ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
2-1. "חלב" ו"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור": שני סרטים מיוחדים ומפתיעים של במאיות
בשבוע שעבר ציין העולם את יום האישה הבינלאומי, כמה ימים אחרי טקס אוסקר נוסף שבו רוב מוחלט של המועמדים והזוכים היו גברים, וזו היתה הזדמנות נוספת להיווכח עד כמה במאיות סובלות מתת-ייצוג בתעשייה. עם זאת, לפחות השבוע התמונה קצת שונה: במאיות חתומות על שניים מן הסרטים הבולטים שעולים אצלנו לאקרנים. מדובר ב"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" של פאיאל קפאדיה ההודית וב"חלב" של מאיה קניג הישראלית. שניהם מעמידים במרכזם נשים, ולמעשה כמעט ואין בהן אף פריים שלא רואים בו לפחות אישה אחת. נוסף לכך, בשני המקרים מדובר ביצירות מקוריות, יפות ובעיקר קולנועיות עד מאוד, שחובה לראות על המסך הגדול כדי להעריך אותן כהלכה.
נתחיל עם "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור", המגיע אלינו כעשרה חודשים אחרי שקטף את הגרנד פרי, הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן -"אנורה" זכה בדקל הזהב, הפרס הראשון, וכידוע המשיך לאחר מכן לזכייה באוסקר. הוא גם זכה בשלל פרסים אחרים ואף הוכתר כסרט הטוב ביותר של השנה בידי משאל המבקרים היוקרתי של המגזין הבריט סייט אן סאונד, שבו "אנורה" סיים דווקא שני.
עם זאת, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" אפילו לא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, וזאת משום שלא ניתנה לו הזדמנות לכך. כידוע, כל מדינה בוחרת באופן רשמי את הנציג שלה לתחרות, והגורמים הרלוונטיים בהודו החליטו שלא לבחור בו והסבירו זאת בנימוק שנשמע כמו משהו שמיקי זוהר יגיד - "זה לא סרט הודי. זה סרט אירופאי שצולם בהודו". כל זאת למרות שהבמאית הודית, כמו גם השחקניות שלה, וכך גם זירות ההתרחשות והצילום וכל השאר.
השלטונות בהודו התכוונו לכך ש"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" עשוי בסגנון של סרט איכות אירופאי. ואכן, לפני הצפייה כדאי שתשכחו מכל שחשבתם על קולנוע הודי. זה בטח לא בוליווד, ובניגוד לקולנוע פסטיבלים הודי מן העשורים האחרונים, זו גם לא דרמה מחוספסת על ילדי רחוב.
תחת זאת, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" הוא דרמה פמיניסטית על העצמה נשית, שכמשתמע משמה מציגה לנו את הודו בצורה פיוטית, ומקור ההשראה המוצהר שלה הוא אחת היצירות הוויזואליות היפות והמורכבות בכל הזמנים - "חדשות מהבית" של הבמאית הבלגית שנטל אקרמן, מעין וידיאו-ארט אותו צילמה כשבילתה תקופה קצרה בניו יורק.
אקרמן עסקה בזמנו ביחסים בינה לאימא המאוד יהודייה שלה, אך "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" מתמקד ביחסים מסוג אחר - חברות בין שלוש נשים הגרות במומבאי, וכל אחת מהן מתמודדת עם אתגר אישי משלה. האחת נישאה בשידוך לגבר שנמצא בגרמניה וגילוי האהבה הכי אינטימי שלו כלפיה הוא שליחת סיר אורז במתנה. השנייה מנהלת רומן אסור עם גבר מוסלמי והשלישית נלחמת על ביתה, שקבלן מתכוון להרוס בשביל פרויקט בנייה חדש.
הסרט מתחיל במומבאי, אותה הבמאית מצלמת כאילו היתה ניו יורק של שנות השבעים, מה שעורר את חמתה ממשלת הודו, אך בשלב מסוים העלילה עוברת למקום אחר. בין לבין, הסולידריות בין הנשים הולכת וצומחת וכך גם העצמאות שלהן. את כל זה, הקולנוענית ההודית מציגה בצורה שאפשר להגדיר רק כשירה קולנועית. קל להמר שדימויים מתוך "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" יככבו גם חמישים שנה קדימה בחשבונות אינסטגרם המוקדשים לרגעים יפים מתוך סרטים.
אבל כמכלול, ובטח יחסית לכל השבחים והעיטורים שהוא מגיע איתם לאקרנים שלנו, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" מתקשה לסחוף ולרגש. הקצב האיטי והמונוטוני ועודף במניירות ובמודעות הופכים אותו לעוד מקרה של סרט שמתקשה לכסות את יומרותיו ולהצדיק את הכתרים שקשרו לראשו. ההשתפכות עליו היתה מוגזמת, וחלקה כנראה נבעה מסיבות פוליטיות ולא אמנותיות.
אם תצפו לגלות את הסרט הטוב ביותר של השנה, כפי שהבטיחו לכם המבקרים הבריטיים, אולי תתאכזבו - אבל אם תבואו עם ציפיות ריאליות יותר, תגלו יצירה יפה ומיוחדת, מלאה בדימיון ובאור. כך או כך, היא דורשת סבלנות ומסירות, ועדיף לראותה במקום שאליו נועדה - אולם הקולנוע.
שביט וקיצ'לס על "הברוטליסט", שירה האס והסרטים הארוכים הכי טובים
דברים דומים אפשר לומר על "חלב", שעולה אצלנו כשנה וחצי לאחר שזכה בפרס בפסטיבל טאלין, מה שהופך אותו לאחד מן הסרטים הישראלים היחידים שהצליחו לפרוץ את החרם הבינלאומי אחרי השבעה באוקטובר.
בדומה ל"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור", גם "חלב" ייחודי בנוף המקומי. הוא אחד מן הסרטים הישראלים היחידים שיש בהם ממד דיסטופי, או של מציאות אלטרנטיבית. העלילה מתחילה במעין מפעל קר ומנוכר, השואב חלב אם מנשים דלות אמצעים ואז מוכר אותו לנשים עשירות. הגיבורה היא מוזיקאית בגילומה של הילה רוח, אלילת אינדי בעצמה, בתפקידה הקולנועי הראשון. היא אם יחידנית טרייה, שמצטרפת לשירות הזה כדי לגמור את החודש, ואז מפתחת קשר עם אחת הלקוחות שלה - אימא נובורישית וחרדתית בגילומה של הדס ירון.
הרעיון היצירתי הזה מאפשר לסרט לשלב בצורה מקורית בין דיון במגדר ודיון בפערי המעמדות, שני נושאים שביחד ולחוד, הקולנוע הישראלי לא הרבה לעסוק בהם עד כה. זה גם אחד מן הסרטים הישראלים הנדירים בהם כמעט אין דמויות של גברים, ואין אף סצינה בה אין לפחות אישה אחת בתמונה. רוב הסצינות מציגות אינטרקציה בין הגיבורה לאישה אחרת, אם זו נשים אחרות המוכרות את חלב האם שלהן, אימא שלה או כמובן חברתה החדשה והעשירה.
צפיתי בזמנו בסרט בפסטיבל יהודי ניו יורק כלשהו. אחרי ההקרנה, קניג סיפרה כי המפיקים חששו מן הליהוק של רוח חסרת הניסיון הקולנועי, אבל הצפייה מוכיחה כי היא עושה עבודה נהדרת. זה נכון גם לגבי הדס ירון, החווה לאחרונה פריחה מחודשת עם הופעתה כאן ובסדרות "היינו בני המזל" ו"קוגל". הצילום של עמית יסעור קולנועי להפליא מן השנייה הראשונה ועד האחרונה וכמו במקרה של "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור, מחייב צפייה על המסך הגדול.
באותה הקרנה גם נוכחתי ש"חלב" מרגיז את הקהל הבורגני - גם בגלל איך שהוא מציג עשירים, גם בגלל שהוא שובר לא מעט קונבנציות תסריטאיות וגם בגלל הרעיון הפרוע שלו, ולכל סרט שמקומם כך את הקהל הזה מגיעה הוקרה. נקודת המוצא העלילתית שלו לא רק שנויה במחלוקת, אלא גם מקורית ואוניברסלית, ולא נתפלא אם עוד כמה שנים, אם יוסר החרם על התרבות הישראלית, עוד נראה עיבוד מחודש ודובר אנגלית לסרט הישראלי הזה. בינתיים, יש לנו הזדמנות לראות על מסך גדול את הגרסה המקורית ודוברת העברית.
3. "געגוע": הרשת קוראת להשליך לכלא את הבמאי הישראלי, אבל לא מהסיבה שחשבתם
והנה דוגמה לסרט ישראלי שכבר זכה לריימיק בינלאומי - "געגוע".
במקור, "געגוע" של שבי גביזון עלה לאקרנים לפני שמונה שנים. הוא אמנם השתתף בפסטיבלים של ונציה וטורונטו, אבל לא הותיר חותם מיוחד. למרות זאת, חברת הפקה צפון-אמריקאית רכשה את זכויות העיבוד המחודש שלו, והתוצאה היא רימייק דובר אנגלית בשם "Longing", שאצלנו שומר על השם המקורי שלו. אחרי שעלייתו נדחתה כמה וכמה פעמים בגלל המצב, הוא עלה אצלנו לאחרונה לאקרנים.
במקור הישראלי כיכבו שי אביבי, אסי לוי ונטע ריסקין. בגרסה החדשה, מחליף אותם צוות מרשים ביותר - לא אחר מאשר ריצ'רד גיר, ובצידו סוזן קלמנט הקוויבקית, שזכתה בפרסים בינלאומיים רבים על הופעותיה בסרטיו של בן עמה קסבייה דולן, ודיאן קרוגר, שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן על הופעתה ב"משום מקום". קרוגר כבר שיחקה בסרט ישראלי בינלאומי - מותחן המוסד "המורה לאנגלית" של יובל אדלר, וגם גיר כמובן כבר שיתף פעולה עם במאי ישראלי - עם יוסף סידר ב"נורמן".
בכל מקרה, "געגוע" מצטרף לרשימה מצומצמת ביותר של סרטים ישראלים שזכו לעיבודים בינלאומיים עם קאסט בפרופיל גבוה. זה מפתיע, כי המקור הרי לא עורר הד עצום, ולא מפתיע, כי התסריט שלו מתבסס על רעיון מקורי ואוניברסלי: זהו סיפורו של גבר, שאהובתו מן העבר מבקשת להיפגש איתו כשני עשורים לאחר האינטרקציה האחרונה ביניהם. היא מודיעה לו שהיה להם בן משותף, ואז מבשרת לו כי ילדם זה עתה מת בתאונה, מה שמוציא אותו למסע בעקבות הבן שלא ידע שהיה לו. וכך, הגיבור מגלה את הבן שלו וגם מתאבל עליו בו בזמן. "גאוני" הוא שם תואר נדוש, אבל מה לעשות שהוא גם ההגדרה הכי מתאימה לנקודת המוצא העלילתית הזו.
הצרה היא, שגביזון מתעקש לקחת את הבסיס העלילתי הזה למקומות משונים ביותר. כך הוא עשה במקור, וכך הוא עושה גם הפעם, ומוזר שאפילו שחקן מנוסה כמו ריצ'רד גיר לא העיר לו על כך. אולי הם צודקים ואני טועה? לא בטוח. עובדה שהעיבוד הזה זכה לביקורות קטלניות, נכשל בקופות והתאדה די במהרה בזירה הבינלאומית, ולא רק בגלל הזהות הישראלית של הבמאי.
שבי גביזון יצר בעבר את סרט הפולחן פורץ הדרך "שורו", את שיאן הזכיות באופיר "האסונות של נינה" וסרטים מוערכים אחרים. את מה שהוא שכח על תסריטאות, אני ורבים אחרים אף פעם לא נלמד, אבל מה לעשות שב"געגוע" הוא לוקח רעיון יפה ומבזבז אותו בצורה מצערת. כמו במקור, גם כאן סצינת הפתיחה היא מן המופלאות שראיתי, אבל ההמשך הוא מדרון תלול.
ובכן, מתברר כי לילד המנוח היו מערכות יחסים לא נאותות עם הנשים בחייו, כולל המורה שלו ונערה צעירה ממנו. במקום להתעמת עם אי-הנעימות, גביזון רק מקצין אותה. הוא משחזר את הסצינה המביכה ביותר מן הסרט הישראלי, ומציג כפנטזיה גרוטסקית אקט מיני של המורה, שמיד לאחר מכן נעלמת מן העלילה כאילו לא היתה בה. היא מתחלפת בקווים עלילתיים בעייתיים לא פחות, כולל אחד שבו האבא פוגש גבר אחר שאיבד את בתו, והשניים מחליטים לערוך מעין טקס חתונה בין שני ילדיהם. במקום לבקר אותם על הרעיון החולני, התסריט חוגג אותו. אם מישהו חושב שאנשים מתנהגים במציאות כמו ב"געגוע", שיהיה לו לבריאות. בעיני, במחילה, הכל פה הזוי במובן הרע של המילה, ילדותי וגם מיושן. היחס לסקס והערבוב בינו למוות אולי היה עובר בסרט איטלקי משנות השבעים, אבל כמו סצינת הסטירות הידועה לשמצה ב"שורו" של אותו במאי, היום זה לא נראה טוב.
עם זאת, יש שלוש סיבות לזמר בשבחו של הסרט. קודם כל, הוא הצליח להטריף את האנשים הנכונים. באתר לטרבוקס, שהחל כבמה לחובבי קולנוע וכמו כל דבר, הפך לפלטפורמה של שמאל רדיקלי ושטוף שנאה, הביקורת הכי ויראלית על הסרט קוראת להשליך את שבי גביזון לכלא, אך ורק בגלל הדרך בה הוא מציג מיניות על המסך. אז אם הוא הצליח לעצבן כל כך את הצדקנים האלה, כנראה שבכל זאת מגיעות לו תשואות.
חוץ מזה, גם בנסיבות כאלה, כל השחקנים עושים פה עבודה מצוינת - לא רק ריצ'רד גיר אלא גם סוזן קלמנט, שם פחות מוכר בארץ אבל שחקנית נהדרת, שכאן מפגינה תצוגה נפלאה כאימו של הילד. והסיבה השלישית היא הפשוטה והעצובה מכולם: סביר להניח שזו הפעם האחרונה בשנים הקרובות בה נראה עיבוד בינלאומי לסרט ישראלי, אז עם כל החולשות שלו, עוד נתגעגע ל"געגוע".
4. "מואנה 2": הלהיט הענק הגיע לדיסני פלוס
שש שנים אחרי ההצלחה העצומה של הסרט הראשון, "מואנה 2" עלה לאקרנים בחורף האחרון, ולמרות שהפעם הביקורות לא האירו לו פנים, גם במקרה הזה התוצאה ריסקה את הקופות. אחרי שמילאה אולמות במשך חודשים, היא זמינה כעת גם בדיסני פלוס.
בשעה ש"מואנה" נחשב לקלאסיקה מודרנית של דיסני, "מואנה 2" הוא הערת שוליים. העלילה מוציאה את הגיבורה בשמו הוא נקרא לעלילה חדשה רק לכאורה, אך למעשה התסריט ממחזר את החומרים מהפעם הקודמת. השירים לא משהו, והתוצאה לא מתעלה ולו לרגע אחד.
ובכל זאת, יש לסרט גם יתרונות. הדמות הראשית סוחפת כמו בפעם הקודמת, ובצידה דמותו של מאווי בדיבובו של דוויין ג'ונסון מספקת אתנחתאות קומיות. המעלה הגדולה ביותר היא האנימציה המרהיבה, שמצדיקה ומצריכה צפייה על המסך הגדול. "מואנה 2" זמין אצלנו כמובן גם בדיבוב לעברית, ובו יש עוד בונוס: איחוד כוחות נדיר בין משפחת קליינשטיין. רמי, ריטה ומשי - כולם פה. והכי חשוב: הסרט נמשך רק כשעה וחצי, כך שהוא קצר בשעה מ"מרשעת" למשל, וזה מן הסתם הבדל משמעותי כשצופים בסרט עם ילדים קטנים.
סרטים שממש לא בוער לראות
"שלב החשמל": בזבוז של 320 מיליון דולר
320 מיליון דולר. זה התקציב של "שלב החשמל" ("The Electric State") שעולה היום בנטפליקס. את "חלב", שבכל שנייה שלו יש יותר דימיון ונשמה מאשר בהפקת הענק הזו, אפשר היה לעשות 320 פעם בתקציב הזה. כל המאמנים המנטליים האלה מהטיקטוק תמיד טוענים שזמן הוא משאב מתכלה יותר מכסף ולכן חמור יותר לבזבז אותו, אבל אחרי הצפייה ב"שלב החשמל" הדבר האחרון שאכפת לי ממנו זה השעתיים שהקדשתי לו. עצוב לי יותר על הכסף שהשחיתו על התקציב שלו
הדבר היחיד שצריך להגיד על "שלב החשמל" הוא שכבר בפתיחה יש בו את המשפט "באותה שנה, מר פינאט והנשיא קלינטון חתמו על הסכם שלום". הדמות המשמעותית בו היא מין רובוט ענק בצורה של בוטן, ואחת הבדיחות היחידות בו קשורה במשחק מילים בין אגוזים ובוטנים והולכת לאיבוד בתרגום. מעבר לפיצוחים, יש בו עוד משפטי מחץ כמו "העולם כעת הוא כמו צמיג בוער באוקיינוס של שתן". כן כן, זו הרמה. על זה אנחנו משלמים דמי מנוי ועל זה נטפליקס הוציאו 320 מיליון דולר.
את הסרט ביימו האחים ג'ו ואנתוני רוסו, ואחת הסיבות שהוא קיים היא שהם כל כך הצליחו במארוול, בעיקר עם "הנוקמים: סוף המשחק" שהפך לכאורה לסרט המצליח אי פעם (אם לא מתחשבים באינפלציה). מאז הם והצוות הקבוע שלהם, שכולל גם את התסריטאים והצלם שעבדו איתם בסרטים הקודמים וחוזרים פה, מקבלים צ'ק פתוח מנטפליקס לרוקן את הכיסים שלהם, שהם כנראה אינסופיים כמו אלה של הבעלים של פריס סן ז'רמן ומנצ'סטר סיטי. בהתחלה הם שרפו את הכסף על המותחן "האיש האפור", שהיה מחריד אבל נראה כמו "אודיסיאה בחלל" לעומת הסרט החדש, ועכשיו הגיע הקצר החשמלי הזה. ואולי, כמו שטוענים שריאל מדריד זוכה בליגת האלופות בלי קשר למאמן, סרטי המארוול שלהם הצליחו בלי קשר אליהם? לפחות לפי "שלב החשמל", ככה זה נראה.
יש בסרט את כריס פראט, מילי בובי בראון וסטנלי טוצ'י, שמשחקים את הדמויות שהם תמיד משחקים, וגם הופעה מפתיעה של ג'ייסון אלכסנדר, בערך בתפקיד הקולנועי הכי בולט שלו מאז "אישה יפה" לפני מאה שנה, כל זה בעלילה לא קוהרנטית ובעיקר לא מעניינת במיוחד על נערה שמחפשת את אחיה בעולם פוסט-אפוקליפיטי (אלא מה) שהגיע אחרי מלחמה בין בני אדם לרובוטים ענקים, שהבוטן הענק הוא אחד הפחות המשונים ומקריפים שבהם.
חלק ניכר מן התקציב הלך מן הסתם על העיצוב של הרובוטים האלה, וחלקם אכן פסיכדליים, הזויים ומגניבים - הם פשוט פחות מתאימים לסרט של נטפליקס בתקציב ענק לקהל רחב, ויותר לסרט שמציגים בהקרנות חצות בפני סטלנים. בעוד חמישים שנה, 320 מיליון דולר יישמע כמו מעט כסף, ואף אחד לא יזכור מה זה נטפליקס, והנכדים שלנו אולי יצפו בסרט הזה כמו שהיום צופים בסרטי פולחן משנות השבעים והשמונים ויחשבו שהוא כישלון, אבל כישלון מעניין, ויגידו שהרובוטים בו די מגניבים, אבל מהסרט הזה אפשר יהיה ליהנות רק מפרספקטיבה. כרגע, הוא מצדיק את כל הביקורות הקטלניות שכבר כתבו ועוד יכתבו עליו, ואת כל הדברים הרעים שאומרים ועוד יגידו על התעשייה שהוא חלק ממנה. הוא סרט פוסט-אפוקליפטי שניצב כחלק מן האפוקליפסה עצמה - המחשה לכך שקולנוע מסחרי הוא לפעמים חלק מן האסון האקולוגי המתגלגל, כמכונה איומה להשחתת אנרגיה וכספים