מסע מצחיק בנפתולי המציאות והזמן: קראו פרק ראשון מתוך "הרצברג"

יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה. לא, זה יותר מזה, הוא לא היה בנוי למלחמה. בואו נודה, עם סתם קשיים יום־יומיים היה לו קשה. כל העניינים הפעוטים האלה של לבשל (וולט), לנקות את
הבית (עוזרת), ולרדת עם הכלב (לא היה לו כלב). הוא פשוט לא היה טוב בזה. יוני "הרץ" הרצברג היה מכונת הנאה, לא עבודה. ולכן החיים שלו השתפרו פלאים מאז שנויה נכנסה אליהם ובעיקר אל דירתו.
אבל לא היה לו זמן להמשיך לחשוב על זה עכשיו. עכשיו הוא כבר שכח בכלל על מה חשב. צליל אזעקה קיצר את הזרמים במוחו ואלה התחדשו במשימה: לרדת למקלט. הוא התנדנד לאחור בשביל תנופה קלה והחל לקום מהשזלונג הנמוך בפינת הסלון ולפנות לכיוון הדלת. אה, רגע, לא, המכנסיים שלו. דבר ראשון הוא יצטרך את המכנסיים שלו. ביום הראשון של המלחמה, באזעקה הראשונה, הוא התעורר בבוקר ומעד החוצה מהדירה כשהוא לובש רק תחתוני בוקסר, צמודים, קצרים ואדומים — פשוט בליל חמישי הם חזרו מחופשה בברצלונה ונויה הפעילה מכונה עם כל התחתונים וזה מה שנשאר. כשנכנס, אחרון, למקלט, הפך הבניין בן שלוש הקומות בגבעתיים ליחיד במרכז שבו השאלות שעלו לא היו "מה לעזאזל הם יורים עכשיו?", אלא "מה לעזאזל אתה לובש?"
אלה היו המבטים:
דירה 1, הליבוביצ'ים, זוג בשנות השבעים לחייהם, בעברם היו שניהם שופטים, באיזו ערכאה הרצברג ב־6:50 בבוקר לא זכר, אף כי הם סיפרו לו באריכות לפחות פעם בחודש, בשנתיים ומשהו שבהן גר בבניין. היא, שולמית ליבוביץ', במבט "תמיד ידעתי שאתה שייגעץ", הוא, זאב, במבט "לא האמנתי שאני עוד יכול שוב להיות מאוכזב ממך, אבל הנה אני שוב מאוכזב ממך". זה היה המבט הקבוע שיוני קיבל מזאב ליבוביץ' מאז הפעם השנייה שנתקלו.
מיד לאחר מכן מר ליבוביץ' העביר את המבט המשקף את
דעתו על יוני אל דיירי הדירה מתחתיו, מספר 2. משהו תבור, אם יחידנית לילדה יחידה, בגיל בין שש לתשע כזה, שביום־יום יוני
היה מאוד נחמד אליהן, ובערבים בכל פעם שהתקשרה לבקש
שינמיך את הקול כי לילדה קשה להירדם עשה זאת מיד. אפילו שב־Call of Duty: Modern Warfare החדש, מצב "לילה" במגבר הקול הורס לחלוטין את כל הבולטות החודרנית של הירי לעומת השקט הסביבתי. ועכשיו התבורית הסתכלה עליו כאילו הבעיה הגדולה היא שהוא נמצא כאן בתחתונים, ולא שמישהו, איפשהו, משום מה, יורה עליהם. כאילו שהוא, יוני הרצברג, עשה אי פעם משהו רע למישהו אחר.

ואז נויה, המלאכית הזאת, נכנסה בינו לבינן עם בקבוק מי עדן ביד אחת ושרוול כוסות פלסטיק פתוח ביד השנייה, ואמרה לילדה שהכול בסדר, שאנחנו מאוד מוגנים ובטוחים פה, ושעוד מעט נוכל לחזור הביתה, ושאלה את האמא אם הן רוצות לשתות קצת מים קרים.
בסדר, יוני הרצברג חשב — או אולי, ברגע הקודם למחשבה הזאת כבר הבחין, לפתע, שהוא מאוד, מאוד עייף, רואה מעט מעורפל ומתחיל לכאוב לו הראש. הוא חשב על זה ששתה אלכוהול עד אמצע הלילה, טוניק פיבר טרי וג'ין יפני שקרא עליו ביקורות וקנה בדיוטי פרי של ברצלונה, שילוו סרט ישן של רוברט אלדריץ' שמצא מזמן ב־VOD. ואחרי הסרט הוא התמזמז עם טוויטר איזו שעה, שעה וחצי לפני שהלך לישון עם עוד ג'ין וטוניק. אבל עדיין, איך, עד שהוא יצא מהבית וירד קומה וסיים את המסדרון הקצר שמוביל למחסן המשותף — נכון, זהו המקלט של הבניין — כולם כבר היו שם? ונויה הספיקה ללבוש שמלת בית פרחונית וחיוך קטן, לעבור במקרר ולהוציא ממנו בקבוק, ולהביא גם את מארז כוסות הפלסטיק שחיכה ברווח בינו ובין המזווה לפיקניק שעד כה לא הגיע, אבל כנראה שגם זאת הזדמנות. האזעקה העירה אותו, עם הקול של נויה שכבר התיישבה במיטה ואמרה לו "יוני, אתה שומע? בוא." והוא שמע ובא, מהר ככל יכולתו, בתחתונים. בהתחלה לכיוון הדלת, ואז בחזרה לחדר למצוא את הכפכפים, ואז בחזרה לכיוון המקלט בתחתונים ובכפכפים (להיות עירום במקלט זה דבר אחד, להיות יחף על הרצפה הזאת שמי יודע איזו חולדה משתמשת בה כשירותים, ומתי בפעם האחרונה מישהו שטף אותה, זה כבר דבר אחר לגמרי).
מה שכן, נויה היתה יחפה. הוא רשם לעצמו להזכיר לה לשטוף רגליים ברגע שנכנסים הביתה. זה היה כשעוד הניח שכל הסיפור פה הוא איזה חמאסניק אחד, שהתיישב על איזה כפתור אחד בטעות. או אולי אחד החליט לשגע קצת את ביבי עם טילים, או שהתעצבן על המפקד שלו, אז ירה כדי לשגע אותו. או איזה חמאסניק, אבל מארגון אחר בשם אחר, החליט לירות עלינו כדי לסבך את חמאס המקורי — ובקיצור, כל הסיפור תכף ייגמר.
יוני נכנס לטוויטר וניסה למצוא דיווחים על מה באמת קורה, ולדווח לאלפיים ושלוש מאות העוקבים שלו משהו ישיר מהמקלט בגבעתיים. הוא חשב שוודאי כרגע מרבית בעלי חשבונות הטוויטר שם בחוץ נמצאים באחד, לפחות, משני המצבים שהוא נמצא בהם: להבין מה קורה; לחשוב על דעה מתאימה (או סביר יותר, בדיחה). הוא הקליד "הקפצת אמת, 7 שניות חשבתם על דעה". הוא התבונן קצת בפוסט הלבן ברובו והחליט לצרף גיף — אתם תקראו לזה ג'יף — ומצא אחד של בחור שמוער משינה והוא עדיין ישנוני וממצמץ. בסוף בכל מקרה לא היתה קליטה בחדר המבוטן. עוד כמה שעות יתחילו להופיע הדיווחים על האסון, והיה ברור שהעניין הולך למלחמה, וכולם היו גם שבורים וגם איתנים כולל יוני הרצברג, שכמעט לא חשב על מה זה אומר לגבי לכלוך מהמקלט שנויה תביא הביתה, ומתי המנקה תבוא. וכשחשב, ידע שזה לא מה שחשוב עכשיו.
עירום ברובו בחדר מלא אנשים, כמו בסיוט על חזרה לבית הספר. לפחות הוא דווקא שמר על עצמו, לאחרונה, מבחינה גופנית. כבר קרוב לשנה שהרצברג הקפיד לשתות אלכוהול רק בערבי סוף השבוע — טוב, ובאירועים — ולהתאמן לפחות פעמיים או שלוש במהלך השבוע, בין שבמכון הכושר או סתם כדורגל בשכונה. והיו לו בסך הכול גנים של אתלט, ברמה המחוזית, והוא היה בסך הכול בן שלושים. אז הוא לא היה נבוך בגוף שלו, ויכול להיות שהעירום החלקי שלו לא היה מפריע לו בכלל, אלמלא היו אלה דווקא התחתונים האדומים ההדוקים. ואלמלא נראה, בניגוד חד אליו, שכל שאר דיירי הבניין כן הספיקו לפחות לעבור מול הראי, למצער, אם לא קיבלו הודעה מוקדמת מחמאס על המתקפה והלכו לישון על בגדים מלאים. האמת, בליבוביצ'ים הוא קצת חשד.
קומה אחת, הקומה שלו, היו יותר בעדו. דירה 3, הפנחסובים, המשפחה שגרה מולו ומול נויה, הצטופפו עתה בעמידה בפינה הרחוקה של החדר מתחת למנורת נאון תקולה. האבא, ירון, מלך: כמעט לא מוציא מילה מהפה, אף פעם לא הזמין את יוני אליו, או גרוע מכך את עצמו אליהם. זה נגמר ביניהם תמיד ב"היי, מה המצב, ראית מנצ'סטר?" או איזה "כן, אה?". יחסי שכנות למופת, אם תשאלו את יוני הרצברג, וכולם צריכים ללמוד מהם. את הבן הגדול של פנחסוב, אלעד בן השבע־עשרה — הכי גבוה בבניין — הוא תפס לילה אחד לפני כמה שבועות שתוי מתחת לבית. יוני חשב אם לספר להורים שלו, אבל החליט מיד להימנע מהתחבטות בשאלה המוסרית — אם זאת הלשנה, ויותר מכך, אם זה עושה אותו מלשין, ועל כן לא מגניב. הרי גם הוא היה בן שבע־עשרה כשלראשונה הקיא את נשמתו אחרי שהשתכר.
על כן הדבר הנכון לעשות היה להתנהג כאילו הוא כלל לא שם לב שהנער שיכור.
מה שהיה לא כל כך פשוט, בהתחשב בכך שהנער עסק בלסיים להקיא, על פני המרצפה הציבורית האחרונה במדרכה לפני שהלכלוך הפך לבעיה של מישהו מהבניין שלהם, את מה שנראה כמו שלוש הארוחות האחרונות שהוא אכל, ושהוא אחז כדי להתאזן בחומת האבן הנמוכה שחצצה בין הבניין למדרכה, ושעליה שכב על צידו בקבוק של ג'וני אדום. אבל הרצברג המתין בסבלנות באפלה מתחת לעץ שנויה קראה לו פיקוס, עוד דקה, עד שהשתיין הצעיר הזדקף, ואז המשיך ללכת רגיל ונופף לו לשלום בלבביות כשחלף על פניו. נכון, זה היה אולי קצת מוזר, כי בכל מקרה אחר הבחור היה מקבל אולי הנהון קל, ובשעה הזאת של הלילה גם לא בטוח — אבל גם לא מאוד משנה, ולא נראה לו שאלעד יזכור משהו מכל זה.
עתה, בכל מקרה, אלעד, וירון, והאישה של ירון, אפרת — בעצמה, בעצם, בכותונת לילה, לא לא־סקסית — והנה גם הבן הקטן, שגם לו יש שם, אף לא אחד מהם העיף מבט שני בבוקסרים האדומים הצמודים שלבש. אפשר להעריך בני אדם שמתעסקים בשלהם.
דירה 4 זאת סבתא גילה. ותיקת הבניין. קשישה נמרצת, אחזה את כלב הפודל הקטן שלה, וגם היא לא הביטה ביוני בכלל, אבל הוא הבחין שכן בנויה. במבט של הבנה. עם מה היא צריכה להתמודד.
והנה הבומים של כיפת ברזל. והנה שלושה־ארבעה אנשים אומרים, "אלה היו הבומים של כיפת ברזל."
"אלה היו הבומים של כיפת ברזל," יוני מלמל.
דירה 5 זה הם.
ואז קומה שתיים, העליונה: דירה 6 ריקה בשיפוצים, ודירה 7, האחרונה — איך יכול להיות שגם הם הגיעו כל כך מהר? הוא אפילו לא ראה אותם יורדים — זוג פנסיונרים שעבר לגור בבניין אחריהם, והוא לא ידע עליהם כמעט כלום חוץ מאיפה גרו ואיך נראו (היא, גבוהה וזקופה, גם בגיל שבעים, שערה צבוע בבלונד, הוא, מבוגר רגיל). לשניהם היה מבט שאמר שהם לא מתרגשים וכבר ראו הכול. היה רושם שהוא כוון כלפי המלחמה וגם כלפי התחתונים.
מאז עבר כשבוע. וכעת יוני הרצברג היה שוב במקלט, שנראה סביר הרבה יותר, ובכל אופן מסודר בהרבה. הוציאו ממנו את ההליכון המאובק, את הארונית המאובקת, את שישה או שבעה זוגות האופניים, תקינים או לא, כולל את של נויה, ואת שני הקורקינטים הממונעים, כולל את שלו. נויה, לפני שהיא נסעה, דאגה לשטוף את הרצפה ולפרוש את המחצלת שלהם. כמו כוסות הפלסטיק, זאת נועדה לפיקניקים אבל מתברר שמתאימה גם למלחמות, ומסתבר שאלה הן אירועים יותר תכופים בחייהם המשותפים — עם כל זה, עכשיו כשיוני חשב על כך, שהם הכירו במהלך שומר חומות.
מסביב היו גם שבעה־שמונה כיסאות שונים: פלסטיק, עץ, במאי, ים. במרכז היה שולחן עץ כבד עגול שמישהו דאג להוריד, ועליו כמה משחקי קלפים ופאזלים.
אם תהיה מלחמת עולם, ולא יהיה אפשר לצאת מהמקלט עשור, יוני הרצברג לא התכוון לגעת במשחקי קלפים ובפאזלים. ואז, על רקע קולות הפיצוצים (זה כיפת ברזל) הרצברג שם לב למשהו נוסף: הוא היחיד פה. בפעם הראשונה מאז שהכול התחיל, שבוע ויומיים במציאות, אם כי נויה אמרה שמרגיש כאילו עברו חודשים: הוא היה לבד במקלט. איפה לעזאזל כולם? לאן יש להם ללכת באמצע שדה קרב? מה יכול להיות יותר דחוף מלשמור על החיים שלהם עכשיו?
הוא נזכר במעומעם שרונית תבור — רונית! ככה קוראים לאם היחידנית מקומת קרקע — אמרה לו משהו על כך שאולי תיסע לגור קצת אצל אחותה בנתניה. אוקיי, זה מסביר לגביה. אבל המקלט היה ריק לחלוטין. הרצברג היה יכול ללבוש חוטיני נצנצים ואף אחד לא היה שם לשקשק קלות בראשו. איפה הפנחסובים, עובדים? אבל הבנים שלהם? אלעד נעשה אלכוהוליסט אולי?
יוני התחיל ללכת לכיוון חדר המדרגות. כל הכבוד, חשב, למי שפעם בשנות השבעים החליט לבנות בכל בניין מקלט. הוא הניח שהבניין שלו הוא משנות השבעים, אם כי שופץ לאחרונה והדירה שלו שופצה לפני שנה וחצי. הבניין הזה בכל מקרה היה הרבה יותר מבוגר ממנו, והוא תמיד הכיר אותו כבניין של סבתא וסבא שלו. הוא חשב שוודאי ברוב המדינות אין מקלטים ברוב הבניינים. אוקיי, אולי אצל שכנות של גרמניה יש. עכשיו הוא אהב את זה שיש לו מקלט בבניין. כל הכבוד לפעם.
ליד דלת הפלדה הכבדה הסתובב ונתן עוד חצי מבט פנימה. אפילו הליבוביצ'ים לא צצו. וזאת היתה אחת התכונות הבולטות של הליבוביצ'ים, שהם צצו.
מוזר.
הרצברג היה טוב מאוד בבילויים. אם מישהו היה צריך המלצה על מסעדה — אם היה לך ערב פנוי והיית רוצה לבלות אותו בלי דאגות אצל חבר, עם בירה מצוינת וקנביס משובח, וקונסולת משחקים חדישה מחוברת למערכת קולנוע ביתי ענקית — הרצברג כנראה היה הבחירה הראשונה שלך. פוסט קצר וקולע בול בטוויטר? סטורי ויראלי בלי מאמץ באינסטגרם? הרצברג. רעיונות למתנות, חוץ מאשר לילדים, הוא. ובדיחות? לא היו הרבה מצחיקים ממנו. לא באופן חובב בכל מקרה.
אבל מלחמה היתה בדיוק בצד השני של הסקאלה מיוני הרצברג.

בשבוע ויומיים האלה של המלחמה הרצברג עשה פחות או יותר כלום. לא שלפני כן "הרץ" היה ידוע בעשייתו הרבה, אבל התקופה הזאת לקחה את זה עד לקצה. לא היתה לו עבודה: בסוף הקיץ הוא פרש ממשרתו כאיש סושיאל במשרד הפרסום TastiCo שעבד עם מסעדות במרכז. הפורטפוליו שלהם כלל גם כמה וניוז מאוד טרנדיים בלונדון וניו יורק, אבל היום־יום כלל בעיקר כמה שווארמיות באזור דיזנגוף. בתכנון שלו עתה היה להקים משרד משלו, ובכל מקרה באופן ריאלי למצוא מקום עבודה אחר, שישלם לו מעט טוב יותר ולא ידרוש שיגיע למשרד הרבה ימים בשבוע, ובכלל יהיה אחר ממקום העבודה הקודם. גם סביר שהיה נלקח במהרה. אבל תחת הידיעה הזאת לא מיהר לחפש את המקום הבא, מחשש שימצא אותו לפני שיספיק ליהנות מהחופש.
הרץ גם לא היה זקוק באופן נואש לעבודה. את הדירה ירש, במשותף עם בת דודה ניו יורקית, מסבו, שלא התגורר בה מאז פטירתה של סבתו של יוני. זה קרה כשיוני היה ביסודי, תקופה שלא שמר לה ראיות, מוחשיות או אחרות. הבת דודה מניו יורק הסתפקה באלף דולר בחודש עד שהוא יחליט למכור את הדירה והם יחלקו ברווח. לפני שנויה עברה לגור איתו, למשך חודשיים הוא עבר לגור איתה, ובמהלכם חידשו את הדירה מהיסוד. הוא התעקש על תעלות סמויות לכבלי מערכת הקול, והיא התעקשה לפתוח את המטבח לסלון ולהתקין בו אי. עתה, אילו היה צריך לצייר את הדירה כפי שנראתה לפני השיפוץ, לא היה מצליח. משתי סיבות: 1. הוא בקושי זכר. 2. הוא לא ידע לצייר. יוני הרצברג היה טוב בלחיות את הרגע ולא כל כך במוטוריקה עדינה.
אבל כמו לא־אומנים רבים, הוא היה מסודר כלכלית. ב־2019 חברת הזנק שנכנס בה כשותף, על סמך שהיה שם עם החברים הנכונים בליל הבילויים הנכון, עמדה להירכש בענק על ידי NVIDIA. הלילה המדובר התרחש כמה שנים לפני כן, בשיאו של גל מחודש של פגישות עם החבר'ה מהצבא, מ־8200, שם שירת כשין גימל, בחלק היותר מפואר של הקריירה הצבאית שלו. לשלושת החברים היה רעיון טכני מבריק, מסתבר, להרצברג היה קוק, הכול הסתדר. הגדרת התפקיד שלו שנרקחה באותו הלילה היתה להיות ה"סטורי־טלר" של החברה, לספר את הסיפור שלה, אבל בפועל עמוד הפייסבוק שלהם כלל רק עמוד אודות, מחשש לגנבת רעיונות. אז הוא נתן באותו הלילה לחברה את השם, AIGEN, וכעבור שבוע הבעת עניין בצורת חמישה־עשר אלף דולר, ולא ממש שמע מהם שוב עד שעמדו להימכר. אז הם רצו להמשיך להיות מועסקים על ידי הענקית העולמית גם אחרי רכישת החברה, וכדי להציג לתאגיד הבין־לאומי פרופיל עסקי חטוב יותר הציעו לקנות ממנו את חלקו. לאחר המקח המינימלי הנחוץ הסכום המקורי שאנשי ה־8200 ומחלקת כוח האדם הגיעו אליו היה 997,879 שקלים. משהו הציק להרצברג בעין, עד שלבסוף התעקש, והוסכם לו, להעביר ל־AIGEN קודם לכן צ'ק על סך 2,121 שקלים, ולקבל ממנה בחזרה מיליון עגול. כך, לא משנה מה יקרה, כבר עשה את המיליון שלו.
עכשיו הוא ראה שדלת הפלדלת הלבנה לא נטרקה כשיצא
בחופזה מהבית, ופתח אותה בדחיפה. מסך הטלוויזיה העצום על
קיר הסלון הקרין את תפריט האפשרויות של משחק הכדורגל
EA Sports FC 24. על שולחן הזכוכית ניצב וייפורייזר הוולקאנו, מכשיר אידוי הקנביס הענק, ששמח להיזכר שהדליק רגע לפני האזעקה. 12:45 בצהריים, יום שני, וולט חזרו לעבוד, והוא בדיוק עמד למצוא סרט טוב בטלוויזיה.
יוני הרצברג התיישב במקומו על השזלונג האפור הנמוך, רכן אל מכשיר האידוי ולחץ על כפתור החימום מחדש. כעבור דקה החל לשאוף באיטיות ולנשוף את האדים הסגלגלים.
עתה, מששכך ההלם הראשוני של האסון והתפתח הרגל מסוים בתוך שבירת השגרה, גמלה בליבו החלטה: המלחמה הזאת מעכשיו הולכת להיות התקופה הטובה ביותר בחייו האישיים (אבל אל תספרו שכך אמר). אין לו עבודה? מעולה. חברים שלו במילואים או נצורים? אפשר לחשוב כמה הוא מבלה איתם גם ככה לאחרונה. נויה במילואים? לא בעיה, יתרון. הוא יחזור לכל הפעילויות שהזניח לאחרונה: יחרוש על הנטפליקס. אולי יוכל לשחק כדורגל ארבע פעמים בשבוע. גידי ודור בטח גויסו, אבל הוא ראה שחלק מהחבר'ה חזרו למגרש. מה עוד? מה עוד? אולי יזמין מערכת VR. ודאי יצאו כמה וכמה סרטוני פורנו שלא נחשף אליהם.
רגע! יצא Baldur's Gate החדש לפלייסטיישן וקיבל ביקורות אדירות, והוא אפילו עדיין לא הוריד אותו למכשיר. יוני אהב משחקים חדשים וסרטים ישנים. נויה אהבה לראות ביחד סדרות, אז הוא השקיע פחות ופחות במשחקים, והזמן שהותיר להם היה במקטעים קצרים או בלילה המאוחר, מה שהספיק בעיקר לכמה כותרי יריות. עתה, כשנויה לא בבית, ואם תבור השכנה והילדה שלה נסעו מכאן, הוא יכול להפעיל את מערכת הקול וליהנות מכל הרעם של מקלט הימאהה RX-V6A וסידור רמקולי ה"מורל" שלו. והוא צריך לבדוק אם חדר הכושר נפתח מחדש. הוא לא שכן במקלט, כמו מכוני המשקולות הספרטניים שהיו אופנתיים לתקופה, אלא בקומה 8 של מגדל לפני הבורסה של רמת גן. קודם הסטפר שפונה אל העיר והאופק בדרום־מערב היווה נקודת מכירה, אבל כעת משם מגיעות הרקטות.
האדים הסמיכים כיסו עתה את מרכז החלל שבינו לבין הטלוויזיה. הוא התחיל לחוש בעיסוי העדין ברקותיו ובכתפיו ונשען לאחור.
אין ספק שיוני הרצברג לא הכין את עצמו למלחמה. הוא ידע זאת. כן, היה לו מספיק אלכוהול וקנביס לשרוד חודשים, אבל כמעט כלום ברבדים האולי מעט פחות הישרדותיים כמו נשק או מזון יבש. לא היה לו בתיק החירום של הדירה ולו פריט אחד שפיקוד העורף המליץ עליו, החל מהתיק. בזמן שעמד להשלים חוסרים בתור הארוך בהיסטוריה של הסופר — כולל בימי הקורונה — כשהוא וכל האחרים שלא הצטיידו מראש הגיעו ביחד באותו הרגע, יוני הרצברג הפתיע את עצמו. הרץ חשב על בת הזוג שלו שקיבלה צו שמונה, ואז, מתוך סולידריות, החליט להירשם לכיתת הכוננות ולמשמר האזרחי של גבעתיים.
או יכול להיות שנרשם מתוך מחשבה על תמונה שלו עם רובה קרבין באינסטגרם, עם חיוך חצי־מקסים חצי־דבילי — או אולי אפילו יתנו לו M16, בהתחשב במצב — והוא יוסיף לפוסט כיתוב "כיתת הכוננות של גבעתיים מוכנה לכל תרחיש". או, לא, רגע, יותר טוב, "כיתת הכוננות של גבעתיים מוכנה לחלק מהתרחישים". אלף לייקים קלים. בו־במקום שלף את הטלפון, פתח את הוואטסאפ, נכנס לקבוצה העירונית, חיפש קצת עד שמצא ולחץ על הלינק לגיוס. עד שהגיע תורו בקופה כבר השלים את מילוי ארבעת הטפסים שנדרשו להרשמה וחתם עליהם דיגיטלית.
אז להעברת הזמן עד החזרה לשגרה היה גם את עניין כיתת הכוננות והסיורים. ואם הכול יימשך הרבה זמן, והיה רושם
שיימשך, אולי אפילו יפתח שוב ספר. האחרון שקרא היה משחקי הכס. הוא נזכר שגם רצה להמשיך לקרוא את סדרת אלכס קרוס של ג'יימס פטרסון. יוני הרצברג לא התכוון לתת למלחמה הזאת לנצח אותו.
שלא תבינו לא נכון. זה לא שהוא בן אדם רע. הוא כיבד את הקורבנות. ובנימה אישית יותר, הבין שזה יכול היה להיות קרוב שלו שם, או נויה, או הוא (אם כי לא היה סביר, כיוון שבעיקרון נמנע מהמדבר). כשהרצברג חשב על כך כאב לו על כל אחת ואחד, באופן כמעט פיזי ולא הרבה פחות גרוע — ולכן קיבל החלטה לא לחשוב על כך. הוא פשוט לא היה מסוגל להכיל את כולם; אלה פשוט היו יותר מדי. וזאת הסיבה, למען שפיותו, שהניח את האירוע כולו באיזה עולם שובר לב, אך נפרד, שבו נמצאת גם השואה. זה פשוט לא היה משהו שיוני הרצברג יכול לתת לו להיכנס לו ליום־יום. אם אחרים יכולים, כל הכבוד להם.
אבל כדי להצליח לא לחשוב על השבת ההיא יצטרך לעבוד אקטיבית. חדירה לתודעתו מכיוון הערוצים הרגילים לא היתה בעיה, כיוון שבהם גם ככה לא צפה. לא שהיה צופה בערוץ 14, הוא לא היה הזוי או משהו כזה. אבל לפעמים, ויותר פעמים מאז פרוץ המלחמה, כדי לצרוך חדשות נכנס לאתר רוטר. לפחות במקרים האלה הכין את עצמו מראש לידיעות ולתזכורות. הבעיה העיקרית היתה עם פעמים שבהן לא היה מוכן: גם הטוויטר והאינסטגרם היו עתה מלאים בחדשות ובזוועות. ולפעמים מבלי משים היה פותח אחד מהם ואז מקבל את המציאות למוח. במשך כעשור הרצברג הקפיד לעשות קולטורה של חשבונות למעקב שלא כללו אקטיביסטים חופרים מדי, או קולות פוליטיים גרידא, או אקטואליה קשה, מעבר לאתרי החדשות הגדולים ההכרחיים. היו לו שם חברים, הרבה מצחיקנים, פרסומאים, כדורגל, היפסטרים, פודיז ובחורות יפות, ואלה היו תשעים וחמישה אחוזים מהפיד היומי שלו.
אבל האירוע הנוכחי היה גדול מהפינצטה שהרצברג השתמש בה לאסוף מידע. כולם דיברו רק על השבת והמלחמה. כולם הכירו קורבנות ושיתפו תמונות ואפילו עסקו בהסברה. הרצברג הרים את הטלפון שלו ששכב הפוך על שולחן הזכוכית, ולחץ על הסמליל של האינסטגרם. הפוסט הראשון היה של Tony2[sic], דוגמנית לייקים, ולפי ה"אודות" שלה סטודנטית לספרות אנגלית — ובראש של הרצברג הבחורה הראשונה שהוא שולח לה הודעה פרטית אם נויה והוא נפרדים. היא העלתה פוסט עם תמונה גדולה של תינוק ומעליו הכיתוב KIDNAPPED. בטיימליין בצד עוד אפשר היה לראות תמונות קודמות שטוני העלתה, לפני שבועיים — הנה היא מתמתחת במכנסי יוגה מול חלון ענקי שמשקיף אל הים בתל אביב, הנה היא מתמתחת בביקיני בבריכה, הנה היא עם ספר, מתמתחת. הרצברג ישב והביט ואז הרים את המבט והתגעגע לאז.
הוא נאנח.
בחזרה בטלפון. בטוויטר המצב לא היה טוב בהרבה. היו בגדול שלושה נושאים, המלחמה, פוליטיקה, ו  זה לא הזמן לפוליטיקה. גם חשבונות הכדורגל, שאת חלקם מעולם לא ראה מחברים שתי מילים שלא קשורות לספורט, עסקו אך ורק באירועים האקטואליים. כמה מהפרסומאים החלו כבר להעלות כרזות הקוראות להשבת החטופים. הכיתוב Bring Them Home. Now! בגדול, עם קולאז' של החטופים, וסמל המשרד רביץ־גואל־שי בקטן יחסית. רבים בחשבונות השונים, גם חלק שהיו בעבר בנושאים מקצועיים או שהיו אנונימיים, העלו תמונות של עצמם, על מדים, עם אמירה בסגנון "חמאס עכשיו תורנו", ולא כתבו שום דבר מאז. מתברר ש־TheHummusMichelinGuide הוא קצין בשריון. מי ידע. אתמול בלילה והיום החלו גישושים ראשונים של ניסיונות לחזור להצחיק, אבל הם במיעוט וחריגים בנוף כמו ליצן בשבעה. מועדון סטנד־אפ באזור אסון: כרזה של חטוף. כרזה של הרוג. משהו מצחיק. כרזה של חטוף.
אז הרוב עדיין לא ניסה לשעשע. שועל החוף, קילו מול קילו החשבון הכי מצחיק בארץ, עסק כעת בפניות לעולם באנגלית. לצד עדויות נכתבו שאלות בסגנון "מה אתם הייתם עושים???" נהיה חיים הכט של המלחמה.
כדי לשמור על עצמו יוני יצטרך להיות קפדן יותר בגישה לרשתות החברתיות מעתה.
הוא הקליד:
"אנחנו ננצח!*
*הוקלד מגבעתיים"
וסגר את הטוויטר.
הרצברג הרים את המבט בחזרה. משחק הכדורגל חיכה שם בדולבי ויז'ן 68.7 מיליארד צבעים. משעמם לו? אף פעם. הוא בחברה הטובה ביותר שיכולה להיות. ויש פיפ"א, ונטפליקס, ומכון כושר והוא יחשוב על עוד דברים, הוא בטוח. אולי יתחיל להקשיב לפודקאסטים. אולי יקליט פודקאסט! הוא כבר יחשוב על מה. הוא בטוח יהיה טוב בזה יותר משמונים אחוזים מהטמבלים שמקליטים אחד עכשיו. הזמן הזה יהיה לו גרוע? מפחיד? מה פתאום, זאת הולכת להיות שעתו היפה ביותר. הוא בגבעתיים ויש מקלט.
יוני הרצברג לקח לידו את צינור הפליטה של הוולקאנו, שאף ממנו, החזיק את האדים הסמיכים שנייה בריאותיו, נשף אותם לעבר המנורה, והרים את השלט של הפלייסטיישן.

"הרצברג" / רם גלבוע. 294 עמודים. הוצאת "שתים".