מור לא מספיק רוצה את חיה. בשביל מה כל המאמץ לשכנע אותה אחרת?

ב"חתונמי", כמו בחיי הפרילנס, אין אמצע: או שהכל קורה ביחד, או שכלום לא זז. הפרק הזה, ישתבח שמו, משתייך לסוג הראשון. הוא המטיר עלינו גשמי ברכה של אינטראקציות מורטות עצבים בין איזבל לנועם, הסלמה בין אופיר ואולה ו-וידוי פומבי אחד של חיה שסוף סוף מרגישה בנוח להיות עצמה אבל דווקא כשמוטב להרגיש לא בנוח בכלל. תתכוננו: שלא כמו חיי הפרילנס, זה הולך להיות כיף.

לא הייתי קוראת לזה התאהבות, אבל לאיזבל נעשה פחות נחמד שנועם מסתובב בלי הטבעת שלו. היא הספיקה אפילו לשכוח שהורידה את שלה מול פרצופו, בטקס שגרם לגירושים ברבנות להיראות כמו מעגל חיבוקים. על כל פנים, כרגע נחמד לה, ונחמד כי אין ציפיות.

הקלילות שורה עליהם גם באוטו, בדרך לחיק הטבע, אף שאיזבל מעדיפה להאזין ל"צמד הצרפתים" המדליק וגזעי פי כמה וכמה מבחירתו של נועם, "סיגליות". האמת שהרואסט שלה על השיר הזה קורע. כשהיא לא שונאת באמת, מעומק הנשמה, המרמור שלה מצחיק. בכלל, קל להכיל את איזבל הרבה יותר כשיוצאים ממנה גם "צדדים רכים", כפי שאוהבים לומר בחתונמית. למשל, בזמן שהיא ונועם מרגלים אחרי הכלבים שלהם מרחוק. הוא מתרגל לנביחות שלה, וגם הכלבים בסדר.

בפיקניק רואים גם איך גבריותו של נועם מתחילה להרים ראשה. זה מצליח לו כשהוא מחלץ את הרכב משלולית, ופחות עובד סביב אירוע השקשוקה. על פי מחשבון חתונמי אין כמו הכנת שקשוקה כדי לבטא רמת טסטוסטרון מקסימלית, אבל איזבל כמו איזבל מוכרחה לפתוח ריב על כמות הבזיליקום או הפטרוזיליה או באמת למי אכפת. וזה קטע מעניין אצל איזבל: היא רוצה גבר קשוח ומחוספס, אבל היא לא תוותר על שום הזדמנות לתת לו קטנה למפשעה כדי לבדוק אם הוא באמת כזה.

בדרך הביתה כבר עולה מהם ניחוח רומנטי והם שרים "הכי יפה בעולם", נזהרים שלא יחליק להם פנימה איזה זר סיגליות קשור בסרט, שלא נדע. הקשר ביניהם נבנה כל כך לאט ובזהירות, שיעל חייבת להיכנס פנימה עם דחפור ולמוטט הכל. בחיי, תמיד היא שם, כמו הדודה ששואלת אותך מול החבר הטרי "מתי חתונה". נועם ואיזבל מדווחים על התקדמות חיובית - בגזרת הכלבים. טוב - גם ביניהם, הם מודים, חלה התקדמות: נועם שולח כל יום בוקר טוב, ואיזבל בתמורה לא מורידה לו נוגרה.

ביחידות, איזבל מספרת ליעל שהיא עדיין שולפת הגנות כשזה מתחיל להרגיש זוגי מדי, בעיקר כי היא חוששת לטעת בנועם תקוות מופרזות. ולמרות זאת נועם מתוק בעיניה, וידוי שמשום מה יעל רואה לנכון לקטוע בחדות: "אלה מילים מקטינות". באמת אין צורך, יעל - לשפוט זה התפקיד שלנו.

חיה סועדת את מור בעת חוליו, שפעת מסוג נדיר שמכונה "לא נמשך". זהו עוד בוקר בוהק בדירת הרפאים של מור, והוא שוב נותן לחיה חיבוק צדי מהסוג שנותנים להורים בכניסה לבית ספר. חיה שואלת איך היה לישון ביחד, אבל הוא לא שם לב שזה קרה, ומתחיל לתהות מה קרה תחת ערפילי המחלה.

מה חיה לא עושה למען "בעלה": היא מקריבה למענו את הסינוסים שלה, מעמידה סירים ומפרפרת כדי לשקם את גופו הלכאורה חולה. בהתאם, היא זוכה לתגובה של כל אמא מודאגת מבנה - התעלמות טוטאלית. זו בעיה עם חיה. איפה שהיא יכולה להפגין אימהות - שם היא פורחת. זה איכשהו מסתדר, כי מור מנטלית בן 5, אבל מין לא היה שם וגם לא יהיה, אלא אם שניהם מחזיקים בפטישים משלימים וספציפיים במיוחד.

רגע לפני הדלקת נרות, חיה מדברת על עוגמת הנפש: זו השבת שניה שהחליטו לעשות בנפרד. ההחלטה נובעת מהפער הדתי-חילוני ביניהם, לטענת מור, אבל חיה שמה לב טוב מאוד שמור עיגל לטובה ונס על נפשו כבר בשישי בבוקר. כשהוא שב אליה, הוא יודע שנדרש ריכוך ולדבריו חיה לבושה ב"לוק שיתוק". אני פשוט אניח את זה כאן.

הם נפגשים עם חבריו של מור לדייט מרבה זוגות, שכאילו לוקטו במיוחד כדי להראות לחיה שבזוגיות דתית-חילונית נדרשות פשרות הדדיות. חיה המומה: היא לא חשבה שגם היא אמורה להתפשר על משהו, כלומר בנוסף לגבר שלא סופר אותה. השיחה הקולחת פותחת לה את השסתום והיא משתפת את הנוכחים ברזולוציות מדאיגות של הקשר. כשמור מצטרף לדיון עליו, הטונים עולים. השולחן מסביב משתתק וזה מתחיל להרגיש לסובבים כמו שאנחנו מרגישים מול ההופעות של אוהד בוזגלו בתקשורת: טו מאץ' אינפורמיישן.

על ספת הגלעד, עולה מחדש השאלה האם בעצם "להיות עצמך" זה רעיון כזה טוב, ומשם נפתחת תיבת פנדורה. לתחושתה של חיה הקשר ביניהם "פרווה", ובפרווה היא מבינה. מה שהיא לא מבינה זה מה מור מרגיש כלפיה, ומור, בתגובה: "לא באמת חשוב לך מה אני מרגיש". תגידו, מה? רק אני השתנקתי משל בלעתי פלטת שבת? גלעד משום מה לא נסער מההאשמה, ומצדד במור. לדבריו, חיה מעליבה אותו.

הפעם אני רחוקה מלרדת לסוף דעתו: חיה לא קראה למור "פרווה", היא קראה ככה לתקשורת שלו מולה, והיא צודקת. היא גם באמת חווה דחייה, והחוויה האישית שלה נטועה במציאות. מור אמנם הצליח לעבוד על עצמו וכמעט גם עלינו שהוא מעוניין בה, למשך חמישה ימים בדיוק - אבל די ברור שהכל אחיזת עיניים. "מור אומר לך שאת מספיק טובה", ממשיך גלעד. תגידו, מה פספסתי פה? מור בקושי אומר משהו, בטח לא את זה.

נעשית פה עבודת חרטוט מיומנת. בגדול, מור צודק שמיותר לדון על אימוג'יז או לתכנן שבתות קדימה בשלב כל כך מוקדם, אבל הוא הולך מסביב. אם נגיע לשורש העניין - הוא לא מספיק רוצה אותה. בשביל מה כל המאמץ לשכנע אותה שכן?

מור לא צדיק וגם לא רשע. ניכר שהוא עושה מאמצים להיות ג'נטלמן, למרות הכל. גם אחרי ריב מכוער, הוא מקפיד להיפרד בחיבוק-הצד המפורסם שלו, לומר "לילה טוב" ו"שלחי הודעה שהגעת". זה יפה, אבל אין פה זוגיות, וגם לא התחלה של כזו. אינני הרבנות, אבל על זה אני חותמת לכם.

בר ואור נרגשים לספר ליעל שיש להם תקשורת גם ללא במילים. וללא מילים, אומרת בר: אני אשמח ליותר מסוג התקשורת הנ"ל. כשהם משתמשים במילים דברים הולכים לאיבוד, בעיקר כשנמר הדאטה שלנו במצב אור ללא עצור, או Ori Mode, כמו שהוא קורא לזה. מדובר במצב יעיל אולי כדי להפיל בפח משקיעים - אבל לא בחורות.

בארוחה עם חברים של אור, הוא מגלה שהיה ילד מתחכם ומעצבן (רק פעם, כאילו?) או שפעם הוא היה דוש (תפסיק להפיל אותנו מהכיסא). בר שמחה לגלות שמול חבריו אור הרבה יותר טבעי, אולי כי מהם הוא לא מקבל ציוני איי-קיו. בר, לעומת זאת, כל כך טבעית שהיא לא מפסיקה לבדוק שהטבעיות הזו מתועדת במצלמה.

עם כל הבדיחות שאפשר להריץ על אור, והן רבות אפילו יותר מהבדיחות של אור עצמו, אני כן אוהבת אבל את היכולת שלו לקבל ביקורת ולהשתפר, כמו התוכנה שהוא. איך קרא לעצמו אור במילותיו, "טעם נרכש, מותק". מעבר לזה, יש לו איכויות ניכרות. הוא אולי לא האדם שבהכרח תרצו במסיבה שלכם, אבל אפשר לסמוך עליו להרים מנגל בשישי, לסגור את חדר הקריוקי בזמן ולחלק לצוות חולצות עם דאחקה מודפסת. ויש בחורות שזה כל מה שהן צריכות. וזו בר.

החום ממיס את אולה ואופיר בירח הדבש, ולא במובן הסקסי. "היה לי ממש כיף איתך, אולה", מסכם אופיר את אמש בלוויית צ'אפחה הגונה. הדיאלוג שלהם מאולץ; אולה עייפה, אופיר לא מפוקס. שניהם ממלמלים שברי קלישאות כדי למלא את השתיקה. אווירת הנכאים ממשיכה אל ארוחת הערב, שמביאה לנו פלאשבקים חריפים לאיזבל ונועם. בהתחשב בהתפתחות של השניים האחרונים, אולי יש מקום לתקווה, אבל קשה לראות אותה כרגע מבעד למבטים הסובלים.

אולה מנסה להראות לאופיר את הדלת החוצה, אבל הם כבר בחוץ ואין לאן לברוח. אופיר מתוסכל: הוא מרגיש שאין לאולה סבלנות אליו, ומרגיש נכון. יש לה פרצוף של מלצרית בשכר מינימום שביקשו ממנה לפרט על כל המנות בתפריט. פרצוף של, "זו חומוסיה אדוני, מוכרים בה חומוס והוא עשוי מחומוס". כדי להסוות את האיבה העמוקה השוררת בתוכה, היא קוראת לו "אופירי". הכינוי נסחט ממנה החוצה כמו לימון. אבל אופיר נחוש להכין לימונדה: "אני אוהבת שאת קוראת לו אופירי". ובכן, היא תפסיק לקרוא לו אופירי לאלתר.

אם יש משהו שאפשר לזקוף לזכות אופיר, זה את הנחישות שלו. אולה כבר מפנטזת על המטוס הביתה, אבל הוא מתעקש על "שני קלפים לפני שנרדמים". מכירים? קלפי זוגות כאלה, מהסוג שנועד להנשים שיחות מתות. אולי הקלפים יעלו בחובם מסר מעודד, חושב אופיר, ואולה אכן מוצאת אותו: "הנה, הקלפים אומרים לנו לישון".

על גבי סירה, מביאה אולה בשורה חיובית: לרוב היא "לא כזה אוהבת סירות", אבל בהשוואה לקיומו של אופיר, הן דווקא ממש סבבה. היא מנצלת את ההזדמנות כדי לספר לו כמה היא לא סומכת עליו, מאוכזבת מהיעדר היוזמה שלו ופחות או יותר כל תלונה שנותרה ברשימה. אופיר לא יכול שלא לתהות מה קרה לאולה של החתונה, שאמנם היו לה הסתייגויות, אבל גם נקודות לחיוב. היא עונה בהרבה מילים שאפשר לסכם בפליטה "רציתי להראות ש-". היא דאגה לנראות שלה, עד שהתעייפה מהעמדת הפנים.

בשלב הזה, שהחיינו - אופיר שובר את הכלים. הוא חוזר ואורז תיק בכעס, בזמן שאולה ממשיכה לשחות, מחכה שיבלע אותה כריש. כמה מכמיר לב: אופיר מנסה להרעיד את השטח, אבל המרד שלו מזכיר לי אותי בגיל 8, כשברחתי מהבית לגינה. מי יתן ויזכו, כאיזבל ונועם, להיות ידידים.