כל ריאיון עם שורד שבי הוא מטלטל, אבל העדות של עומר ונקרט היא בלתי תיאמן

505 ימים שרד עומר ונקרט בשבי חמאס, מהרגע שבו נחטף מהמיגונית בצומת רעים ועד לרגע השיבה הביתה. 505 ימים הם כשנה וארבעה וחצי חודשים. מי מבינינו יכול לומר מה עשה בתקופה המקבילה? אפילו אם ננסה להיזכר מה עשינו למשל ביום חמישי שעבר בשעה שלוש אחר הצהרים, יחלפו כמה רגעים עד שנוכל לשחזר. לא כך אצל ונקרט: הוא זוכר כל דקה, כל שנייה, כל פריים למן הרגע שבו החלו דברים להשתבש במתחם מסיבת נובה - ועד לרגע שבו חזר לחיק משפחתו.

איך נגדיר את התיאור של ונקרט? "מצמרר"? הן אפילו במעמדם של המושגים הבומבסטיים ביותר לתיאור שילוב של התרגשות, חרדה, התפעלות וזוועה, חל פיחות ("פיחות מצמרר"?) בעידן הקליק-בייט. לכן אציין את הסימפטומים שאבחנתי אני בגופי: נשימה מהירה, אישונים מורחבים וכן, גם "עור ברווז", תקראו לזה "צמרמורת".

אלמוג בוקר הבין היטב מה יש לו ביד. הוא לא היה מרוחק, בטח שלא מנותק, אבל כשהוא בא לארוז את החומר המצולם שברשותו, 43 דקות, זמן שיא במונחי מהדורת חדשות יומית, הוא קצת מועד, בקטנה. בוקר מציין שמדובר בסרט, אבל כזה שבו: "אין בימאי, אין תסריט ואין שחקנים". לכן זה קצת צורם שבפריים הבא כבר נראים "פלאשבקים" מהמסיבה או קיר הבטון המפויח של המיגונית. כלומר תסריטאי אין, אבל יש אפקטים.

ואולי אין מה לבוא בטענות לבוקר על האלמנטים המשלימים סיפור שלא נזקק בעיני להשלמות. אולי זו רוח התקופה שבה אפילו ה"מצמרר" חייב לעבור "צמרור" נוסף כדי לבלוט מעל הסרטון המתחרה באינסטגרם.

בואו לא ניתן למשהו מכל אלה לעורר את הרושם שמדובר חלילה במסחטת דמעות. כלומר הדמעות נמצאות שם - ועוד איך - אבל הן עולות מאליהן, לא כתוצאה משימוש במכונת האפקטים. הנה דוגמה: אם נעבור לרגע במעבר חד לאחד הקטעים האחרונים בריאיון, שבהם מספר ונקרט על ההחלטה שגמלה בליבו להביא ילדים לעולם, הרי שלא רק אימו, ניבה (שנלחמה ללא ליאות ביחד עם אביו שי, למען שחרורו), דומעת - אלא איתה דומעים גם בוקר וגם מיליון הצופים בבית.

ונקרט הוא מהמרואיינים שהכוח מתפרץ מדבריהם לא בזעקה כי דווקא אם בדיבור מתון, רך, שקט. הוא פורט את רגעי האימה - מהתקפת הטילים במסיבה, דרך התחושה שהוא עומד להישרף חי במיגונית ברעים, ועד לכניסה לעזה (וכמובן כל מסכת השבי והעינויים בהמשך) בשלווה שכזאת, כאילו סיפר סיפור של מישהו אחר - וממש כמו בעדות שהשמיע אלי שרעבי לפני כמה שבועות (עובדה", קשת 12), דווקא הרוגע הזה הוא שהופך לצופים את הבטן.

האימה נמצאת בשקט. הכאב נמצא באיפוק. הנה אנחנו איתו במיגונית ("הייתי עסוק בלקחת גופות של אנשים ולשים על הראש"), הנה המחבלים משליכים רימון אחר רימון פנימה, לקול הזעקות ואחריהן הדממה - עד שאי אפשר שלא יעלה בזיכרון הקולקטיבי של כולנו קישור לתיאור הזוועה בתאי הגזים באושוויץ.

הנה המבט החטוף האחרון שהוא מספיק לתת בחברתו, קים דמתי ז"ל. הנה הרגע שבו הוא מחליט שמוטב למות מירי ולא משריפה, הנה הוא נחטף ("אוקיי, זה קורה. חוטפים אותי"), הנה הוא מוכה בידי ההמון, כולל ילדים בני שלוש על כתפי אבותיהם (ידועים גם בשם "חפים מפשע" או "בלתי מעורבים") - וגם ברגע הזה הוא מקפיד להסתכל כמה שיותר למצלמות, לחשוב בחדות מטורפת כדי שיהיה תיעוד שלו נחטף בעודו בחיים.

והנה התיעוד מהשבי, הנה החלל הגרוע מצינוק שבו הוא מוחזק, הנה מענים אותו, מכים אותו בלום ביום הולדתו, מרססים אותו בספריי נגד ג'וקים.

למרבה המזל, הנה גם הסוף הטוב: ונקרט חוזר, מתקבל באהבה, עולה אל קברה של קים חברתו, מתבדח על הדיאטה שנכפתה עליו בשבי. כלומר, זהו סיפור של ניצחון. האמנם? בל יתקבל הרושם שמישהו מקל ראש בסיפור הניצחון האישי של ונקרט עצמו, זה שמתחיל בקור הרוח שבו הצליח לחשב כל צעד מהמיגונית ועד למנהרה וזה שסייע לו לשרוד את הרעב והעינויים. מבחינתו זה סיפור ניצחון מטורף, אבל מה מבחינתנו?

כאן כבר נודדות המחשבות אל מי שלא שרדו, שנרצחו בשביים, לדברים שאמר דני אלגרט, אחיו של איציק אלגרט, עם השבת גופתו: "נתניהו ניצח אותי". המשפט ההוא קומם רבים משומעיו - הן לא נתניהו חטף, בטח שלא נתניהו רצח, אז למה להדביק לו את ה"ניצחון" המדמם הזה? התשובה לכך, ממש כמו העדות המרגשת כל כך של ונקרט מהשבי, ממש כמו זו שקדמה לה, של אלי שרעבי, נמצאת אף היא בפרטים הקטנים, הכמעט בנאליים.

רגע כזה אירע בתכנית הבוקר של ניב רסקין, עת עבר רסקין מעיסוק בענייני החטופים אל כתב חדשות 12 דין פישר, לדיון בנושא עונת התיירות שבפתח: האם באמת יש יותר תאונות אוויריות? ומיד שב מהדיון, שהסתיים בכמה משפטים על רווחי השיא של אל על, לעוד אייטם-חטופים, הפעם מהסוג הצבעוני: ריאיון עם בני הזוג שקד, אורית ויוסי, מלאים מהצפון שעברו ללון במאהל המחאה בדרך בגין.

במהלך השיחה שנסובה סביב הצטרפות אזרחים למאבק ולמאהל ("אלה אותם אוהלים ממחאת הקוטג'?" תהה בטוויטר ינון מגל, האיש ששום שיא של גועל נפש אינו זר לו). האם הם נתקלים בתגובות מיוחדות? תהו מהאולפן, ואורית השיבה: "מדי פעם יש קריאה: "ביבי המלך!". הנה כי כן, בכל יום שחולף יש יותר ישראלים שמתעניינים בדילים לחו"ל שמביא דין פישר (זו אינה אשמתו כמובן) ופחות במאבק הסיזיפי להשבת החטופים.

לשם בדיוק הוא מכוון, המלך.