מחברת "שבע השנים שבינינו" חוזרת: קראו פרק מתוך "הרומנטיקנים המתים"

פתאום הבר נראה לי קטן מאוד. הקירות סגרו עלי. לא יכולתי להישאר פה. מה אני עושה? אני פלורנס דיי, ופלורנס דיי לא חיה את החיים שלה בצורה כזאת. היא לא משתפת אנשים אחרים בסיפורים שלה — בין שהם אמיתיים ובין שלא — היא לא לובשת שמלות שחורות קטנטנות והיא לא שותה קוקטיילים פלצניים שקרויים על שם משוררים מתים.
היקום הזכיר לי את זה.
רוז ראתה את לי מארלו שנייה אחרי שאני ראיתי אותו ושמעתי אותה לוחשת, "שיט. אנחנו יכולות ללכת אם את רוצה. פלורנס?"
"אני... אני צריכה קצת אוויר."
"אני יכולה ללכת איתך —"
"לא." נשמעתי תוקפנית מדי אבל לא היה אכפת לי. אנשים בשולחנות הסמוכים בהו בנו עכשיו ולגמו מהמשוררים המתים שלהם כאילו אני שחקנית בתיאטרון. "אני בסדר. הוא יכול להתחיל. אני צריכה ללכת לשירותים." שתינו ידענו שזה שקר, אבל היא נתנה לי ללכת.
הסטתי את מבטי מלי מארלו והתחלתי להתקדם לכיוון קצה הבר, שבו היו חדרי השירותים. המנחה הזמינה את לי לגשת אל המיקרופון והוא הציג את עצמו ואמר שהוא יקרא קטע מתוך — "'כשהמתים שרים'. זה ספר קטן שאולי שמעתם עליו. הוא יוצא בעוד כמה חודשים, אז בבקשה תהיו עדינים איתי." הוא הצטנע.

בעוד כמה חודשים? כל כך מהר? השנה האחרונה חמקה מבין אצבעותי כמו גרגירי חול. איך זה שכבר עברה שנה והלב שלי עדיין כואב כל כך? בקושי הצלחתי לנשום. הייתי מוכרחה לצאת מפה ברגע זה.
אבל בתור לשירותים עמדו עשר נשים. אני אצטרך להמתין שם חצי שעה לפחות. והרגשתי שדמעות צורבות את עיני. לא יכולתי לחכות.
וסירבתי להישבר מול העיניים של לי.
ליד שירותי הנשים היה שלט יציאת חירום זוהר. בחורה בשמלה סגולה נוצצת שאלה אם אני בסדר. "לא," מלמלתי בכנות ואז עקפתי את התור, התקדמתי ליציאת החירום והגחתי החוצה לאוויר הקר של אפריל.
הייתי מוכרחה לנשום ולהירגע. אז זה מה שעשיתי. מילאתי את הריאות באוויר קר עד שהרגשתי שהן כמעט מתפוצצות ונשפתי אותו החוצה. ואז עשיתי את זה שוב. הטיתי את הראש אחורה, מצמצתי כדי לסלק את הדמעות וחיבקתי את עצמי חזק כדי לא להתפרק. לא פה. ולא בשום מקום.
בשום אופן לא.
שנאתי את העובדה שבכיתי בכל פעם שכעסתי או שהייתי נסערת. שנאתי את העובדה שבכיתי בתגובה לכל תנודה רגשית.
שנאתי את חוסר האונים שהרגשתי. שנאתי את העובדה שמצד אחד התחשק לי לגשת אליו ולהגיד לו מה דעתי עליו, ומצד שני התחשק לי לברוח כמה שיותר רחוק ממנו.

שנאתי את העובדה שלא יכולתי לעשות את שני הדברים.
"כבר אמרתי לך," נאנח קול גברי שקט. "אני לא צריך לשמוע אותך קורא שוב מהספר המחורבן שלך... אה, שלום."
הסתובבתי אל הגבר וקפאתי על מקומי. דמות אפלולית נשענה על קיר לבנים בפנים זעופות. הוא מיהר לתחוב את הטלפון לכיסו והזדקף, ומבעד למסך הדמעות שטשטש את ראייתי הוא נראה קודר ומאיים.
אוי לא. סמטה אפלולית וצרה, שאין בה אף אחד מלבדנו, החיים שלי מתפרקים. זה המקום שבו אני אירצח.
"אם אתה מתכוון לרצוח אותי תגמור עם זה כבר." פלטתי בבכי.
הוא היסס. "סליחה?"
"אין בסביבה אף אחד. תעשה את זה מהר."
הוא נשמע מבולבל. "למה שאני ארצה לרצוח אותך?" הוא יצא מהצללים ועכשיו יכולתי סוף כל סוף לראות את הפנים שלו. וזה רק החמיר את המצב. זה באמת היה איש זר ומפחיד שרצה לקחת ממני משהו. לא את החיים, אלא את הקריירה שלי.
בנג'י אנדור.
ולחרדתי גם הוא ראה עכשיו את הפנים שלי. הוא כיווץ את גבותיו העבות. "מיס דיי?"
"שיט!" סיננתי ומיהרתי להסב את מבטי. אוי לא, הוא גם ראה אותי בוכה? כמה משפיל. ניגבתי את עיני. "מה אתה עושה פה, מר אנדור?"
"בן," הוא תיקן אותי. "מה שאת עושה פה, כנראה."
"בוכה בסמטה אחורית?"
"לא. לא את זה." הוא קימט את מצחו ונראה שבחר את מילותיו בקפידה.
למה הוא היה חייב להיות דווקא פה? התחשק לי להסתובב ולחזור פנימה אבל לי בטח עדיין קרא מהספר המטומטם שלו.
לא רציתי לשמוע אותו. לא רציתי לזכור שהספר הזה קיים. רק רציתי להיעלם.
הצמדתי את כפות ידי לעיניים ונשמתי עמוק. זה בסדר, פלורנס, תירגעי. זה לא משנה. זה לא משנה.
ואז שמעתי את קולו השקט שואל בהיסוס, "אני יכול לעזור לך במשהו?"
לא.
כן.
אני לא יודעת.
רציתי להתרחק מלי מארלו ומהמילים שלו. רציתי להתרחק מהזיכרונות שהיו לי ממנו. מכל מה שקשור אליו. כי הוא הזכיר לי שהכול קרה באשמתי. ולא רציתי לזכור את זה. לא רציתי לזכור שום דבר מזה. הלב השבור שלי עדיין לא התאחה ונדמה שהרסיסים החדים עדיין פוצעים אותי מבפנים.
ולא רציתי להרגיש את זה יותר. עברה שנה. למה עדיין לא התגברתי על הפרדה ממנו? למה עדיין רציתי שהוא יסתכל עלי כאילו אני הסיפור היחיד שמעניין אותו (אירוני, העניין הזה) ושהוא יתחב את השיער שלי מאחורי אוזני וינשק אותי כאילו שאני הגיבורה ברומן רומנטי ויגיד לי שאני אהובה? שאני האהובה שלו?
לזה הכי התגעגעתי. התגעגעתי לזה כל כך, לקרבה למישהו אחר ולידיעה שאני חשובה לו.
ורציתי להיות חשובה שוב.
למישהו, לא משנה למי.
רק לרגע אחד.
"כן." קיבלתי החלטה. ואז הושטתי את ידי למעלה — כי הוא היה ממש גבוה, ואני ממש לא הייתי גבוהה — הנחתי אותן על הפנים שלו, משכתי אותו אלי והצמדתי בחוזקה את השפתיים שלי לשפתיו. הן היו חמות, רכות ויבשות, ואצבעותי ליטפו את הזיפים שכיסו את לחייו. הבטן שלי בערה מבפנים אבל התחושה הזאת מילאה את הכאב.
הוא השמיע קול מופתע שהחזיר אותי בבהלה למציאות.
מיהרתי להתנתק ממנו. "אומייגאד, סליחה! אני לא... לא ניסיתי... זה לא משהו שאני עושה בדרך כלל."
"את לא מתמזמזת עם אנשים בסמטאות אחוריות?"
"אני לא מנשקת גברים זרים גבוהים."
הוא נחר בצחוק. "זה עזר?"
השפתיים שלי עדיין היו רטובות והמשיכו לעקצץ. היה לו טעם של קוקטייל משוררים מתים מרום וקוקה־קולה (לורד ביירון?) וזה מצא חן בעיני. הנהנתי. "אבל זה לא אומר כלום," הוספתי במהירות. "זה לא אומר שאני אתאהב בך."
"כי הרומנטיקה מתה?" הוא שאל בנימה משועשעת.
"מתה ונקברה."
"אז את אומרת —"
ואז השפתיים שלו שוב נצמדו אל שלי. הוא הצמיד אותי לקיר ונישק אותי כמו שלא נישקו אותי לפחות שנה. הלילה היה קר אבל הוא היה חם כמו כבשן. אצבעותי תפסו בצווארון מעילו הכהה ומשכו אותו אלי. כמה שיותר קרוב. אצבעותיו החמות נגעו בצדי הפנים שלי ורקדנו בלי לזוז בסמטה החשוכה.
לא דיברנו. לא חשבנו. כלומר, אני לפחות לא חשבתי. לא על לי מארלו, לא על הספר שאני אמורה להגיש ולא על שום דבר אחר, אפילו שבן בכלל לא ידע שאני הכותבת. לא אני הייתי הסופרת שלו, זאת שתגיש את הספר באיחור, אלא אן. הוא חשב שאני העוזרת שלה, המתווכת. מישהי חסרת משמעות.
לרגע אחד רציתי להיות חסרת משמעות.
השפתיים שלו התנתקו משלי והוא התנשף. "מיס דיי?"
"קוראים לי פלורנס." התנשפתי והשפתיים שלי כאבו.
"לא, זה לא... הטלפון שלך." הוא אמר. "הוא מצלצל."
אה. באמת? רק עכשיו שמעתי אותו. זה היה הצלצול של אמא שלי וזה היה מוזר בעיני כי עדיין הייתי מסוחררת מהנשיקה של בנג'י אנדור. למה היא מתקשרת בשעה מאוחרת כל כך? עכשיו מאוחר, לא? שחררתי את צווארון המעיל שלו, תחבתי יד לתיק שלי וחיפשתי את הטלפון. הוא עדיין עמד צמוד אלי והתכופף לעברי, מסוכך עלי מפני העולם. וזה היה נחמד.
זה היה נחמד אפילו שרוב הדברים שקרו הערב לא היו נחמדים.
כשמצאתי את הטלפון שלי ראיתי יותר מעשרים שיחות שלא נענו מאמא שלי.
ומקארבר.
ומאליס.
בבקשה תתקשרי לאמא, כתב קארבר בהודעה שהוא שלח לי.
רגע, מה? למה?
הרגשתי בעיקר בלבול. השעה היתה אחת־עשרה שלושים ושבע בלילה. משהו קרה לאמא? לבית הלוויות?
"קרה משהו?" שאל בן.
"אני... סליחה," מלמלתי ואז התכופפתי מתחת לזרועו והתרחקתי ממנו קצת. זה שום דבר, אמרתי לעצמי. זה פשוט...
שום דבר. מיהרתי להתקשר אליה. היא ענתה כמעט מיד.
"מתוקה," היא אמרה.
משהו קרה.
ידעתי את זה עוד לפני שהיא הוסיפה מילה.
"זה אבא שלך."
ואז —
"את צריכה לחזור הביתה."
צמרמורת של פחד התפשטה בכל גופי. "הוא בסדר? באיזה בית חולים הוא? אני יכולה לעלות לטיסה הראשונה על הבוקר ו —"
"לא, מתוקה." ואז הבנתי. כי הקול של אמא נהיה פתאום נמוך. ומהוסס. זה היה כמו לעמוד על קצה צוק, להסתכל אל התהוםשלמטה ואז כלום. השפתיים שלי היו רדומות ועדיין זכרתי את מגע אצבעותיו של בן בשיער שלי, ואבא — "הוא קיבל התקף לב. ניסינו... האמבולנס... זה קרה בזמן משחק הפוקר שלו והוא עמד לנצח ו... אליס ואני נסענו אחרי האמבולנס אבל —" המילים שלה היו מבולבלות וניסו להרכיב תמונה מסודרת של הערב המזוויע שעבר עליהם בזמן שאני שתיתי קוקטיילים. "הם לא הצליחו... הוא כבר מת. עד שהגענו לשם הוא כבר מת. עד ש... הוא כבר... הוא מת, מתוקה."
מת.
היא אמרה את המילה בקול שקט כל כך שבקושי שמעתיאותה. או שלא שמעתי אותה כי פעימות הלב שלי היו רמות מדי ולא אפשרו לי לשמוע. חלפה דקה ארוכה עד שהמילה נקלטה לי במוח. וכשהבנתי אותה היא חדרה לעצמותי ממש כמו הרוח הקרה והרגשתי את הלב שלי מתחיל להיסדק בדיוק באמצע, וכל החתיכות שהיו אבא שלי נשברו, כל הזיכרונות — השעות הקטנות של הלילה בבית הלוויות, כשלא הצלחתי להירדם בגלל סופת רעמים, כשהרוח ייללה בין הסדקים בקירות הבית עד שהם נאנקו, והייתי יורדת בשקט למטבח ומוזגת לעצמי כוס חלב, ולפעמים הייתי רואה את אבא יושב שם ליד השולחן ומסתכל החוצה על העצים שהתכופפו בסערה.
"לא הצלחת לישון, מתוקונת?" הוא היה שואל. וכשהנדתי בראשי הוא היה טופח על חיקו ואני הייתי מתיישבת עליו. ברק היה מאיר את השמים ועצי הקיץ הדקיקים היו נראים באורו כמו ידי שלדים מושטות אל העננים, ואני הייתי מצטנפת בחיקו של אבא שלי, שהיה חזק ועגול ובטוח. תמיד הרגשתי בטוחה בזרועותיו. שום דבר רע לא יכול היה לקרות לי שם. הוא נתן את חיבוקי הדוב הכי טובים, הכי לבביים.
"למה אתה ער?" הייתי שואלת. והוא היה צוחק בתגובה.
"אני מקשיב למתים שרים. את שומעת אותם?"
הנדתי בראשי כי שמעתי רק את יללת הרוח ואת השיחים שבחוץ, ששרטו את דופן הבית. וזה היה נורא.
הוא חיבק אותי חזק יותר. "סבתא שלך — אמא שלי — אמרה לי פעם שהרוח היא רק הנשימה של כל אלה שקדמו לנו. של כל האנשים שמתו, כל אלה שנשמו פעם." הוא נשם נשימה קולנית ודרמטית ונשף את האוויר החוצה. "עדיין שומעים אותם ברוח ותמיד ישמעו אותם שרים ברוח, כל עוד תהיה רוח. את שומעת אותם?"
והוא הרכין את ראשו בצמוד לאוזן שלי, נענע אותי בעדינות קדימה ואחורה וזמזם מנגינה משונה ושקטה. וכשהתאמצתי להקשיב גם אני הצלחתי לשמוע את זה — את המתים שרים.
כשיצאתי מהסמטה והתיישבתי על שפת המדרכה, מאובנת לחלוטין, משב רוח קל הזיז שקית של חטיף צ'יפס על הרצפה.
הסתכלתי עליה זזה אבל לא שמעתי שום מוזיקה. שמעתי את השם שלי. "פלורנס?"
הסתכלתי אחורה אבל הראייה שלי היתה מטושטשת והצלחתי לראות רק דמות ענקית ומגושמת. הוא התקרב וכרע לידי והניח את ידו על כתפי ורק אז הבנתי מי זה.
בן אנדור.
אה, כן. הוא היה שם. ונישקתי אותו. רציתי לשכוח ועכשיו — "היי, הכול בסדר?"
הרחקתי את היד שלו וקמתי ברגליים כושלות. "אני בסדר," אמרתי בקול חנוק.
"אבל —"
"אמרתי שאני בסדר!" התפרצתי. רציתי רק להתפרק ושהרוח האילמת והמתה תישא אותי מפה. כי לא היה עולם בכלל בלי רשימות ההשמעה המטופשות של אבא שלי ובלי הבדיחות הנדושות ובלי החיבוקים החמים שלו.
העולם לא היה קיים. הוא לא יכול היה להתקיים. ולא ידעתי איך לחיות בעולם בלעדיו.
כעבור רגע רוז הופיעה ודחפה את בן אנדור ממני. "מה לעזאזל עשית?"
הוא נראה מבולבל. "כלום!"
"אל תזיין את השכל!" היא תחבה יד לתיק שלה וחיפשה את הגז המדמיע. הוא הרים ידיים ומיהר להיכנס לבר. היא הסתובבה אלי, חיבקה אותי חזק ושאלה אותי מה הוא עשה, מה קרה.
"הוא מת," אמרתי.
"בן?"
"אבא."
הבכי חנק את גרוני כמו ציפור שרוצה להשתחרר מכלוב ואז השמעתי יבבה וטמנתי את הפנים בכתף של החברה הכי טובה שלי על שפת המדרכה ברחוב ריק בשעה שהעולם המשיך להסתובב
בלי אבא.
והרוח לא שרה.

"הרומנטיקנים המתים" / אשלי פוסטון. מאנגלית: יסמין קלין. 336 עמודים. הוצאת לב אדום.