בימים אלו ממש מתרחשים שני אירועים בעלי פרופורציות לא פחות מהיסטוריות על מסכי הטלוויזיה שלנו, ואף אחד לא שם לב כי כולם הרבה יותר מדי עסוקים בהתפתחויות האחרונות בחזית קו הביקיני של מיה קולוצ'י. לא רק שאנו חווים ברגעים אלה ממש את העונה השישית והאחרונה של "דוסון קריק", אנחנו גם עדים באיחור של כמה שנים טובות לעונה העשירית והאחרונה של "בוורלי הילס 90210", שאמנם שודרה כבר באחד מערוצי הלוויין, אבל אנו, פשוטי העם, מעולם לא זכינו לראות אותה.
הפרק האחרון של העונה התשיעית של "בוורלי" (דילן מנסה לתפוס את האנס של קלי כמו שמוצאים כלבלב אובד באמצעות פרס כספי נואה נפרד מדונה, ג'ינה מודה שהיא בולימית וקלי יורה באנס שקופץ לבקר אותה בבוטיק, אתם ודאי זוכרים) התרחש ממש-ממש מזמן, ועלי להתוודות שכאשר נודע לי ש"בוורלי" תפסיק להיות חלק מהחיים שלנו כפי שהיתה במשך עשור שלם, במשך כל חיי הבוגרים ונתח מכובד מנעורי נורא דאגתי. לא ידעתי כיצד אוכל להמשיך לחיות את חיי כשחלק כל כך אינטגרלי מהם, חלק כל כך מובן מאליו, לפתע ייעלם. ולא ש"בוורלי" היתה הנאה כל כך גדולה. נהפוך הוא. בשנים האחרונות זה היה אפילו די סיוט, אבל זה היה שם, זה היה שלנו, של כולנו. תקראו לי נאיבית, אבל "בוורלי" ייחדה אותנו כאומה, והצורה בה היא הפכה בין לילה לנחלתם של המיוחסים, הקולטים את ערוצי הלוויין, רק הגבירה את הקרע בעם.
המוזר הוא שהתרגלנו לחיות בלי קלי ודונה וסטיב ודייויד, וכעבור כמה זמן כמעט שכחנו מהם לחלוטין. מה גם שהיה לנו תחליף לא רע בדמותם של דוסון וג'ואי ופייסי, שהיו כמו ורסיה עדכנית, יותר רגישה, רהוטה ושנונה, של חברינו הישנים. אז מה אם בקייפסייד נוהגים לשבת על איזה גשר רעוע מעץ ולטבול את הבהונות במים לאור השקיעה בזמן שבבוורלי נוהגים במכוניות יקרות ושותים מרטיני באפטר-דארק? העיקרון הוא אותו עיקרון, וגם אם הפאסון הרגיש והאינטליגנטי של "דוסון" ניסה למכור משהו אחר, עונות הסיום של שתי הסדרות מוכיחות שלשתיהן יש בסך הכל אותה מטרה: לעזור לנוער האמריקאי המבולבל לעבור את שנותיו הקשות בשלום, כדי להפוך לאזרחים אמריקאים למופת.
ידוע שהקמת משפחה עם בסיס מונוגמי איתן היא אבן היסוד של החברה האמריקאית התקינה, וכדי שלא נשכח את זה, אהבת האמת צריכה תמיד לנצח (ל"בוורלי" יש את זוג היונים דונה ודייויד, וב"דוסון" בכלל אין צורך להזכיר). חוץ מזה צריך השכלה (דילן, שיש לו מספיק כסף כדי לחיות במלון חמישה כוכבים גם עוד מאתיים שנה, הבין שהוא סטה מדרך הישר ומחליט לחזור לקולג', שזה עוד כלום לעומת סבתא של ג'ן) וקריירה (אם היו מספרים לי מההתחלה שפייסי השובב יחליט להיות ברוקר כשיהיה גדול לא הייתי בכלל מתחילה לראות "דוסון"). מסתבר שבגדי הבז' הצנועים, הנוף הפסטורלי והדיאלוגים המתחכמים ב"דוסון" היו לא יותר מאשר פיתיון שמטרתו להוליך אותנו שולל ולגרום לנו להאמין ש"דוסון" היא האלטרנטיבה הבריאה והשפויה לנצנציות ההוליוודית ולצחנת אופרת הסבון של "בוורלי". אז על זה שהדור שלנו יצא כזה דרעק באמת אין מה להתפלא חכו רק מה ייצא מהדור שגדל על "המורדים"!
באשר לאיכויות העונות האחרונות, שיצא לי לצפות במספר פרקים מכל אחת מהן (אך לא בפרק האחרון והמונומנטלי, שזה כבר עניין לדיון טלוויזיוני אחר לגמרי), גם שם ישנה קורלציה מדאיגה בין הסדרות. המעבר מתיכוניסטים חרמנים ומאוהבים לאנשי העולם הגדול לא עשה לאף אחד בממלכת סדרות הנוער טוב, והשאלה היא תמיד מתי להפסיק את כל הפארסה הזאת (הצעה אישית: לפני שמריצה תקבל מחזור). אבל כנראה שכל עוד מישהו מרוויח מהעניין יש מי שמוכן להעלים עין מהעובדה שאנשים מבוגרים, שלא לומר אנשים מבוגרים, עשירים ומצליחים כדוגמת "בוורלי", לא בהכרח ממשיכים להסתובב באותה חבורה (במלעיל) כמו בכיתה י'. כדי להצדיק את העובדה שהם כן עושים את זה, נוהגים גיבורי "בוורלי" ו"דוסון" להיות אובר-סנטימנטליים בקשר לעובדה שהם עדיין יחדיו. גיבורי "דוסון" נוהגים להיות אובר-סנטימנטליים גם בקשר לעובדה שהם אוכלים בייגלה לארוחת בוקר.
אם פעם נאום ה"אתם חברים כל כך טובים, מה הייתי עושה בלעדיכם" היה מגיע ב"בוורלי" בפרק סוף העונה, בעונה העשירית מקפיד מישהו לדפוק אותו לפחות פעם בשני פרקים (ולהתכוון גם לחברה הסינית הצדקנית של סטיב ולעורך דין הפוץ של קלי, שגם עוד שמונה עונות איתם לא ישכנעו אותי ששם מקומם). אמנם ב"דוסון" עשו את הצעד הנכון כשהחליטו לחתוך לפני שכולם הופכים להיות בני חמישים (ודוסון איבד את בתוליו הרבה יותר קרוב לקו הסיום מאשר דונה), אבל בפועל מתגלה שגם בנקודה הזאת אין הבדל בין הסדרות. אולי זה בגלל שב"בוורלי" המעבר היה כל כך הדרגתי וב"דוסון" טשטשו לנו את החושים מרוב דיבורים, אבל העובדה היא שלא משנה כמה קשישים ובורגנים סטיב, דונה וקלי יהיו, זה לעולם לא ייראה נורא כמו פייסי סוגר דילים בטלפון כשמאג הקפה המשרדי בידו, עם ג'ל בשיער, חליפה וזקן צרפתי. והמודעות העצמית המזויפת שבה הוא צוחק על עצמו עם החבר'ה בפאב רק הופכת את כל העניין להרבה יותר גרוע. אבל עוד מעט הכל ייגמר, ואנחנו נוכל סוף-סוף להודות לאלוהים שלא עשה אותנו נוער אמריקאי עם עתיד מזהיר לפנינו.
הדור שלא ידע את מריצה
8.4.2003 / 11:00