בת ה-6 ביקשה שאשב ליד המיטה שלה כשהיא הלכה לישון. מתברר שיש לה חלומות רעים לאחרונה. בהתחלה לא רצתה לספר על ביעותי הלילה שלה, אבל לבסוף היא שיתפה שהיא חולמת שהיא מתה. "אבל לא כשאני בת 100", היא הוסיפה בתמימות ילדותית, "אני מתה כשאני חיילת". אחותה הגדולה, עוד לא בת 9, ביקשה שנפסיק לדבר על זה, כי היא לא רוצה לחשוב על זה שהיא תלך לצבא, כי בצבא מתים. אני עוד מהדור שהיו מבטיחים לו "כשתהיה גדול יהיה שלום ולא נצטרך צבא", היום אפילו בנות 6 לא מאמינות בשקרים האלה. במקום זה הרגעתי אותן עם מוזיקה. מעניין אם יש עוד מדינות בעולם שילדות קטנות הולכות לישון עם המחשבות האלה כל לילה.
המילים הפשוטות של בתי הקטנה, שתתחפש מחר לטיילור סוויפט בגן, הדהדו לי מתוך המילים של חגי אנגרסט בכיכר החטופים אתמול. "תדע כל אם עברייה", הזהיר חגי בריאיון עם דוריה למפל בחדשות 13, "אם מתן לא חוזר, הבן שלה לא חוזר. זה יכול לקרות לכל אחד. הבן שלנו פצוע, והוא לא נכנס לרשימה הומניטרית הראשונה רק בגלל שהוא חייל. זאת תעודת עניות למדינת ישראל".
העולם של משפחת אנגרסט קפא מאז השבת השחורה. מתן נלקח לשבי מחוסר הכרה. לפי אביו היו צריכים להחיות אותו בשבי, רק בשביל להפוך אותו לאזרח סוג ב' במדינתו. "משווים בין דם לדם", הוא מבהיר בריאיון ומזכיר את ההיסטוריה המשפחתית שלו: "סבתא שלי עברה סלקציה אצל מנגלה בשנת 1945, ואנחנו, הבן שלנו, של ענת ושלי, עובר סלקציה בשנת 2025, בחסות הממשלה הזאת. חלק משרי הממשלה גאים, גאים שהחייל שלנו נשאר שם. אז אני רוצה שכל האימהות בבית יבינו טוב מאוד לפני מי הם מפקידים את הילדים שלהם".
בשלב מסוים למפל מציעה לחגי לפנות אל בנו דרך המצלמות, בתקווה שאולי הוא ישמע את דבריו. חגי פונה ברוגע מצמית אל המצלמה ואומר: "מתני אהוב שלנו, אנחנו עושים את הכל, התפקיד שלך הוא רק להחזיק מעמד ולשרוד". הוא ממשיך ומספר לבנו שחטוף מזה 520 ימים כי הוא טס לארה"ב, כדי לנסות ללחוץ משם כי "קלטנו כבר שבמדינה שלנו, הממשלה לא עושה את הכל". חגי אנגרסט אינו איש פוליטי. הוא לא מחפש להפיל את הממשלה, הוא רק רוצה להחזיר את הבן שלו - שנשלח לקרב כדי להגן על המדינה, ובשלב הזה כבר ברור לו שהמדינה לא עושה את הכל כדי להחזיר אותו.
חגי מבקש מהצופים לקום מהספה, לצאת מהבית ולהגיע לתמוך במחאה שלהם. "זה מאוד חשוב. ראש הממשלה שלנו ניזון מסקרים", הוא מבהיר ללמפל, ודורש מהצופים להצביע ברגליים. הוא אומר את זה מכיכר החטופים הגדושה. בחלק מהערוצים דיווחו שהיו שם רבבות אנשים במהלך השבת. בערוץ אחר שמעתי שדיברו על "עשרות שהגיעו למקום". הפער די מדהים. המינימום של "רבבות" זה 20 אלף איש. המקסימום של "עשרות" זה 199 איש. מדהים לחשוב שגם אחרי ששמענו את כל החטופים והחטופות שחזרו מהשבי וסיפרו כמה ההפגנות האלה עזרו להם לשרוד בשבי, ועדיין יש אנשי תקשורת שמתעקשים להקטין אותן.
אחרי השידור מהכיכר החיים חוזרים למסלולם. בערוץ 12 משדרים חתונה ממבט ראשון. בערוץ 14 יותם זמרי צורח באולפן על זה שמותר להחליף את דובר צה"ל (לא ברור למה הוא צורח, אף אחד באולפן לא באמת מתווכח איתו). בין לבין יש פרסומות: אייל גולן טס לשוויץ, ומלא גברים (איך לא) מוציאים בשבילו מזוודות עם זהב מכספות. "אקח את הכל", הוא קורץ למצלמה באנגלית ברמת סמוטריץ'. תיכף יפרסמו שכל הכרטיסים להופעה שלו בבלומפילד נמכרו. ספוילר: יפתחו עוד הופעה או שתיים או שמונה, גם להן יימכרו כל הכרטיסים. המחשבה הזאת שולחת אותי בחרדה לחדר השינה של בנותיי, להביט עליהן ישנות.
"תדע כל אם עברייה", הזהיר חגי אנגרסט, וכדאי שגם כל אב עברי יקשיב. שייקח דוגמה מהיושרה של אדם שנלחם על חיי בנו 520 ימים, בקור רוח, ללא התלהמות, מבלי להתחנף לאיש. להצדיע להורים האלה.
מחר הבת שלי תשכח מכל זה, תלבש את שמלת הזהב שלה ותצא לגן הילדים עם גיטרה בתור טיילור סוויפט בעידן חסר הפחד שלה. אחרי שאחבק אותה לשלום אסע לכיכר החטופים ואחבק את משפחת אנגרסט, ואת המשפחות של שאר החיילים - תמיר נמרודי, נמרוד כהן ועידן אלכסנדר - וכמובן את כל המשפחות, של כל 59 החטופים שנמצאים בשבי 520 ימים יותר מדי. המשפחות כבר הבינו שהן לבד. שהן יכולות לזעוק, להפגין, להתחנן - ובכל זאת, הן תלויות בחסדיהם של אחרים. ממשלת ישראל הפנתה להן גב, אז עכשיו הן נאלצות לחפש הצלה במקום הכי לא צפוי - באדם שעבורו כל דבר הוא עסקה, גם חיים ומוות. איזה מתיש זה להריע לאנטי-גיבור, במיוחד כשזה אולי הגיבור היחיד שנשאר להן.