עשרות שנים של צפייה בטלוויזיה הציבו בפניי רף נמוך למדי. האמנתי שהתכנית "ריאיון מיוחד" תהיה ניסיון ציני של קשת להפיק תכנית שיכולה למשוך צופים בפריים טיים בהשקעה כספית מועטה. טעיתי פעמיים. ראשית, גם אם לא מדובר בהפקה בסדר גודל של "הכוכב הבא" או "המירוץ למיליון", מדובר בתכנית שמופקת לעילא. שנית, צריך להיות ממש חסר לב בשביל להתייחס בציניות להפקה הזאת.
רגע לפני שנגיע לקטע שבו אני יושב בבית ומייבב מביצוע של זמרת מדהימה שלא הכרתי קודם לשיר של חנן בן ארי ששמעתי במיליון גרסאות שונות - נחזור קצת אחורה. התכנית "ריאיון מיוחד" היא חלון נדיר אל עולם שבו השוליים הופכים למרכז, והמראיינים הלא שגרתיים מובילים את השיח. מדובר בגרסה ישראלית לפרויקט טלוויזיוני צרפתי בשם "מפגשי פפוטין" (Les Rencontres du Papotin), שמקורה בפרויקט חברתי-טיפולי מרתק. המילה "פפוטין" בצרפתית מרמזת על פטפוט או שיחה בלתי פורמלית, שם המשקף בדיוק את מהות המיזם - שיחות ישירות, בלתי מסוננות וכנות להפליא.
המקור לתכנית הוא עיתון ייחודי בשם "פפוטין" שנוסד בפריז ב-1989 על ידי דריס אל קסרי, מחנך שעבד עם צעירים אוטיסטיים. העיתון מבוסס על רעיון מהפכני: כתיבה דרך דיבור. מכיוון שרוב חברי המערכת - אנשים על הספקטרום האוטיסטי - אינם יודעים לכתוב, הם מתכנסים לשיחות שמוקלטות ולאחר מכן מתומללות לטקסטים.
הפורמט שובר המוסכמות הפך לסנסציה בצרפת, בין השאר בזכות הדינמיקה המיוחדת שבה אנשים שבדרך כלל נתפסים כ"נתמכים" בחברה הופכים ל"תומכים". המראיינים נהיים העדים הפנימיים של האורח המפורסם, ומאפשרים לו מרחב לחשיפה עצמית ללא סינון. ראיונות אלה, שבהם הכוכבים הגדולים ביותר בצרפת - מהנשיא עמנואל מקרון ועד כוכבי קולנוע כמו מריון קוטיאר - נאלצים להתמודד עם שאלות ישירות וחסרות מעצורים חברתיים, מציגים צד אנושי ופגיע שלהם שנדיר לראות במדיה המסורתית.
ההצלחה הבינלאומית של הפורמט הובילה לגרסאות מקומיות בדנמרק, ספרד, פולין, בריטניה, שבדיה, הולנד ואוסטרליה. אמש, הקהל הישראלי זכה לחוות את ההברקה הזאת, שמציבה את האוטיזם לא כמגבלה, אלא כפריזמה ייחודית דרכה ניתן לבחון את החברה מזווית חדשה לחלוטין.
לפי הפרומואים של התכנית, היא תתמקד בכמה מהישראלים המפורסמים ביותר - או ליתר דיוק, בכמה מהישראלים המפורסמים ביותר שממעטים להתראיין. הראשון הוא חנן בן ארי, ובהמשך העונה צפויים להתארח גם דני קושמרו ושלמה ארצי - שילוב מעניין של עיתונאי בכיר ואייקון מוזיקלי שלא תמיד נוטים לחשוף את עולמם הפנימי. אתן גילוי נאות: ביקשתי בעבר הרחוק וגם בעבר הפחות רחוק לראיין את חנן בן ארי. דמותו המוזיקלית והציבורית מרתקת אותי. פניתי בדרכים המקובלות ובדרכים הפחות מקובלות. בפעם האחרונה פניתי אליו ישירות, הוא אמר "לא", אבל באותה נשימה הזמין אותי אליו הביתה לקפה או בירה.
כזה הוא, מרצה. את האמת הזאת הוא חשף אתמול בפריים טיים של הערוץ הנצפה ביותר בטלוויזיה לא מול מראיינת מנוסה או מול מגיש טלוויזיה ותיק, אלא מול מראיינים ששאלו שאלות ללא פילטרים, כמעט ספונטניות. זה הוציא מחנן בן ארי, ממילא אדם בתדר אנושי גבוה מאוד, אותנטיות מופלאה. ספק אם היה עונה בצורה כל כך כנה לעיתונאי מוזיקה ותיק ומספר שהוא חלם להיות מפורסם. זה נוגד את כל כללי הטקס. איפה הקלישאות של כוכבי פופ שמסרבים להכיר בכוכבות של עצמם?
עמוק לתוך עידן ה-PC, שעיתונאים צריכים ללכת על ביצים לפני כל שאלה אישית, כמעט כל השאלות ששאלו העיתונאים הצעירים את חנן בן ארי היו אישיות. "אתה חייב לכל המדינה את התשובה לשאלה הזאת", הודיעה לו אחת המראיינות בצורה כל כך מושלמת. בן ארי כמובן לא חייב שום דבר לאף אחד, אבל הוא גם הבין את האמת הפשוטה מאחורי הטענה הזאת. הוא לא התכוון לבלשט אף אחד. חוץ מלבקש לא לענות על השאלה "למה התגרשת?" מכיוון שלא נוח לו לענות על השאלה הזאת בלי נוכחות של אנשים נוספים (מן הסתם אשתו וילדיו) הוא ענה על הכל בצורה כנה, ברורה ונחרצת.
ואלה שמות המראיינים (לא כולם כיכבו בפרק הפתיחה): אורי יצחקי, ליעד לוי אסייג, ליאור לזימי, נגה ליפן, ליטל לסקר, נטע סולימן, אוהד עזרא, שרי ענדן, תומר פרג, סוניה פופוב, בילי קץ, איימי רונן, עומר שלום, אסף אלימלך, קורי אשכנזי, סער בוכבינדר, אייל בזק, שי בן ארי, איתן בניאן, רעות ברינה, בל גורדון, לי גיא רון, אופיר גלון, גיל דיין, יהונתן דיין, שקד הופמן, בן הנל, עדן יעקובי ומיכל חרמון. אישה נוספת שראויה לקרדיט היא רותם סלע. בתכנית הצרפתית המקורית ממלא את תפקידה פסיכולוג, אך סלע מוכיחה שלא פחות משהיא דוגמנית מהממת ושחקנית מוכשרת - יש לה גישה חמה ומכילה לאנשים על הרצף.
השאלות המקסימות שחנן נשאל ("אתה חושב שאתה חתיך?") והתשובות הכנות שלו ("לא") הם אמנם החומרים מהם עושים טלוויזיה מעולה, אבל לזכותם של אנשי קשת הם לא הסתפקו בזה. התכנית צולמה על ידי אנשי המקצוע הטובים ביותר בעסק. מאחורי המצלמות עמדו צלמי על כמו תום גת, ניר ממן ואלירן קנולר ועוד יוצרים שיש מאחוריהם רזומה של עבודה תיעודית עיתונאית כגון העורכת הראשית ענת סטלינסקי והצלם הראשי סשה גבריקוב. סך הכל 12 אנשי מקצוע קיבלו קרדיט בכתוביות על עבודת הצילום. עובדה מדהימה כשמדובר בסופו של דבר בצילום של ריאיון שנערך בחלל סטטי אחד, אך ההשקעה בצילום ובעריכה ניכרת כשכמעט כל פריים של כל אחד מהמראיינים מספר סיפור ללא מילים, וכך גם תפקידה של רותם סלע לא מפוספס מבחינה טלוויזיונית, כאשר היא מתפקדת כהרבה יותר ממגישה - אלא כמטפלת אישית, ואחראית אמביאנס בכירה.
זו לא תכנית של רגעי שיא (למרות עבודה נהדרת, כצפוי, של מחלקת הפרומו של קשת) אלא של אווירה. חצי שעה של בריחה מהשגרה המייאשת שלנו. תזכורת לאנשים השקופים שחיים בינינו. תזכורת חשובה במיוחד שהאנשים האלה הם הראשונים להישכח בעתות משבר.
ובכל זאת רגע שיא אחד נרשם כששלושה מהמראיינים בחרו לבצע את "אלוף העולם" של חנן בן ארי מולו. כל מי שצפה אי פעם בטלוויזיה ידע מה יקרה. השלושה יבצעו את השיר, ואז חנן יתרגש וייתן להם חיבוק. אלא שאף אחד לא ציפה לביצוע של רעות ברינה. רעות נסחפה אל תוך השיר כאילו היא כתבה אותו, או לחילופין, כאילו הוא נכתב עליה. היא שרה את המילים כמו תפילה.
אותם תווים (שבן ארי הודה שהוא לא יודע לקרוא), אותו רצף מלודי, אבל שיר חדש נברא. ההתרגשות של בן ארי הייתה צפויה, אבל זה לא אומר שהוא לא הופתע. זה היה הרבה יותר מסתם "רגע טלוויזיוני" - זה משהו שיכול ממש לשנות חיים. "אני נשרף, אבל בוחר בכל יום להמשיך לחיות", זו לא עוד שורה בשיר. זו דרך חיים. בשביל המשתתפים בתכנית הזאת מדובר בתשובה ניצחת לאלף ציפיות וסטריאוטיפים. הלוואי שיהיו להם מיליוני צפיות.
בקטנה
בעוד "ריאיון מיוחד" הציגה את האנושיות הכנה של בן ארי, ברקע התרחשה סערה פוליטית שמשכה אותו לעין הסערה - פרסום של ערן סויסה ב"ישראל היום" חשף שהוא אחד מארבעת האמנים שאמורים להופיע בטקס המשואות, ופרסום של טל שלו בוואלה, שהועבר במקביל לשידור התכנית, חשף שהשרה מירי רגב דורשת לבטל את השתתפותה של הזמרת מירי מסיקה באותו טקס, על רקע דעותיה הפוליטיות. המעשה האנושי והקוליגיאלי מצד שאר המשתתפים, כולל בן ארי, הוא להודיע שהם מוותרים על הכבוד להשתתף בטקס במידה ויש התערבות פוליטית בתכנים. בעיקר לאור העובדה שכל העיסוק בנושא מרגיש כמו ספין של אחת מהפוליטיקאיות הכי ציניות שלנו.
תזכורת: חנן בן ארי לא צריך להוכיח את המחויבות שלו למדינה. הוא הופיע בהתנדבות מול אלפי חיילים, מחוץ ובתוך רצועת עזה. הוא הגיע עם גיטרה ושימח אזרחים וחיילים פצועים בבתי חולים, משפחות חטופים ואזרחים עקורים - מכל הלב ובלי לראות מזה שקל. שניים מהחטופים, האחים גלי וזיו ברמן, הם חברים שלו, והוא מדבר עליהם רבות בהופעותיו. בתכנית האחרונה של "ארץ נהדרת" הוא הקדיש את השיר "שמש" לאלון אהל. אין ספק שלבו במקום הנכון, וזה לא הוגן שמציבים אותו בלב הסחלה הפוליטי של הפילוג הפנימי שלנו. כשפוליטיקאים עסוקים ברשימת המוזמנים לטקס, עשרות משפחות ממשיכות לשאת עיניים ליקיריהן שעדיין שם, במקום לעסוק בשאלה "האם מירי מסיקה תופיע בטקס יום העצמאות", עדיף שכולנו נתמקד ב-59 חטופים שעדיין מופקרים בעזה להתעללות, הרעבה ושאר עינויים. חבל שלנבחרי הציבור שלנו אין רבע מהיושרה והאנושיות של המראיינים ב"ריאיון מיוחד".