שש שנים אחרי שהדהים את העולם, הבמאי הגאון מתרסק בגדול

רגע לפני תום העשור הקודם, הבמאי הקוריאני בונג ג'ון-הו הדהים את העולם עם "פרזיטים". הלהיט הזה הפך להצלחה קופתית גדולה, זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן וגם סחף את טקס פרסי האוסקר. הוא נכנס להיסטוריה כראשון שזכה הן בפרס הסרט הבינלאומי והן בפרס הסרט הטוב ביותר, וכמובן גם בפסלונים נוספים, כולל בקטגוריית הבימוי. כל העיטורים היו מוצדקים - מדובר היה בקלאסיקה לפנתיאון.

מאז, כל כך הרבה דברים השתנו - ורובם לרעה. הקורונה, הפלישה לאוקראינה, השבעה באוקטובר. "פרזיטים" והעולם שלתוכו יצא נראים כמו זיכרון רחוק. למרבה הצער, גם הקולנוע של בונג ג'ון-הו השתנה לרעה. רק עכשיו, שש שנים אחרי הצלחתו הגדולה, עלה לאקרנים סרטו החדש, "מיקי 17", בתזמון שמעיד כי מפיציו מבינים שאין לו סיכוי לזכות בפרסים כלשהם.

"פרזיטים" היה השיא של קריירה מפוארת, שכללה עוד כמה פנינים בלתי נשכחות, למשל "זיכרונות מרצח" ו"המארח". לעומת זאת, "מיקי 17" הוא ככל הנראה הסרט הכי פחות טוב בגוף העבודה של הקולנוען הקוריאני המבריק. הוא מעין גרסה מאכזבת עוד יותר של היצירה הכי לא מוצלחת שלו עד כה - "רכבת הקרח". כמו אז, גם הפעם מדובר בדיסטופיה דוברת אנגלית, ומתברר כי זה לא סוג עשייה שהוא מצטיין בו.

הסרט מתבסס על ספר לא קאנוני במיוחד של אדוארד אשטון, ועוסק בכל מילות הבאזז הפופולריות היום - הסכנות שבהתקדמות טכנולוגית מואצת, בשלטון עריצי ובסגידה לכתות, קפיטליזם וקולוניאליזם, פערי המעמדות וכיוצא בכך. הוא עושה את זה דרך סיפורו של ברנש בשם מיקי, המוצא את עצמו בחובות לאחר שחבר שכנע אותו להשקיע בעסק של מקרונים. כדי לברוח מנושיו, הוא מסכים להצטרף כשפן ניסיונות במשלחת לחלל. שם, יעבירו את גופו בשלל ייסורים קטלניים, ובכל פעם שימות ידפיסו אותו מחדש וישתילו את זיכרונותיו בשיבוט החדש. "מיקי 17" נקרא כך בשם הגרסה ה-17 שלו, אבל היא לא תהיה האחרונה.

את הגיבור מגלם רוברט פטינסון, שממשיך לנצל את כוחו המסחרי כדי לתמוך בפרויקט שאפתניים ולגלם תפקידים שמוציאים אותו מאזור הנוחות שלו. כיוון שהוא שלימזל, הדמות שלו מדברת במבטא של יהודי ניו יורקי, ולא ברור למה לא פשוט ליהקו את אדם סנדלר במקום להציע מעין חיקוי שלו. בכל מקרה, התעוזה של הכוכב ראויה להערכה, אבל ההופעה שלו מעיקה למדי.

עם זאת, התצוגה של פטינסון היא אות ומופת של עידון לעומת התצוגות הבעייתיות באמת כאן. מרק רופלאו מגלם את מנהיג המשלחת לחלל - מעין גרסה מוקצנת של אילון מאסק ודונלד טראמפ, וכנראה שנידונו לראות עוד הרבה כאלה על המסכים בשנים האחרונות. השחקן ידוע כאחד האנטי-ישראלים הגדולים בהוליווד וכאן מתגלה גם כאחד מן השחקנים הגרועים בתעשייה, עם הופעה מוקצנת ומוחצנת באופן בלתי נסבל, שדי היה בה כדי להרוס את הסרט כולו. בצידו, טוני קולט מגלמת את זוגתו, מעין גרסה גרוטסקית של שרה נתניהו עם חיבה משונה לרטבים, והיא איומה באותה מידה.

למרבה הצער, שני הליצנים הללו הם לא החולשה היחידה של "מיקי 17". הוא נמשך כמעט שעתיים וחצי, והעלילה המסורבלת, המתישה והלא קוהרנטית שלו כוללת עוד אינספור פיתולים ודמויות משנה. זה מסוג הסרטים שבהם היוצרים מלהקים שתי שחקניות שנראות אותו דבר לגלם שתי דמויות שונות שלאף אחת מהן אין אופי או משקל. בצד זאת, הגיבור מתאהב באישה בגילומה נעמי אקו, שתפקידה היחיד בעלילה הוא לשמש מושא האהבה והתשוקה שלו, ובשלב מסוים גם נוצר ביניהם משולש מיני משונה שלרגעים מזכיר את "מתחרים".

מיותר לציין את רשימת הסרטים ש"מיקי 17" מחוויר לעומתם - זו רשימה ארוכה ורבים כבר דשו בה. אוסיף רק דבר אחד, כי לא ראיתי אותו במקומות אחרים - שבסופו, הסרט הזה מזכיר גם את "גברים בחלל" של פול ורהובן, אך שוב, הדימיון הזה לא עובד לטובתו.

בונג ג'ון-הו כבר עובד על פרויקט חדש ומדובר. התקלה הזו לא תפגע במוניטין שלו. גם לי אין כוונה או רצון לשפוך ארס על הבמאי הנפלא, שסיפק לנו כל כך הרבה שעות של הנאה יוצאת דופן, ובמפגש אישי איתו גם התגלה כאיש נהדר, צנוע וחסר גינונים. אומר רק שהקפדתי לראות את "מיקי 17" על המסך הגדול ביותר שאפשר, ובכל זאת לא מצאתי בו עבודה קולנועית מרשימה, אפקטים סוחפים, אסתטיקה מרהיבה או בידור סוחף כלשהו. אולי בצפייה שנייה, עם פחות ציפיות, נגלה כי לכל הפחות מסתתרים בו מסרים עמוקים ומבריקים, אבל לפחות כרגע הוא לא השאיר שום רושם מן הבחינה הזו. העלילה שלו צפויה ועייפה. היא מנסה בכוח להיות הזויה ומדליקה, אבל רוב הזמן מתגלה כמציקה ומעיקה. לולא השמות הגדולים שקשורים בפרויקט הזה, אפשר היה לחשוב שמדובר בהמשכון של "הנוסע השמיני" שהלך ישר לווידיאו.

החידוש היחיד ב"מיקי 17" היא שיש בו מעין זחיחות שמעולם לא אפיינה את סרטיו של בונג ג'ון-הו. זה מסוג הסרטים שכל כך מרוצים מעצמם, עד שהם לא שמים לב שההומור שלהם הרבה פחות מצחיק ממה שהם חושבים, האמירות הפוליטיות שלהם הרבה פחות שנונות ממה שנדמה להם, והסך הכל הכללי הרבה פחות מבריק ממה שהם בטוחים בו. אולי זאת אשמת פטינסון ולא הבמאי הקוריאני, שהיוהרה הזו כל כך לא מתאימה לו.

כך או כך, אם בעתיד מישהו יערוך את רשימת הנפילות הכי גדולות של במאים זוכי אוסקר, "מיקי 17" בוודאי יככב בה. חיים גמזו בוודאי היה מסכם את הביקורת שלו באמירה "מצידי אפשר היה לסיים את הסרט עם מיקי 16".