המוזיקאי קובי אפללו מוכן להודות היום שהוא תמיד התנהל בזהירות בקריירה שלו, שלעיתים אף גבלה בפחד. "אני נוהג לא להמר על עצמי ולהיות זהיר מדי", הוא מודה בריאיון ל"ועדת תרבות". "כשהייתי בשיאי לא פתחתי קיסריה ויכולתי. אגב, גם עכשיו אני חושב שאני יכול. יש לי מספיק רפרטואר. אבל אני לפעמים נכנע לחששות שלי, לפחדים שלי, אני מחושב מדי מבחינה כלכלית".
איך זה נראה בפועל?
"בגלל שכל זמר הוא עסק, אז אני זהיר. לפעמים אני אעדיף להשקיע בנדל"ן למשל, ולפעמים אני גם מתחרט על זה. אני מתחרט שלא השקעתי את הכסף במוזיקה, בהופעה, באלבום, בהקלטות - במקום בקנייה של איזה שטח נדל"ני. אבל כך גדלתי. תמיד אני נקרע בין האומנות שלי לבין הצד העסקי שאני מאמין שייתן לי עוגן. תמיד פחדתי להיות לא רלוונטי, זה הרי הפחד הכי גדול של אמן. קראתי על שושנה דמארי שלא היה לה כסף למצבה, קראתי על גבי שושן שהתאבד כי היו לו משברים כלכליים, וזה כל הזמן נמצא שם".
אתה ממש מפחד לא להיות רלוונטי?
"ברור, זה כל הזמן שם, הפחד הזה. אני מדבר הכי אמיתי, בשיא הכנות. אני תמיד אומר לעצמי שאם אגיע איכשהו למקום הזה, כלומר שפחות ירצו לשמוע אותי, אז לפחות יש לי את הדירה שקניתי. לפחות לא ארעב ללחם, לפחות לא אתבזה. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני מדבר על זה בכזו כנות. יש הרבה מאוד מוזיקאים שמזדקנים בישראל, מעטים בלבד זוכים לכבוד. לא כולם זה שלמה ארצי ופוליקר. אין דבר שמחמם את לבי לראות את ההסתערות על הכרטיסים ל'הכבש ה-16'. אני אומר לעצמי, וואו, יש לי סיכוי להזדקן בכבוד".
צפו למעלה בריאיון המלא עם קובי אפללו
אפשר להאזין לו גם בספוטיפיי
האזינו כאן לריאיון המלא עם קובי אפללו:
קובי אפללו (49) הוציא באחרונה את "פנינים", אלבום חדש שכולל שיתוף פעולה בינו לבין המפיקים סאבו וגורפי. השיר "לפעמים", שהשלושה יצרו לסרט "מזל חתולה" של חנן סביון וגיא עמיר, הפך ללהיט גדול וסאונד הדיסקו-רטרו שלו יצר אצל השלושה רעב לייצר מיני-אלבום שכולו על טהרת הרטרו בניחוח סבנטיז. "ניצלתי את העובדה שאני אדם נוסטלגי וגם יש לי געגוע לתקופות האלה, לשירים האלה, להפקות של פעם. זה התלבש לי כמו כפפה ליד מבחינה ווקאלית והפקתית אז הלכנו על זה". אפללו יופיע עם להקתו "התגזירים" ב-14 במרץ באוזן השלישית בתל אביב, ב-20 במרץ בגריי יהוד, לאחר מכן יופיע ב-26 במרץ בזאפה חיפה וב-3 באפריל בזאפה ירושלים.
בשנה וחצי האחרונות מופיע קובי אפללו ללא הפסקה מול מפונים, פצועים וחיילים - והוא מודה שגם הוא טעה במה שחשב על אותו דור צעיר. "אני מאלה שחטאו לחשוב שגדל פה דור של טיקטוק ואינסטגרם ופתאום אני נתקבל בבני 24-22 והם מספרים לי שהם פשוט קטעו את הטיול של אחרי צבא, עלו על מטוס ובאו להגן על הבית. יש פה באמת דור של אריות וכל הפילוג הזה שהיה קיים כל כך הרבה זמן, פשוט לא מעניין אותם. הם שייכים לכל העדות, מחזיקים בכל הדעות ומכל קשת החברה הישראלית. נדהמתי לראות את החיבור ביניהם. מצאתי את עצמי מופיע מול מילואימניק עם פאות וזקן, לצד חברו עם עגיל בגבה. אתה רואה שהם מוכנים למות אחד בשביל השני. זה היה מדהים".
הופעת גם הרבה בהלוויות ובאזכרות. היה איזה רגע קשה במיוחד?
"הייתי בהלוויה של דור שפיר שנרצח ב-7 באוקטובר עם בת זוגו והאמא עמדה שם עם ז'קט בצבע ברונזה. לפני ששרתי, היא ספדה לבנה. היא פנתה אליו ואמרה לו 'אני יודעת שאתה ובת זוגך סביון הייתם אמורים להתחתן ואני בטוחה שיש עכשיו חופה בשמיים. אני לובשת את הז'קט שלבשתי בברית שלך והייתי אמורה ללבוש בחתונתך. במקום זה אני לובשת אותו בהלוויה שלך'. זה היה נורא ואיום. הייתי שם אבל גם הסתכלתי על עצמי מהצד. אני זוכר שטעיתי באקורדים, שהרגשתי שאני לא שם. נורא פחדתי שעשיתי בושות בשירה שלי ושלא כיבדתי את המעמד. זו הייתה סיטואציה מעל החיים, זה היה ממש קשה. בהמשך הגעתי לשיר בטקס גילוי המצבה ושרתי שם את 'ים הרחמים' וכולם מסביב בכו. זה היה מאוד קשה".
אתה מדבר הרבה על הפילוג ויוצא נגדו, אבל תקן אותי אם אני טועה - אתה אף פעם לא שם את האצבע על מי האנשים שגורמים לפילוג הזה. אז מי לדעתך אחראי לזה?
"זה קודם כל האופי הישראלי. הדבר הכי חשוב לישראלים הוא להיות צודק. אנחנו עסוקים בלהשמיע יותר מאשר להקשיב. אנחנו נורא מנסים לתקן אחד את השני לפני שאנחנו מתקנים את עצמנו. זה הבסיס. אני זוכר שפעם הופעתי במושב הפתיחה של הכנסת ואחר כך קפצתי לקפיטריה. זה היה פשוט לא ייאמן, ראיתי את היריבים הפוליטיים הכי קשים יושבים שם ונקרעים מצחוק על קפה. הרגשתי שמסתלבטים עלינו".
אז אתה מאשים גם את ההנהגה?
"אין תרבות דיבור. אני מסתכל על חברי הכנסת והם מתנהגים כמו בשוק. אין הקשבה, כל אחד צועק. האינטרסים הפוליטיים הרבה יותר חשובים להם היום מאשר העם".
אחרי שבעה באוקטובר, מה לדעתך צריך לקרות במדינה? מישהו צריך להתפטר? צריכה לקום ועדת חקירה?
"חייבת לקום ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק מלמטה עד למעלה. אני חושב שאנחנו חייבים את זה לעצמנו ואני חושב שהמנהיגים שלנו חייבים את זה לנו, כי הייתה שם הפקרה איך שלא תסובב את זה. בגין פעם אמר 'אם אתה מנהיג וידעת - אתה אשם, אם אתה מנהיג ולא ידעת - אתה אשם'. יש משפחות שכולות ואנשים שאיבדו את יקיריהם שמגיעות להם תשובות. אני מאוד מקווה שזו תהיה ועדת חקירה חפה מפוליטיקה ושתכלול אנשי מקצוע נקיים וטובים. זו צריכה להיות ועדה קדושה כי אנשים איבדו את חייהם הקדושים. מי שצריך ללכת הביתה בעקבות מסקנות הוועדה, חייב ללכת הביתה. זה בסיסי".
כלומר, לדעתך אין מה להתפטר עוד לפני כן? צריך לחכות למסקנות הוועדה? כי הרי הרמטכ"ל וראש אמ"ן התפטרו. כולם מבינים שהיה פה מחדל.
"יש עוד סימני שאלה שאני רוצה לקבל תשובות לגביהם. ראיתי את הריאיון עם גלנט שהוא אמר שם שלא העירו אותו. מה זאת אומרת לא העירו אותך? מי לא העיר אותך? אנחנו רוצים לדעת הכול. עכשיו הכול עוד מעורפל לי".
לפני הפריצה שלך, קיבלת לא מעט מכתבי דחייה. היו רגעים שהתייאשת?
"כן, התייאשתי בערך פעם בשנה במהלך שמונה השנים שקיבלתי מכתבי דחייה. אבל כל פעם מחדש השירים החזירו אותי. זה כאילו שנסעתי במסע וכל פעם ירדתי לשוליים מרוב ייאוש ודחיות, אבל תמיד חיכו לי בשוליים שירים חדשים שכתבתי ואמרתי 'רגע, אולי השיר הזה יכול להגיע לאנשים'".
יש פה יכולת התמדה פנומנלית.
"אני לא חושב שהייתה לי ברירה. אני לא כזה גיבור. לפני שעסקתי במוזיקה התעסקתי בספורט. אהבתי מאוד כדורגל וכדורעף. אבל נפצעתי בתאונה ושברתי את הרגל והבנתי שמה שנשארה לי זו המוזיקה. תעשיית המוזיקה עברה הפרטה, היום כולם מממנים את עצמם, ואני זוכר שלא היה לי מה לעשות באותם ימים. עבדתי קצת עם אבא שלי, הייתי מאבטח, עבדתי באילת, אבל המוזיקה כל הזמן הייתה שם. כתבתי עוד שיר ועוד שיר ועוד שיר. במהלך שמונה השנים האלו שקיבלתי דחיות, כתבתי בערך 700 שירים".
ואז באמת באה הפריצה המטאורית שלך. איך התמודדת עם הצלחה כזאת שבאה בן לילה?
"עם פסיכולוג, עם שיחות ועם חרדות קשות. יש משפט שאומר 'תיזהר במשאלותיך' ובאמת אנשים לא מבינים מה ההצלחה עושה. הרי כישלון משאיר אותך באותו מקום. אתה מתוסכל אבל לפחות אתה לא זז. ההצלחה כופה עליך שינוי ואני לא משהו בשינויים. זה טלטל אותי לגמרי. אני זוכר ששירים שלי הפכו ללהיטים והתנגנו בלי הפסקה ברדיו - ואני באותה תקופה עדיין גרתי בצפון ביחידת דיור מאחורי הבית של ההורים שלי, מחפש את עצמי. כלומר, לא פגשתי את זה עדיין במו עיניי.
"ואז באיזה ערב אחד עשו בגני התערוכה מופע גדול ופתאום ראיתי שאני בליינאפ עם אהוד בנאי, שלום חנוך ויוני בלוך. כולם אמרו לי שלום, כולם הכירו את השירים שלי. הרגשתי כאילו רכב שנסעתי בו ב-40 קמ"ש נזרק במכה אחת לכביש המהיר ונדרש לנסוע על 120 קמ"ש. ואתה צריך להשתלט על ההגה. היה לי קשה מאוד לישון בלילות באותה תקופה, נורא פחדתי לפני הופעות, פתאום קלטתי שיש לי מה להפסיד. היה לי נורא קשה, התרגשתי לפני ראיונות, פחדתי להרוס. הייתי בבית כל הזמן, ויצאתי רק להופעות וחזרות. ניסיתי להיאחז במגורים בצפון כדי שזה ישמור על השפיות שלי, אבל בהמשך הבנתי שאני חייב לעבור לתל אביב".
אחד השירים הכי מצליחים שלך, "מכתב לאחי", נכתב והולחן על ידי עילי בוטנר. אתה חושב שהוא היה מצליח אילולא אתה היית שר אותו?
"אני לא יודע. שירים זה תעשיית הימורים. יש להם כוח משלהם. אמנים לוקחים ללב הצלחה או כישלון של שיר, גם אני חוטא בזה. אבל ככל שעובר הזמן אני מבין שכל זמר הוא מנייה נסחרת וזה הרבה יותר קר ממה שחושבים. אין באמת חברויות בתעשייה הזו. אני אומר לזמרים צעירים 'ככל שתיטיב להבין את הדבר הזה, כך פחות תיפגע'. לגבי 'מכתב לאחי', בהתחלה כפיר בן לייש שר את השיר אבל אז הזיזו אותו שישיר שיר אחר והציעו לי לשיר את 'מכתב לאחי'. אני זוכר ששמעתי את השיר ונדבק לי 'בסוף הדרך עוד תהיה מאושר' והבנתי שזה סטיקר. בסופו של דבר, שירים הם סטיקרים, כמו 'אני ואתה נשנה את העולם', 'אתמול היה טוב ויהיה גם מחר'. וישר אמרתי לעילי 'מתי מקליטים?'. אחרי יומיים הקלטנו והוצאנו את השיר. אני חושב שהשיר מספיק חזק ואולי הוא היה מצליח גם עם זמר אחר".
תקן אותי אם אני טועה, אבל לפעמים נדמה לי שאתה במכוון לא רוצה להיות סלב.
"כן, יש בזה משהו. אולי אני קצת מפחד על עצמי. אני רואה שכל הזמן שואלים אותי שאלות בנושאים מאוד רגישים, האם יש לי דעה ולמה אני לא מביע אותה. קודם כול, דעתי משתנה, ודבר שני - אני חושב שלא בא לי על המחיר של להיות סלב".
כלומר?
"אני רואה את המחירים שהמגה סלבס משלמים. הם חוטפים אש נוראית בטוקבקים, ויש לי ילדה קטנה שאני חס על רגשותיה ואני לא רוצה שיבואו ויעליבו אותה בבית הספר בגללי. יש לי גם אישה שאני מאוד אוהב ואני רוצה קצת לגונן על הבית. אני חושב שגם לא להיות יותר מדי בפרונט, יותר מדי סלב, זה גם מגן עליי קצת. גם כשיצאתי עם מפורסמות, לא הוצאתי את זה החוצה. אני מבין את החשיפה שמוזיקאי נדרש לה, אבל אני נזהר עם זה. אני מנסה ללכת בין הטיפות".
איך היית מגדיר את עצמך על סקאלת הדתיות?
"כששאלו את מאיר אריאל אם הוא חזר בתשובה, הוא ענה 'לא הלכתי לשום מקום'. אולי זה בגלל שבאתי מהפריפריה אבל לא היה לי מעולם שום קונפליקט לגבי היהדות. זו הייתה חגיגה".
אתה שומר שבת?
"נחלשתי. פעם שמרתי יותר".
איך אתה מתמודד עם הפער בין המסורתיות שלך לבין הליברליות של עולם הבידור?
"יש פערים, במיוחד כשאתה רווק. כשאתה מתחתן ומקים משפחה, זה נרגע. אבל כן, אני זוכר שהיה קונפליקט קשה. אני הרי טיפוס מסורתי וצנוע, ומצד שני עברתי לתל אביב בגיל 30 ותל אביב היא לונה פארק של הסדרים רומנטיים, כמו שהגדיר את זה שלמה ארצי באחד משיריו. אז כן, היו הסדרים רומנטיים והיו כל מיני עניינים, אבל אני חושב שבכל פעם שחשבתי שאני מגזים, נכנסתי לקשר. אני חושב שחיפשתי קשר שיגן עליי מהפיתויים, שיגן עליי מהמקומות שבהם אני יכול לרדת לשוליים. היו לי תקופות פרועות, אבל אחרי שהתחתנתי הכול התמתן ונרגע".
אחד הדברים שהכי מעצבנים אותך זה רמת הטקסטים הירודה בשירים. אתה גם כתבת על זה ברשתות החברתיות ואפילו חטפת קצת אש. אתה חוזר בך ממה שכתבת?
"אני עומד מאחורי הדברים. ברגע שנהייתי אבא, נכנסתי למקום מגונן. אני חושב שזה טבעי, אתה לא רוצה שייחשפו לדברים מסוימים. אם אני אמן, יש לי איזושהי אחריות. אני לא בא לחנך אף אחד אבל אני מבקש כאבא לילדה קטנה שאוהבת אמנים מסוימים, שהאמנים גם יתחשבו בה כקהל. אני רוצה שהבת שלי תאהב אותך, אני רוצה שתצליח, אבל אם כבר שבית את הלב של הבת שלי, אל תדרדר אותה, אל תפגע בה, אל תזלזל בה".
מה מפריע לך בעיקר בשירים האלה? רמת טקסט ירודה או החפצה של נשים?
"החפצה משגעת אותי. זה לא מכבד נשים. הרי בלי נשים היינו קופים, היה פה ג'ונגל. ברגע שזמר מחפיץ נשים, הוא לא מכבד אותה. אני חושב שילד בן חמש או שש או תשע צריך ליהנות מהילדות שלו, מהתמימות. הוא עדיין לא צריך להיחשף לדברים שילכלכו לו את הילדות. יהיה לו מספיק זמן בהמשך להיחשף לדברים קשים".
אתה בעצם מבקש מנועה קירל או סטטיק להיות זהירים באומנות שלהם.
"הם לא צריכים לעשות שום דבר. אני כאבא מבקש מהם, ממליץ להם מהניסיון שלי. הכוונה שלי הייתה טובה, לא רציתי לחנך אותם. מי אני שאחנך? אני רק רוצה לשמור על האוזניים של הילדה שלי".
אתה הופעת עם ליטל שוורץ. איך אנשים הגיבו כשגילו שאתה אדם מאוד מצחיק?
"שמרתי את זה כהפתעה להופעות. אני לא סטנדאפיסט, אני סטורי-טלר, אני יודע לספר סיפור שיוציא ממך צחוק. אני מאוד אוהב להצחיק, לפעמים אני אוהב את זה יותר מלשיר. בילי קריסטל אמר שלהצחיק זה להפיק מהאדם צליל של אושר. זה כיף ענק. גם גדלתי בבית של הומור עצמי, וזה נורא כיף".
אי פעם בקריירה שלך הרגשת שמתייחסים אליך בזלזול בגלל האפללו?
"שמע, אנשים לא יודעים שאמא שלי גדלה בקיבוצים ושאבא שלי מושבניק, ואם נכנסים לעובי הקורה מגלים את המורכבות שלי. אבל זה בדיוק הנקודה הזו שאנשים לא מקשיבים. בואו תכירו קודם את האדם לפני הדעות הקדומות. כי אצלנו קודם כל מתייגים ואחר כך מכירים. עד שלא הגעתי לתל אביב שאמורה להיות נאורה ופלורליסטית, לא שאלו אותי בחיים על שם המשפחה שלי. פתאום בעיר הזו התחילו לשאול אותי 'מה זה אפללו? מרוקאי? תוניסאי?'. אני זוכר שצלצלתי לאבא שלי ואמרתי לו ששאלו אותי איזו עדה אני. אני זוכר שהייתי קצת בהלם".
מה השיר שלך שאתה הכי גאה בו?
"אני מאוד אוהב את 'ים הרחמים'. הוא באמת נוגע במקומות הכי אמיתיים. אני גם זוכר את הלילה שכתבתי אותו. כשסיימתי לעבוד עליו, נשענתי לאחור ואמרתי לעצמי 'קרה פה משהו'. אני זוכר שאמרתי 'אלוהים, בבקשה שהוא יגיע לאנשים'. הוא טומן בחובו את כל מה שאני רוצה להיות בו כאדם".