אופיר היה המום מהנטישה הדוחה של אולה. זו הייתה סצנה קורעת לב

ההוק לפרק הנוכחי הביא עמו את החידה המרתקת, "חן וברק - הזוג הכי מאוהב?". אובייסלי, כשהמתחרים הם שחר ואיילה ידידות-מופלאה ואופיר ואולה אל-תתייעץ-איתי. אבל הכוכבים המרכזיים של הפרק: מקרר, תנור ומדף. לא, זהו לא מייצג בפסטיבל עכו כי אם מנת שאריות מופשרות מחדר העריכה, כי יש ילדים רעבים לריאליטי באפריקה.

ברק מעיר את אשתו הדוויה במתיקות לבבית. איזו עונה של תחלואים. כדי לשמח את אשתו שתחייה, הוא מטמין לה שתי ביצי הפתעה נוספות, שמתברר שהוא משאיר לה מאז אכל לבדו את השתיים הראשונות שקנה להם. הסיפור הזה מייצג את ברק כבן זוג די יפה: כמה צבאי, ויעני בוק רגשית - ככה מתוק. שמעתי שמחפשים מחליף לדניאל הגרי.

מצד שני, התחושה עם השניים האלה היא שרב הנסתר על הגלוי. הם לא מספקים הרבה דרמה למצלמה. על כל הריבים הסודיים שהתרחשו ביניהם אנחנו שומעים בדיעבד, כשברק מתנצל על משהו לא ברור, והיא משום מה בוכה. התמונה שמתקבלת כרגע היא אחת משתיים: או שחן עוברת פאזה נפשית קיצונית, שדורשת טיפול מזן לגמרי אמיתי ולא טלוויזיוני - או שברק סייקו לגמרי, ומסתיר את הצד האפל שלו מהמצלמות במיומנות מדהימה.

בינתיים, הוא נראה בעיקר מתוק. בוק ומתוק. בביקורת הרס"ר (המוצדקת, לטעמי), הוא מצביע על בלתי כמויות סבירות של חמאה ורסק עגבניות שחן רכשה, שלא תחסר פסטה רוזה במקרה של פלישת זומבים. בשעת הארוחה זה הזמן שלה להחזיר לו - בביקורת על שהשאיר את התנור דולק. תגידו, מה זה? אנחנו צופים בריב של שני פנסיונרים בדיור מוגן? בכל מקרה, אני מבקשת להפסיק להעמיד באמצע את נובה, שנדפקה מספיק מהבחירות העגומות של הוריה עם שם מטרגר.

וכשחשבנו שסוף סוף שנושא כלכלת הבית מאחורינו - ברק מערב הורים. הוא חושב שזה מצחיק, אבל ברגע שהכנסת חמות - אין דרך חזור. למרבה המזל, אמא שלו עושה את השווייץ, ומוסרת הודעה מתונה, לפיה מדובר בהתקדמות יחסית ביחס לבנה בשגרה. אין ציפיות, אין אכזבות.

על ספת היעל, ברק חושף שהוא מפחד ממשקעים. הוא נוטה להקליל דברים ולהחליק אותם, גם אם לא באמת התגבר. ככה היה לדבריו בקשר הקודם שלו, שהתגלה כבר עכשיו כמשקע בקשר החדש. זו באמת תכונה הרסנית, ומצד שני, מהי זוגיות אם לא ערימות של פנקסים? כשיגיעו לדיור המוגן באמת (טפו טפו), על מה עוד ישאר להם לריב מלבד מקרר, תנור וחשבונות אישיים בני ארבעים שנה?

במפגש עם חבריה של חן עולים קשיי התקשורת ביניהם. זה נחמד, אבל מצטערת - אחרי חיה, אם אין פה מונולוג אובר-שר רב נפגעים, מבחינתי זה לא מפגש חברתי.

עוד יום עולה על איילה, שחר והגיטרה שלו, שמישהו חייב להושיע אותה מיקום שירי הקומזיץ בו היא כלואה. מדהים איך מה שמדליק אותנו בגיל 16 עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה בחיים הבוגרים. במקרה של שחר, אפילו הפלייליסט לא השתנה, מה שמכפיל את חומרת הטרן-אוף.

בפרקים הקודמים נחרדתי מהרוגע והקוליות של איילה אל מול חוויית דחייה. מה זה צריך להיות? גברתי, האם את סירי? איזו בחורה מגיבה בכזה שוויון נפש לגבר שמכין אותה ל"לא יקרה בינינו כלום"? בפרק הזה החומות שלה מתחילות להתמוסס ומסתבר שהיא בכל זאת בת אנוש, וכשצובטים אותה היא נצבטת. נשבר לה מהמסרים הכפולים של שחר וגם מהכלת הכאב שלו, שמהווה מן נקודת מוצא לכל מה שהוא עושה ואומר, בזמן שגם לה יש חתכה תיק על הגב. האמת, שניהם בזמן ממש גרוע לנהל מערכת יחסים ושניהם נראים לא בשלים לזה כרגע.

כך או כך הדמעות שלה נוגעות ללבו, ושחר מוכן להקריב את ברי סחרוף על מזבח מערכת הלא יחסים ביניהם. זה אולי לא רומן סוער, אבל זה בהחלט רומן ההתבגרות של שחר. הוויתור הנועז נוסך בה אומץ, ואיילה מעזה סוף סוף לשאול את השאלה: האם היא יכולה לפנות לו מדף. שלא תשתגע - הוא עלול עוד לבקש גם מגבת ספייר. כזכור, אחת כבר הביא מהבית. ג'יזס.

אפשר לומר שהקשר הזה מתפתח בעדינות מרגשת, בהיסוס ענוג וכו', אבל האמת שזה פשוט משעמם. סליחה, אין לי שום דבר אישי כלפי שחר או איילה, למעט העדפות מוזיקליות - פשוט אין לנו סבלנות לצפות בקשר שמתפתח כל כך לאט. אנחנו חיים בעידן שבו סרטון באורך דקה שלושים וחמש נחשב ארוך מדי, ואיש לא יודע לאיזו מציאות נקום מחר בבוקר. דווקא שחר ואיילה אמורים להבין את זה. תפרקו כבר את המזוודה, למען השם.

בשלים לעבור למדף הבא, הם מתיישבים לדייט רומנטי, במושגים שלהם: הוא מחמיא לה, היא משנה נושא. משם הם גולשים לתהליך הפיכתו של שחר למנטור עבור מסטולים תל אביבים וכן לדרך האמנותית-עסקית של איילה. זו פעם ראשונה שאני רואה אותם מתיישבים להכיר באמת, בלי בריחה לצחוקים ואלף מגננות אחרות. זה יפה, אבל אם אפשר בבקשה, נא להדביק את הפער - ריב ראשון, סקס, מבוכה רבת משתתפים, ויאללה - סופ"ש זוגות. חתונמי, התייבשנו יותר משי, עונה 4.

קודם כל, באשר לאופיר נפל דבר. וכשאני אומרת דבר, אני מתכוונת לתמונה שלו שפירסמו בעמוד של "חתונמי", טרם תקופת הזקן. תגידו, זה אמיתי הדבר הזה? מצטערת, אני אשתדל להיות רכה, אבל מדובר בפיקוח נפש. בפשטות: מאופיר לאופיר, תעיף את הבוש. זה שינוי כל כך קל לביצוע, והתמורה תהיה רבה לאין שיעור. תאמין לי, ייפתחו לפניך שערי שמיים. עם השערים של אולה זה קצת אבוד.

והוא באמת מנסה. למשל, בבוקר אופיר השאיר לאולה מפית ברכה עם הסיומת "ובאמת לא מצאתי נייר". אולה ביקשה גברי, ותסכימו איתי שאין גברי משורת הסיום הזו. כמחווה שכנגד, אולה מחליטה להפתיע עם מתנה. המתנה: אולה. היא קופצת אליו במהלך יום צילום ואופיר אכן מתרגש, קופץ על ההזדמנות להמשיך לדבר על הרחפן שלו ולשזור את שמה כשבע פעמים במשפט. לדעתי, היא באה לחקור האם באמת, כפי שמספרים, שם מסתתר הביטחון העצמי של אופיר.

אולה מלאת הפתעות כביצי שוקולד, וממש כמוהן מה שמוצאים בפנים בדרך כלל מאכזב, מתפרק ולא שמיש. היא רכשה להם כרטיסים לסרט ("קלאסיקה עם שחקנים קלאסיים"), אבל אופיר לא יודע שהסרט האמיתי זה זה שהיא הולכת להאכיל אותו הלילה. וזה מתחיל כבר עכשיו, באכזבה מכל מה שניתן להתאכזב ממנו.

למנת פתיחה: היא "לא רואה את הטקסיות שלו" לקראת הסרט. טוב, זה כי לגברים אין טקסיות לפני סרט. כלומר, לרובם לא, ובטוח לא לגברים שאולה רוצה. אלה גברים שבמקסימום מעבירים יד במפשעה כדי לבדוק שהכל תקין ויוצאים לדרך. אלה גברים עם חולצה אחת בארון שבמקסימום משוכפלת ארבע פעמים, כאילו הם דמות מצוירת. אז מה הטקס שנדרש כאן?

בדרך, אופיר מזכיר שמגיעים אליהם מחר חברים מהמושב. לאולה זה לא מתאים, והוא משחרר אותה מהאירוע. אולה בתגובה: "תודה, אבא". ו-ו-א-ו. תגידו, אתם הרגשתם את זה? האם קורל חזרה העירה? כמו שאופיר עתיד לצעוק בלחש, אין דרך לרצות את אולה. אבל שוואיה שוואיה.

"שמחה שאתה נהנה", רושפת אולה על אופיר, בבית הקולנוע הכי ריק שראיתם בחיים שלכם. זכורות לי סצנות שמחות יותר שכללו נידונים לתלייה. ולמרות זאת, באיזשהו ריקוד מוזר של דבר-והיפוכו, נראה שהיא מנסה להתקרב. לבחירה בסרט יש משמעות, ולמקרה שאופיר לא הבין את המשמעות בכל הפעמים הקודמות שאולה טפטפה את המסר לאזניו, בשיטות אינקוויזיציה, היא חוזרת: "זה כמונו. הם נפגשים ומחליטים לבלות ביחד". איזה דימיון, מטורף. ממש כמו הדימיון בין אולה לאופיר.

השאלה שהיא בוחרת להפנות אליו אחר כך, במשחק ראיונות קטן שפיתחו להם: "מה היה הרגש המיני הראשון שלך כלפי מישהו?". הכל מוזר ורנדומלי, הם צועקים דברים אינטימיים בטון של מראיינות גיא פינס באמצע בית קולנוע ריק; זה מתחיל להרגיש כמו טריפ רע, משהו מהסוג שהולכים אחריו לסדנת גמילה של שחר.

אולי אולה בכל זאת מעוניינת בו בדרכה הגמלונית והעקומה, אבל אופיר שוב עושה את הגרוע מכל: מתייעץ. הפעם הוא שואל האם לשבת לשתות ביפו או לחזור לדירה, ומכריע לדירה, כי לא שותים לפני שנוהגים. הוא מרגיש שהאנרגיות יורדות שוב, ואולי לכן מבקש לשחזר את הצלחת ירח הדבש עם ריקודי טיילור סוויפט. אולה מתחילה להתחרט - אולי בכל זאת היה שווה להשתכר לפני הנסיעה הזו.

בערב אולה מחליטה לא להחליט ונותנת לו להוביל אותם - לבר בתל אביב. אממה, אופיר לא באמת מסוגל לקחת החלטה לבד, ואפילו כדי להגיע למקום שבחר הוא זקוק לעזרתה. אולה מחזירה לו בעקיצות יותר אגרסיביות מפאסיביות, אבל האמת, זו כבר לא אשמתה. גם כשהיא אמרה לו בבירור מה מפריע לה, הוא סירב להבין. מצד שני, זו גם לא אשמתו; אנשים נוטים להתערער בבטחונם תחת דיקטטורה, וגם, אולי זה פשוט מי שהוא, מול נשים בכל אופן. זו הדרך שלו לייצר שיחה. מישהי, כנראה, תאהב את זה. לא?

כשחושבים על זה, גם אולה לא תורמת הרבה לשיחות שלהם מלבד להטיח באופיר האשמות וטענות. עכשיו, כשהיא מסרבת להחליט, בעבורו ובכלל, פשוט נגמרות לה המילים. מה היא רוצה ממנו? האם היא בסך הכל מושכת בצמות הזקן של אופיר, או שהפעם באמת נשבר לה?

כשהוא מגיע הביתה, אולה סגורה בחדר. היא מחכה לגבר הבוגר של חייה בעודה מתבצרת במנטליות של מתבגרת, שהתרגלה להשיג את מה שהיא רוצה במניפולציות רגשיות. מתברר שאולה עזבה את הבר באמצע והלכה הביתה. לאופיר נמאס שוב, כמו בחופי סיישל, אלא שאין לו חוף לחזור אליו. הוא יוצא מהבית, משוטט לבדו בלילה הסגרירי.

יש משהו נוגע ללב באדם שלא מצליח אפילו לכעוס כמו שצריך. המילים יוצאות לו דהויות, עמומות מדי, לא מצליחות באמת לתבוע צדק. לפעמים אני מתקשה להחליט מי ילדותי יותר מביניהם. זה כאילו סגרו בדירה שני ילדים שנשארו כיתה שמונה פעמים, והמבוגר האחראי היחידי בסיטואציה זו הפקה ששמה אותם שם בשביל הצחוקים, לראות מה יצא. אבל אני אגיד לכם מה לא יצא ביניהם: "רגש מיני". אפשר לקפל את הבסטה.