לא זכורה לי שאלה חצופה כל כך כמו שזו ששאלה יעל את איזבל בחתונמי

התגעגעתם לשד העדתי? בכל אופן, הוא סוף סוף הגיע לחתונמי. חכו שהתכנית הזו תשמע על הקוד האתי של הפסיכולוגים, זה יהיה משוגע. גם מיעל הולכים לפרוץ כמה שדים הפרק, וכן מאולה, שלא יכולה לשאת את אופיר ולכן רוצה שהוא יאחז בה בתשוקה. לרגל יום האישה, חתונמי מוכיחה לנו שנשים, בדיוק כמו גברים, יכולות להיות בלתי נסבלות.

קלף-זוגיות שמונח במערכה הראשונה ירה באחרונה, וגם בכל הסצנות באמצע, מסתבר. מישהו חשב שמוכרחים קצת עזרה חיצונית כדי להניע עלילה, והמישהי הזאת היא בטוח יעל. תראו לי עוד בן אדם בעולם שחושב שקלפי זוגיות טובים למישהו, חוץ מהמומחית ועוד מטפלים בודדים מתחומים מרובי ראסטות ונטולי הסמכה.

הראשונים להשתתף במפגע הזה הם איזבל ונועם, ולא תאמינו - גם דרך הקלפים מתגלה שאיזבל לא נמשכת לנועם. זה כנראה סימן משמיים. אחרי העלבון השעתי, זמן לבדיחות עדות: קצת "בועל בניין", קצת "קופאית" במבטא רוסי. בחיי, אני מתגעגעת כבר להערות של רוני על המזרחיות של שקד. אל תדאגו, זה יבוא.

בינתיים, במכונית, איזבל ונועם מתלבטים מה להמציא לפגישה עם יעל, כי בעצם אין חדש - הם עדיין במסלול הישיר לידידות אפלטונית. שוב איזבל מדברת בשם שניהם על איזה קטע זה שלא קורה ביניהם כלום וזה פשוט לא עובד. לנועם אין ברירה אלא להסכים: מה, אני? מפתח רגש בשלושה שבועות? פחח. איכס, בנות.

נועם טוען שאם רוצים לצאת מהפרינדזון, זה יקרה "רק בצורה מוזרה". זה בטוח, אבל מה עושים? טומנים לשונות זה בגרון זו יש מאין? הייתי מנשקת בהפתעה בלנדר בפעולה ולא את איזבל. כדי לשבור את הפרינדזון הם נוסעים לסביבה הלוהטת ביותר על הפלנטה - שירה המונית בציבור לצלילי "מחוזקים לעולם". ותאמינו או לא, אבל דווקא שם, באווירת הטיול משפחתי לסחנה, הקהל מתבקש לאחוז ידיים ולומר "אני אוהב/ת אותך".

באותו רגע אמרתי - זו בטוח התערבות הפקתית. והנה, החבר הנכלולי של נועם יורד מן הבמה לפגוש אותם, ושואל את הזוג אם אמרו זה לזו את המשפט. הכל ביד מכוון. לתחושתי, זו אפילו לא היד שלו: הוא רק הכלי להעברת המסר, ויעל שלחה אותו עם זרועות התמנון. תקשיבו לי, החבר הזה מריח מקלפי זוגיות.

הרגע הדרמטי מובא אל ספת היעל (המאוד לא מופתעת לשמוע על החוויה), וזו עוד הזדמנות בשביל איזבל לכעוס על ההפקה ביי פרוקסי. "לך זה היה נעים?", היא מטיחה בנועם. "זה לא היה רע", הוא מעז לענות - אבל איזבל לא רואה בעיניים. ובפעם השלוש מאות שהיא מעלה את המחסור ברגש, ההדדי, כמובן, בין שניהם, אפילו ליעל מתחשק כבר לבצע בקשר הזה המתת חסד. מדובר באירוע נדיר. כידוע, יעל תילחם גם על זוגיות בין דג לכבשה, כל עוד הצמד הזה רשום תחת חסותה.

כמובן, היא לא באמת רוצה שילכו. זו מין פסיכולוגיה הפוכה כזאת, שמלווה באיומים וכעס, לא ברור על מה ולמה. "נרדמתם!", היא מטיחה בהם. תגידו, זו לא יעל ששלחה אותם להיות ידידים ולהכיר בלי מטרה? הם עשו עבודה טובה - טובה מדי. ושנדבר על השאלה המתריסה, אם הם עושים את זה "בשביל הטלוויזיה"? בחיי. היש חוצפה גדולה יותר מצד "מומחית" בחתונמי, מאשר להאשים את המשתתפים ברדיפת פרסום? אני בטוחה שאת העבודה שלה שם, יעל דורון עושה בשם השליחות הפנימית.

המכות נופלות על איזבל בזו אחר זו, והיא עוד בכלל שקועה בתדהמה על כך שנועם לא חולק איתה את אותם אין-רגשות. זה רגע הפייט-קלאב שלה, שבו היא משחזרת את כל האירועים ומחברת אותם לכדי היגיון מחודש. כשחושבים על זה, היא אכן קבעה שאין ביניהם משיכה או רגש, אבל נועם תמיד שתק. שיט. בחיי, לאישה הזאת יש יותר בליינד ספוטס מלסטיבי וונדר.

אין ספק שאיזבל הייתה צריכה לקבל מראה להתנהגות התוקפנית שלה, לאנוכיות ולחוסר הרגישות - אבל לא בצורה הזאת. מזלה שעכשיו הגיע תורו של נועם לחטוף צעקות. כשאני מסתכלת על העיניים הכבויות שלהם נעשה לי מר, ומצד שני - אין מאחד כמו התאגדות סביב אויב משותף. מצד שלישי, אחרי השטיפה מיעל, גם אני שואלת כמוה, למה נועם נשאר שם? מי מסוגל לספוג כל כך הרבה הטפות מכל הכיוונים? גם הוא וגם איזבל הם קרבנות של יעל, אבל כמו בכל כת טובה, מי שסובל יותר מכולם זה זה שבתחתית שרשרת המזון. במקרה הזה, נועם.

בדרך חזרה, את ההלם של איזבל מחליפים עלבון וזעם. כצפוי, היא בוחרת בנרטיב של היעלבות מהנעלב. תסריט נרקיסיסטי ידוע, שבו הפוגע או הפוגעת מציבים את עצמם כנפגעים העיקריים, מסובבים את האשמה אל הצד השני ומפקיעים ממנו את הלגיטימציה לרגשותיו. עכשיו, אני מכירה את הרגע העונתי הזה. זה רגע משברי. לאחריו, דמויות כאלה ואחרות מתוך המשתתפים או ההפקה טוענים ש"היד קלה על המקלדת" ו"מה שרואים מכאן לא רואים משם".

זה נכון. אין לי מושג מי זו איזבל ומיהו נועם בכל הקשר אחר. יש סיכוי שבחיים האמיתיים יכולתי אפילו להריץ צ'ייסרים עם יעל הפסיכולוגית. סביר להניח שלא. אנחנו מגיבים למה שרואים על המסך בלבד, והוא נראה רע. תעשו עם זה מה שאתם רוצים - רק בבקשה, לא עוד פרק מומחים. תודה.

מחזה נדיר במחוזותיה של רוני: שקד מניח תפילין. רוני מאוימת מיחסיו של שקד עם כוח עליון - אחרי הכל, היא אוהבת לצוות עליו לבד. בחיי, שמישהו יאהב אותי כמו שרוני אוהבת לומר "תוריד ת'זבל".

אנו בפינת "הכר את המזרחי" עם רוני, שקד וחברו, שמעשירים את אוצר המילים של הראשונה בז'רגון מרוקאי. השיח העדתי ביניהם מפתיע בתכיפותו, בהתחשב בזה ששניהם נראים די דומה, מין כאלה צ'אט-תן-לי-תמונה-של-ישראלי/ת, שניהם נראים חובבי שלמה ארצי ושניהם נשמעים באותו הראש, פחות או יותר, אז מה העניין? כשהם מדברים על הפערים ביניהם, אפשר לחשוב שזו ליא קניג יוצאת עם סלאח שבתי.

על ספת היעל, אנחנו מתחילים לקבל תשובות. "המשפחה שלי זה הסיפור שלי", פותח שקד, שאמנם בקיא במרוקאית אבל מדבר חתונמית שוטפת. יעל, בתוך קאט אחד, מתחילה לדמוע. מישהו הבין מה קרה פה? שקד אמר שיש לו אישיוז עם ההורים ושהוא חושש מהמפגש, ובום - צלילי כינור. פספסתי משהו? עד שיש ליעל רגשות, הם מודבקים במקום הלא הנכון.

אולי הבעיה היא בי ובלב הבאשל שלי (עשיתי את זה נכון?). על כל פנים, אני שמחה בשביל שקד על שהשלים עם מקורותיו וכעת הוא מזדהה כתמהיל של הבאבא סאלי, מטבוחה וזוהר ארגוב. הייתי מוותרת על האחרון, אבל המסר הובהר בגדול. לשמחתו, שקד לא צריך אותי - רוני עפה על האומץ שלו, ולדעתי גם קצת נדלקת על הניחוח האקזוטי, משום מה, בהיותה מזרחית בעצמה. "תן לי אותם בהכי ביטון שלהם", היא זורמת על צורת ההגשה. הדמעות בשיאן, ושקד מחליט לסיים בבדיחה: "רוני חשבה שמימונה זה בחתונה". טוב, אולי היא בכל זאת ליא קניג. זו הפעם הראשונה שאני מצליחה לראות את הפער התהומי שהם מדברים עליו.

בדרך הביתה, רוני מאשרת לשקד את רגשותיו: היא באמת תהתה אם הוא בבון חסר מנת משכל. בסוף התברר שהוא בסדר, והם אפילו דומים, כי ההורים שלה גרושים, או משהו כזה. אם כן האינטגרציה הושלמה, והם מוכנים לביקור בבית משפחת ביטון. ובכן, רוני קיבלה בדיוק את מה שביקשה. "שקד תותח בשיפוצים!", מתגאה האבא, לא לפני שהוא מוסיף לה למילון "אשתנור". תוך 30 שניות משם עולה זוהר ארגוב, רק חסרה מטבוחה ויש לנו בינגו. ההורים של שקד קצת נרדמים על המשמר, אבל הילדים פה לשאול את השאלות הנכונות: "תהיה חתונה אמיתית?". אני מתה על תחום החפיפה בין קבוצות האוכלוסיה של ילדים בני 7 ודודות בנות 70 מדרגה שניה. רוני מאושרת כמו יריב לוין במימונה (המתרחשת בסוף פסח), והביקור מסתיים בהצלחה.

"בסוף", מסכם שקד, בפודקאסט שלו עם עצמו, "אתה חייב להיות אתה. אנשים תמיד ישפטו אותך". אנחנו כאן כדי להוכיח את הנקודה.

אופיר קם, רחמנא ליצלן, לבוקר בלי אולה - והחליט לשלוח לה הודעה נרגשת עם שיר. גם אולה מתרגשת: יש לה הזדמנות לנקות את הבית, ומעצמה את ירח הדבש. היא מאנפפת את דרכה אל ספת הגלעד ומתלוננת על אופיר בעודו יושב שם, נזוף כמו נגרר לאסיפת הורים. היא מציפה את התסכול מכך שאין לאופיר, בגדול, עמוד שדרה, והוא נתלה על שלה בשביל להחזיק את עצמו.

"אולה פשוט לא סומכת עליי", מתקדר אופיר, שלא קיבל את ארטיק המטרה שהובטח לו. "זה סוד ההתאמה שלכם", לדברי הגלעד. מבחינתו, עמוק בתוך אופיר, ממש בתוכו, כל כך בתוכו שכמעט לא ניתן לראות - אופיר הוא הסלע האיתן שאולה מחפשת. "מה אם אני אהיה ספונטני?", שואל האדם שהספונטניות זורמת לו בדם. הוא הבין בדיוק איך להפסיק לרצות ולהיות נאמן לעצמו, הוא פשוט בודק רגע עם אולה איזה עצמו להיות.

לפי שפת הגוף והטון שלה, נראה שאולה ויתרה לגמרי. היא רצתה גבר כמו ברק, אבל במקום כוכב פאודה קיבלה את הניצב שמתפוצץ בסצנה הראשונה. ובכן, מה אתם יודעים: בדירה החדשה והמשותפת שלהם, אולה שולפת פרח מסיישל שמסגרה במיוחד לאופיר. איך אומרים, מזכרת מאירוע בלתי נשכח.

הם תולים את הטריגר הזה על הקיר, ועל אדן החלון הנגדי, בברכת "ויישתל", הם מניחים עציץ קטן. כמובן, גם הרגע הזה מלווה בתלונות מצד אולה, אבל משהו בהן מחויך יותר, ואני מתחילה לתהות אם היא באמת כל כך סובלת או שככה היא פשוט רגילה לדבר.

מתחילת הדרך, משהו שם מבלבל. על פניו היא סולדת ממנו אנושות, אבל גם תובעת מגע ואינטימיות. זו כבר הפעם השניה שהיא טוענת שהם "אותו בנאדם", מה שאולי מסביר את עומק הסלידה, אלא שבו זמנית, יש באמירה הזו כלשעצמה קרבה, או לפחות הזמנה לכזו. וזה לא רק זה: בערב היא מכינה להם ארוחה מושקעת, כוסות יין ואת משחק הקלפים הארור.

"תארו את הקשר שלכם בשלוש מילים", מבקש הקלף הנבחר, ואולה עונה: "חתונה ממבט ראשון". איפה הדמעות של יעל כשצריך אותן? הם הולכים לישון באותה מיטה, שניהם עושים זאת ביודעין. אז מה אתם אומרים, נראה פה פתח לתקווה, או רק פתחי אוורור לבית השחי של אופיר?