דמיינו עולם מקביל. בעולם הזה יש מדינה ובה פועל זמר מאוד מצליח ואהוב - ובצדק. אובייקטיבית, יש לו את אחד הקולות היפים ביותר שנשמעו אי פעם. "הזמר הלאומי" של אותה מדינה טען שאפשר לכוון כלי נגינה באמצעות הקול שלו. הוא הגיע מלמטה וכובש את הפסגות הגבוהות ביותר. בואו נקרא לו צור גינזבורג-אור.
צור הופך לכוכב מספר אחת, לא רק במוזיקה. הוא הופך לאיש טלוויזיה, משתתף בריאליטי, רוכש נדל"ן במיליונים והופך לאחד האנשים הנערצים - וגם החזקים - במדינה. ואז, ביום אחד, הכל משתנה: צור נעצר לחקירה. מתברר שמספר נשים התלוננו נגדו על פגיעות מיניות, ישירות ובעקיפין. העדויות מצמררות, אבל רוב המעריצים אפילו לא טורחים להקשיב להן.
רבים ממהרים להגן עליו מפני "הטפילות שרק רוצות להתעשר על חשבונו". אחרים, שמחוברים יותר למציאות, מבינים שכוח משחית. לא מדובר במעשה חד-פעמי ולא בטעות תמימה - אלא בניצול כוחו כדי לעשות כרצונו, פשוט כי הוא יכול. אלא שהזמן עובר, וצור מסרב לקחת אחריות. להפך. הוא מטיל את האשמה על הסביבה שלו, מאשים את הקורבנות עצמן, ומשחרר הצהרות מחושבות שנכתבות בידי עורכי דין ויועצי תדמית - התנצלות בלי חרטה, מילים ריקות בלי משמעות. והקורבנות? הן נותרות עם הצלקות, כשהן רואות כיצד האדם שלטענתן פגע בהן ממשיך בחייו כאילו כלום לא קרה.
צור לא נעלם. להפך. היועצים שלו מזהירים אותו שלא להראות חולשה. אולי לרגע רצה לקחת פסק זמן להתבוננות פנימית, לטיפול, להבנה - אבל הם משכנעים אותו שזה ייתפס כהודאה באשמה. במקום זאת, הם מביימים מופע מתמשך של הסחת דעת: ראיונות מתוזמנים, כותרות צבעוניות, נישואים, גירושים, קאמבקים, אינסוף חשיפות רכילותיות. הציבור לא מסוגל להסיט את העיניים.
בהדרגה, עם קצת יחסי ציבור וקצת שיכחה קולקטיבית, צור חוזר לפסגה. שיריו מושמעים שוב ברדיו, ערוצי טלוויזיה מזמינים אותו להופעות, והוא אפילו מקבל תוכנית משלו לצד כוכב אחר. תוך פחות משנתיים, הוא מוכר עשרות אלפי כרטיסים להופעה ענקית באצטדיון המרכזי במדינה. הקמפיין כולל סרטון שבו הוא מבטיח באנגלית עילגת: "אני אקח את הכל".
במדינה אמיתית, הסיסמה הזו הייתה מעוררת סערה. האירוניה הכבדה של משפט כזה מפיו של מי שמעורב בפרשת ניצול מיני הייתה בלתי נסבלת. אבל זהו עולם דמיוני, וכאן, במציאות הנפרדת, איש כמעט לא מתרגש.
כמה נשים אמיצות, שבעולם הדמיוני הזה נתפסות כ"נודניקיות", מנסות למחות. תנועת נשים מפיצה "אמנה" הקוראת לא לקנות כרטיסים להופעות של מעורבים בעבירות מין. 1,151 אנשים חותמים עליה. מעל 100 אלף איש קונים כרטיסים. למעשה, החותמות על האמנה לא היו יכולות למלא אפילו יציע אחד באצטדיון.
אבל זה רק חלק מהסיפור. המעריצים לא רק אדישים לטענות - חלקם הופכים לתוקפניים כלפי המתלוננות. הם מפיצים שנאה ברשתות החברתיות. בטיקטוק אפילו מתארגנת "מחאה" של מעריצים, שמתכוונים לשנות את מילות אחד משיריו המפורסמים של צור ולכנות את המתלוננת העיקרית בשמות גנאי במהלך ההופעה. הקורבן הופך למושא ללעג ובוז, בזמן שהפוגע הנטען זוכה לתמיכה המונית.
בעולם הדמיוני הזה, עיתונאים חוששים לכתוב עליו ביקורת. כלי תקשורת מפחדים ממנו - הוא חזק מדי, תובע על כל אמירה ביקורתית ומפעיל לחצים משפטיים. אחרים, מתוך נוחות או פחד, טוענים שכבר דשו בפרשה מספיק, שצריך "להפריד בין האדם לאמן", ש"אי אפשר לרדוף אותו לנצח". כאילו פגיעות מיניות הן סוג של טעות שאפשר למחול עליה בשם כמה שירים יפים. האירוניה: עיתונאי מפורסם שהיה בעבר חבר פרלמנט שיוצא להגנתו של צור. גם כלפי אותו עיתונאי גם נטען בעבר כי הטריד עובדות ולכן התפטר מהפרלמנט.
אם זה נשמע מוכר, זה לא במקרה. כי זה בדיוק העולם שאנחנו חיים בו, רק שלזמר יש שם אחר. אנחנו חיים בעולם שבו אלפי אנשים קונים כרטיסים למופע של אדם שמעורב בפרשת פגיעות מיניות, משלמים מאות שקלים כדי לראות אותו, ובכך שולחים מסר ברור: העבר לא משנה. המוזיקה היא העיקר.
בעולם שבו כוח מייצר חסינות, והשיטה מאפשרת לכוכבים להסתיר, להשתיק, ולהמשיך הלאה - בזמן שהקורבנות נשארות עם הכאב. מה זה אומר עלינו כחברה? איך הגענו למצב שבו אנחנו סולחים למפורסמים על דברים שלעולם לא היינו סולחים עליהם לאדם מן השורה? איך הפכנו לחברה שמבקשת "להמשיך הלאה" כשהפגיעה לא קרתה לה? ומה זה אומר על מערכת המשפט, שמאפשרת לכוכבים לסתום פיות באמצעות תביעות השתקה?
בחברה בריאה, כוח מגיע עם אחריות. אבל בעולם שלנו, הוא מגיע עם חסינות. איומים משפטיים הפכו לכלי אסטרטגי להשתקת ביקורת. העיתונות, שאמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, משותקת מפחד מתביעות. והמסר? יש אנשים שנמצאים מעל הביקורת.
ובינתיים, הנפגעות נשארות מאחור. הן הגיבורות האמיתיות - אלו שלא רק מתמודדות עם טראומה, אלא גם עם מערכת שלמה שמטילה בהן ספק, בודקת אותן, שואלת אותן: "למה הלכת לשם?", "למה לבשת את זה?", "למה לא התנגדת יותר?". ועכשיו, אחרי שאחת מהן אזרה אומץ לחשוף את פניה, היא נאלצת לראות עשרות אלפי אנשים מריעים לזה שלטענתה הרס לה את החיים.
אבל אולי זה לא מפתיע. בדמוקרטיה, הקהל מצביע עם הארנק. והקהל הצביע. כל כרטיס הוא לא רק תמיכה במוזיקה - אלא גם באדם שמבצע אותה. כל כרטיס הוא מסר ברור: "מה שעשית לא מספיק חשוב בשבילי כדי שאפסיק להעריץ אותך".
ומה הלאה? האם נמשיך להיות חברה שבה כוכבים יכולים לחיות מעל החוק ומעל המוסר? האם נמשיך לתת לאיומים משפטיים להשתיק עיתונאים? האם נמשיך להיות חברה שמצהירה שהיא "מאמינה לנפגעות", אבל בפועל מספקת להן בעיקר כתף קרה? או שאולי הגיע הזמן לשינוי אמיתי. שינוי שבו לא רק מדברים על צדק - אלא פועלים כדי להשיג אותו. שינוי שבו עיתונאים יכולים לכתוב בחופשיות בלי פחד. שינוי שבו גם הכוכבים הגדולים ביותר צריכים לשאת באחריות על מעשיהם.
כי בסופו של דבר, חברה נמדדת לא רק בכוכבים שהיא מעריצה - אלא בערכים שהיא באמת מגינה עליהם. כפי שאמרה טאיסיה זמולוצקי לוואלה תרבות: "לא משנה כמה אצטדיונים הוא ימלא... את הכתם הוא לא ינקה לעולם". השאלה היא: האם גם אנחנו, כחברה, נישאר עם הכתם הזה?