ריצ'רד אוסמן חוזר: קראו פרק ראשון מתוך "אנחנו מפענחים רציחות"

אתה חייב להשאיר כמה שפחות רמזים. זהו הכלל היחיד.
אתה חייב לפעמים לשוחח עם אנשים; זה בלתי נמנע. צריך לתת הוראות, לארגן משלוחים, להרוג אנשים, וכו' וכו'. אתה לא יכול לחיות בוואקום, בשם אלוהים.
אתה צריך להתקשר לפרנסואה לוּבֶּה? אך ורק במצב חירום אמיתי? תקבל טלפון עם משַנה־קול מובנה. ודרך אגב, אם לא מדובר במקרה חירום אמיתי, מהר מאוד תתחרט על כך.
אבל רוב התקשורת היא בהודעות או באימייל. במובן זה, עבריינים בכירים דומים מאוד לדור המילניום.
הכול מוצפן, כמובן, אבל מה יקרה אם הרשויות יפצחו את הצופן? זה קורה. הרבה עבריינים טובים מאוד יושבים עכשיו בכלא מפני שלאיזה חנון עם מחשב נייד היה יותר מדי זמן פנוי. אז אתה חייב להסתתר כמה שיותר טוב.
אתה יכול להחביא את כתובת ה־IP שלך — זה קל מאוד. האימיילים של פרנסואה לובה עושים סיבוב במקומות שונים בעולם לפני שהם נשלחים. אפילו חנון עם מחשב נייד לא יוכל לעולם לגלות מהיכן נשלחו.

אבל השפה של כל אחד משאירה חותמת ייחודית. שימוש מסוים במילים, מקצב, אישיות. מישהו יכול לקרוא אימייל, ואחר כך לקרוא גלויה ששלחת ב־2009 ולדעת בביטחון שהם נשלחו על ידי אותו אדם. זה מדע, אתה מבין. לעתים קרובות מאוד הוא האויב של העבריין ההגון.
לכן צ'אט GPT הוא מתנה משמים.
לאחר כתיבת אימייל, הודעה, כל דבר למעשה, אתה יכול פשוט להעביר את הטקסט בצ'אט GPT, והאישיות שלך נמחקת מיד. ה־GPT משטח אותך, מגהץ את הקמטים, שוטף אותך, מוּזרוּת אחר מוזרות, עד שאתה נעלם.
"צ'אט GPT, בבקשה כתוֹב מחדש בסגנון של ג'נטלמן אנגלי ידידותי." זוהי תמיד ההוראה של לובה.
נוח, כי אם האימיילים האלה היו נכתבים בשפה של פרנסואה לובה, הם היו נעשים מובנים מאליהם. הרבה יותר מדי מובנים מאליהם.
אלא שבמצב הנוכחי אתה עשוי למצוא אלף אימיילים, אבל עדיין לא תוכל לדעת איפה נמצא פרנסואה לובה, ועדיין לא תוכל לדעת מי הוא פרנסואה לובה.
כמובן, אתה תדע מה פרנסואה לובה עושה, אבל לא תוכל לעשות כלום בקשר לכך.

מניוּ פורֶסט
לקרוליינה הדרומית

1



סוף־סוף זה קרה.
אנדרו פיירבוקס ידע תמיד שיום אחד הוא יהיה מפורסם. והיום הזה — יום שלישי שקט, שטוף שמש בתחילת אוגוסט — הגיע סוף־סוף.
שנים של סרטוני כושר באינסטגרם הביאו לו עוקבים, כמובן, אבל שום דבר לא דומה לזה. זה היה מטורף.
בעבר התקיימו לסירוגין יחסים עם זמר פופ שולי, ומדי פעם תמונה שלו הופיעה בעיתון. אבל לא בעמוד הראשון כמו היום.
המוניטין השלילי שאנדרו פיירבנקס ביקש לעצמו במשך זמן כה רב היה שלו סוף־סוף. שמו עלה על שפתיים ברחבי העולם. כיכב במדיה החברתית. הסלפי על היאכטה הופיע בכל מקום. אנדרו, ללא חולצה ושזוף, קורץ אל המצלמה, השמש החמימה קורצת גם היא מאחוריו. בקבוק משקה אנרגיה קראשר מונף באושר.
והתגובות מתחת לתמונה! והאימוג'ים של לב, אימוג'ים של אש, של תאווה. כל מה שאנדרו חלם עליו אי־פעם.
אולם כמה תגובות אחרות היו עלולות לצנן מעט את התלהבותו. "הלך מוקדם מדי", "כל כך חטוב, נוח בשלום על משכבך", "כל כך מזעזע לראות את התצלום הזה כשיודעים מה עומד לקרות" — אבל אי־אפשר היה להתווכח עם הכמות. תנועת גולשים מרשימה. התצלום הזה הסתובב במשרדי צוות ההפקה של "לאב איילנד" והתנהלו דיונים על כמה הוא היה יכול להיות מושלם אילו רק, אתם יודעים.
כן, בסופו של דבר, כולם הכירו את אנדרו. או, כפי שהיה מוכר יותר עכשיו, "משפיען האינסטגרם הטרגי, אנדרו פיירבנקס".
אז לא הכול היה יתרון. ולמעשה, אפילו היתרון הקטן התחיל להתעמעם. עכשיו כבר יום רביעי אחר הצהריים, ושמו כבר החל לרדת בדירוג. קורים דברים אחרים בעולם. כוכב בייסבול הסיע את הטנדר שלו לתוך בריכת השחייה של אשתו. בלוגרית וידיאו בנושא טיפוח אמרה משהו לא הולם על טיילור סוויפט. השיח משתנה כמו הגאות והשפל.
אנדרו פיירבנקס נמצא מת: נורה בראשו, נקשר בחבל והושלך מיאכטה שהיטלטלה באוקיינוס האטלנטי. על היאכטה לא היה אף אחד אחר מלבדו ולא היה שום סימן שמישהו היה שם, מלבד תיק עור ובו כמעט מיליון דולר.
אבל כל זה לא מקנה לך את הזכות להיות מפורסם יותר מיום בערך. יום אחד, אולי, יהיה פודקאסט על המקרה, או עדיף, סרט דוקומנטרי על פשע אמיתי בנטפליקס, אבל בינתיים, אור הזרקורים של אנדרו מתעמעם.
בקרוב אנדרו פיירבנקס יהיה רק דמות בתצלום, שמחזיקה משקה אנרגיה סגול מול הים הכחול, גופה בחדר מתים בקרוליינה הדרומית, ומדי פעם "זוכר את הבחור שמת על היאכטה ההיא עם כל הכסף?"
מי הרג אותו? מי יודע? מישהו כזה או אחר, בוודאי, ובמדיה החברתית יש הרבה דעות על כך. למה הרגו אותו? לא ברור — למישהו כנראה היו סיבות, לא? בת זוג קנאית? יריב של סרטי כושר באינסטגרם? יכולים להיות כל מיני הסברים. שמעת מה שבלוגרית הווידיאו ההיא אמרה על טיילור סוויפט?
כן, רק במשך יום אחד, כולם רצו להתנפל על אנדרו פיירבנקס. אלא שאחרי שהכרישים גמרו איתו, לא נשאר ממנו הרבה.
ככה זה בעסקי הבידור.

"אנחנו מפענחים רציחות" / ריצ'רד אוסמן. מאנגלית: רחל פן. 415 עמודים. פן הוצאה לאור וידיעות ספרים.