מלוא חופן גיטרות והתכנותים הרגילים, וקפלן שבכתיבת השירים יוצא קדימה בכל הכוח, והולך לו לא רע. לרגעים נדמה שהמוזיקה הזו היתה מוצאת לעצמה קונים באזורים מסוימים באנגליה, אם היתה באנגלית, וקפלן גם שר טוב מתמיד. במיוחד כשהוא מתרענן ויורד לנמוכים.

עופר שריקי, מצידו, הוא החתמה של בארבי רקורדס, הלייבל של המועדון התל אביבי-כפר סבאי. עובד אפרת הופקד על ההפקה המוזיקלית ועל האקסטרה גיטרות, עידן רייכל התיישב על הקלידים, ושריקי – שאבא שלו יוסי מנגן בתזמורת האנדלוסית – הביא את הגרוב הפרטי שלו, שמורכב מרוק עם זרזיפי שאנטי בטעם מאיר עד אהוד בנאי. יש לזה קהל בארץ, לחפלה האתנית-רוקית הזאת, ויכול להיות שמעניין לבדוק את זה לייב, אבל האלבום עצמו, והשירים שמרכיבים אותו, לא מספיק נותנים בתחת.

גיבור ילדותכם יגאל בשן ארגן עכשיו אלבום ראשון מאז 1999, אבל נדמה שהוא נמצא מחוץ לתודעה המוזיקלית העדכנית כבר הרבה יותר זמן מזה. "שמים תחייכו", שכל המילים והלחנים בו הם של בשן, הוא תקליט מעט מינימליסטי, בהפקה של שמוליק בוגדנוב. שירים ערומים משהו, שלא מספיק סוחבים, וללא יציאות יוצאות דופן, למעט שיר אחד, "אוי אהובתי". ולמרות שבמהלך ההאזנה נמצאה שורה כמו "בואי נעשן את החיים/ ואת מקטרת השלום בפה נשים", נדמה כי אצל בשן עתיר הניסיון, האווירה היא סחית-דאודורנט.