השר מיקי זוהר אינו טיפש. להפך, יחסית לחבר סיעת הליכוד הנוכחית בכנסת, הוא אפילו די חכם. מיקי זוהר רחוק מלהיות האידיוט שהרבה אנשים עושים ממנו. להבדיל מימיו כיו"ר הקואליציה, אז היה הבולדוזר האישי של משפחת נתניהו, הוא אפילו לא אידיוט שימושי. לא אידיוט, ולא שימושי. בשבתו כשר התרבות הוא אחד מהשרים היחידים שאשכרה עוסקים בענייני המשרד שלהם. אלוהים יודעת שזה לא מעט בימינו.
מיקי זוהר לא בור ועם הארץ. נוח לאנשים ממחנה פוליטי מסוים לסמן את מיקי זוהר כנחות. חלקם עושים את זה מגזענות והתנשאות, חלק נטו מאידיאולוגיה פוליטית - אבל אם בוחנים את הרפורמה שלו בקולנוע בעיניים אובייקטיביות באמת אז זה יהיה חטא לאמת להגיד שהיא שגויה ב-100%. אפשר להתווכח על הנחיצות שלה ועל חלק מהסעיפים שלה, ברור, אבל אי אפשר לטעון שאין בה צדדים חיוביים לעולם הקולנוע, ובכלל. גם בעולם הספורט יש מעטים שיטענו שאין יתרונות בשר שהוא "בולדוזר", לטוב ולרע.
מיקי זוהר הוא לא השר הגרוע בממשלה. להפך, יחסית לחבריו הוא אחד המצטיינים. אז למה אנחנו שוב מדברים על שר התרבות והספורט? מכיוון שיובל אברהם, אזרח ישראלי, זכה אתמול באוסקר. זה לא קורה הרבה. הבמאי משה מזרחי זכה באוסקר בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר (עם סרט צרפתי בכלל), נטלי פורטמן זכתה בפרס השחקנית, ניב אדירי זכה על עיצוב סאונד וגיא נתיב זכה בקטגוריית הסרט הקצר. הזכייה של אברהם, עיתונאי במקצועו ולא קולנוען (משפט מצחיק לכתוב על זוכה אוסקר), היא הראשונה העוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מיקי זוהר לא קשור לזכייה של הסרט "אין ארץ אחרת" באוסקר בדיוק כפי שהוא לא קשור לחזרה של הפועל באר שבע מ-0:3 ל-3:3 נגד מכבי חיפה. למעשה, יש לו אפילו פחות קשר לסרט מאשר לקאמבק של הגמלים מהנגב. הסרט הוא בכלל הפקה פלסטינית-נורווגית. כספי המסים שלנו לא מימנו את הסרט (הם כן מימנו את המתנחלים האלימים שמתועדים בסרט, אבל זה סיפור אחר), משרד התרבות של מיקי זוהר לא עזר לקדם את הסרט. שני ישראלים ושני פלסטינים חתומים על יצירת הדוקו - באסל עדרה, יובל אברהם, רחל שור וחמדאן בלאל - ואפשר לצפות בו בחינם עם תרגום לעברית באתר "שיחה מקומית". מי שרוצה להתרשם מהתכנים של הסרט, מוזמן לעשות את זה שם.
מיקי זוהר אינו אידיוט, ולכן הוא יודע שהסרט זכה בגלל האמירה הפוליטית שלו ולא בגלל החזון הקולנועי שלו. קבלו סוד גלוי: המצביעים מטעם האקדמיה לקולנוע האמריקנית לא באמת יושבים לצפות בכל הסרטים שמועמדים, בטח שלא בסרטי התעודה הארוכים. הבחירה בקטגוריה הזאת היא כמעט תמיד בין סרט מאוד מדובר ומצליח (דוגמת "מחפשים את שוגרמן" או "אמת מטרידה") לבין סרט שמתחבר לטרנד הפוליטי ששולט בהוליווד. כך בשנים האחרונות זכו סרטים נגד ממשל פוטין ברוסיה בעקבות המלחמה באוקראינה, וכך השנה זכה סרט פלסטיני על רקע המלחמה בעזה. זו הוליווד בשבילכם. זה לא אומר שהסרטים הזוכים לא ראויים, אבל ככה השיטה עובדת.
מיקי זוהר לא מטומטם, לא טיפש, לא כסיל, לא אידיוט ולא מלעון. הוא יודע שעכשיו, אחרי הזכייה, אנשים יתחילו לצפות בסרט. הרבה אנשים. זה לא מפחיד אותו. אם לחברי הממשלה הזאת היה אכפת ממה שחושבים על ישראל בעולם הם לא היו פועלים כפי שהם פועלים מאז עלייתם לשלטון. הבעיה של מיקי זוהר היא לא עם "שונאי ישראל" או "פרו פלסטינים" בחו"ל שיראו את הסרט וישתכנעו, שוב, שהכיבוש הישראלי בגדה המערבית הוא פשע מלחמה לא מוסרי.
מיקי זוהר העביר רפורמה בקולנוע, אבל הוא לא חי בסרט. הוא יודע שגם ישראלים יצפו בסרט. זה קל במיוחד עם האפשרות לצפייה בחינם באתר "שיחה מקומית" (אני יודע שכבר כתבתי את זה, אבל זו נקודה שראוי לציין פעמיים). והאמת, לא מפריע לו ששמאלנים (אותם אלה שהוא טען שמנסים לסלק את נתניהו מתפקיד ראש הממשלה "כמו יגאל עמיר") יצפו בסרט. הוא יטען שהסרט מוציא את דיבתה של ישראל, ואנשים מסביבו ינסו ללכלך על כך שאברהם לא מנצל את הבמה של טקס האוסקר כדי לדבר על החטופים (הוא דווקא קרא לשחרורם ממש מעל אותה במה). הכל בולשיט. מה שמפריע לו זה שאנשי ימין יצפו בסרט. מצביעים מהבייס. מהבלוק.
מיקי פרום דה בלוק, ווי האב א פרובלם. הסרט "אין ארץ אחרת" מוציא את האוויר מהבלון המנופח של חברי הליכוד נגד בג"ץ. זאת בדיוק הסיבה שהוא לא רוצה שתראו את הסרט הזה. ולא, לא בגלל שכוחות הביטחון יוצאים בו לא טוב ("לא טוב" זו דרך אחת לתאר ירי במפגין שמוביל לשיתוק מהצוואר ומטה ולבסוף למותו של אותו מפגין). ולא, לא בגלל שהסיפור של מסאפר יטא הוא אחת הדוגמאות הכי מובהקות של עוולות הכיבוש. פינוי אזרחים שחיו באזור הרבה לפני שמדינת ישראל הייתה קיימת - עבור שטחי אש של צה"ל. מיקי זוהר יודע שכל העולם יראה את הסרט הזה עכשיו וזה לא מזיז לו. מה שכן מפריע לו זה שהציבור הישראלי עלול לצפות בסרט, ולגלות שמי שהלבין את פשעי הכיבוש במסאפר יטא הם שופטי בית המשפט העליון. אהרון ברק, אסתר חיות ואפילו יצחק עמית. במשך עשרות שנים דן בג"ץ בנושא, והחליט פעם אחר פעם להתעלם מטענות העותרים, למנוע עדויות מומחים ולבסוף: לנזוף בעותרים ולהכשיר את הריסת הכפרים. באמצע היו כאן ממשלות שמאל, העבירו את הסכמי אוסלו - אבל המצב בכפרים הבלתי מוכרים האלה נשאר זהה - בעזרת תעודת ההכשר של בג"ץ.
אין פלא שבסרט עצמו רואים את תושבי הכפרים מתעמתים מול כוחות הביטחון הישראליים, אבל בלילה, כשהם שוכבים על מזרון בתוך מערה ומעשנים נרגילה (כולל הילדים הקטנים), הם מדברים על בג"ץ, ושואלים את יובל אברהם איפה "הצדק" בבית הדין הגבוה לצדק הישראלי. מיקי זוהר לא רוצה שתדעו שגם פלסטינים שונאים את בג"ץ. הוא לא רוצה שתדעו שבג"ץ מאשר בנייה יהודית בהתנחלויות הסמוכות, ובמקביל מאשר הריסה של בתים, בתי ספר ומגרשי משחקים של ילדים בכפרים הפלסטינים. מיקי זוהר לא יכול להרשות לעצמו שהבייס שלו יגלה שהפלסטינים נגד בג"ץ, כי אז הם יבינו שהם באותו צד של הפלסטינים. או, שומו שמיים, הם יגלו שבג"ץ מקבל החלטות שיפוטיות קרות על סמך עובדות בשטח, ולא על בסיס שיקולים אידיאולוגיים ובטח שלא פוליטיים.
מיקי זוהר אינו לבד במאבקו נגד "אין ארץ אחרת". באופן אירוני, גם יובל אברהם עצמו סופג ביקורת נוקבת - אבל משני כיוונים מנוגדים. בעוד זוהר תוקף אותו על "נרטיבים שמעוותים את דמותה של ישראל", אקטיביסטים פרו-פלסטינים מאשימים אותו ב"חטיפת" הנאום, "הדהוד הנרטיב הציוני" ו"רטוריקה נגד ההתנגדות". הביקורת הכפולה הזו מדגימה בדיוק את המורכבות שסרטו של אברהם נמנע מלהציג. האקטיביסט הישראלי מצא את עצמו בתווך - כמו בג"ץ - כשהוא חוטף מכל הכיוונים. ההבדל? בג"ץ מקבל החלטות על בסיס פרשנות משפטית, בעוד אברהם מציג עמדה פוליטית מוצהרת, אך עדיין מנסה לשמור על ניואנסים בעולם שמעדיף קיצוניות. זה בדיוק מה שמפחיד את זוהר - לא הביקורת על ישראל, אלא האפשרות שמצביעיו יגלו שהמציאות מורכבת הרבה יותר מהנרטיבים הפשטניים שהוא מקדם.
מיקי זוהר, בחוכמתו הרבה, אינו רוצה שתצפו ב"אין ארץ אחרת". האמת המתועדת בסרט מאיימת על הנרטיב שהממשלה הנוכחית בנתה בקפידה. היא חושפת אירוניה מרה: בעוד הקואליציה נלחמת נגד בג"ץ בשם הדמוקרטיה, בשטח עצמו אותו בג"ץ מעניק לגיטימציה לפעולות שהממשלה מקדמת. זוהר יודע היטב שהסכנה האמיתית אינה בחשיפת העוולות בפני העולם - אלא בחשיפת הצביעות בפני הבוחרים. כשמצביעי הימין יגלו שהם והפלסטינים חולקים את אותו יריב, ושבג"ץ למעשה שירת את האג'נדה שלהם במשך עשורים, תתערער כל תיאוריית הקונספירציה עליה מושתתת הרפורמה המשפטית. ואין דבר מסוכן יותר לפוליטיקאי מאשר בוחר שפקח את עיניו.