ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
2-1. "חלב" ו"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור": שני סרטים מיוחדים ומפתיעים של במאיות
בשבוע שעבר ציין העולם את יום האישה הבינלאומי, כמה ימים אחרי טקס אוסקר נוסף שבו רוב מוחלט של המועמדים והזוכים היו גברים, וזו היתה הזדמנות נוספת להיווכח עד כמה במאיות סובלות מתת-ייצוג בתעשייה. עם זאת, לפחות השבוע התמונה קצת שונה: במאיות חתומות על שניים מן הסרטים הבולטים שעולים אצלנו לאקרנים. מדובר ב"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" של פאיאל קפאדיה ההודית וב"חלב" של מאיה קניג הישראלית. שניהם מעמידים במרכזם נשים, ולמעשה כמעט ואין בהן אף פריים שלא רואים בו לפחות אישה אחת. נוסף לכך, בשני המקרים מדובר ביצירות מקוריות, יפות ובעיקר קולנועיות עד מאוד, שחובה לראות על המסך הגדול כדי להעריך אותן כהלכה.
נתחיל עם "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור", המגיע אלינו כעשרה חודשים אחרי שקטף את הגרנד פרי, הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל קאן -"אנורה" זכה בדקל הזהב, הפרס הראשון, וכידוע המשיך לאחר מכן לזכייה באוסקר. הוא גם זכה בשלל פרסים אחרים ואף הוכתר כסרט הטוב ביותר של השנה בידי משאל המבקרים היוקרתי של המגזין הבריט סייט אן סאונד, שבו "אנורה" סיים דווקא שני.
עם זאת, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" אפילו לא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי, וזאת משום שלא ניתנה לו הזדמנות לכך. כידוע, כל מדינה בוחרת באופן רשמי את הנציג שלה לתחרות, והגורמים הרלוונטיים בהודו החליטו שלא לבחור בו והסבירו זאת בנימוק שנשמע כמו משהו שמיקי זוהר יגיד - "זה לא סרט הודי. זה סרט אירופאי שצולם בהודו". כל זאת למרות שהבמאית הודית, כמו גם השחקניות שלה, וכך גם זירות ההתרחשות והצילום וכל השאר.
השלטונות בהודו התכוונו לכך ש"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" עשוי בסגנון של סרט איכות אירופאי. ואכן, לפני הצפייה כדאי שתשכחו מכל שחשבתם על קולנוע הודי. זה בטח לא בוליווד, ובניגוד לקולנוע פסטיבלים הודי מן העשורים האחרונים, זו גם לא דרמה מחוספסת על ילדי רחוב.
תחת זאת, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" הוא דרמה פמיניסטית על העצמה נשית, שכמשתמע משמה מציגה לנו את הודו בצורה פיוטית, ומקור ההשראה המוצהר שלה הוא אחת היצירות הוויזואליות היפות והמורכבות בכל הזמנים - "חדשות מהבית" של הבמאית הבלגית שנטל אקרמן, מעין וידיאו-ארט אותו צילמה כשבילתה תקופה קצרה בניו יורק.
אקרמן עסקה בזמנו ביחסים בינה לאימא המאוד יהודייה שלה, אך "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" מתמקד ביחסים מסוג אחר - חברות בין שלוש נשים הגרות במומבאי, וכל אחת מהן מתמודדת עם אתגר אישי משלה. האחת נישאה בשידוך לגבר שנמצא בגרמניה וגילוי האהבה הכי אינטימי שלו כלפיה הוא שליחת סיר אורז במתנה. השנייה מנהלת רומן אסור עם גבר מוסלמי והשלישית נלחמת על ביתה, שקבלן מתכוון להרוס בשביל פרויקט בנייה חדש.
הסרט מתחיל במומבאי, אותה הבמאית מצלמת כאילו היתה ניו יורק של שנות השבעים, מה שעורר את חמתה ממשלת הודו, אך בשלב מסוים העלילה עוברת למקום אחר. בין לבין, הסולידריות בין הנשים הולכת וצומחת וכך גם העצמאות שלהן. את כל זה, הקולנוענית ההודית מציגה בצורה שאפשר להגדיר רק כשירה קולנועית. קל להמר שדימויים מתוך "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" יככבו גם חמישים שנה קדימה בחשבונות אינסטגרם המוקדשים לרגעים יפים מתוך סרטים.
אבל כמכלול, ובטח יחסית לכל השבחים והעיטורים שהוא מגיע איתם לאקרנים שלנו, "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" מתקשה לסחוף ולרגש. הקצב האיטי והמונוטוני ועודף במניירות ובמודעות הופכים אותו לעוד מקרה של סרט שמתקשה לכסות את יומרותיו ולהצדיק את הכתרים שקשרו לראשו. ההשתפכות עליו היתה מוגזמת, וחלקה כנראה נבעה מסיבות פוליטיות ולא אמנותיות.
אם תצפו לגלות את הסרט הטוב ביותר של השנה, כפי שהבטיחו לכם המבקרים הבריטיים, אולי תתאכזבו - אבל אם תבואו עם ציפיות ריאליות יותר, תגלו יצירה יפה ומיוחדת, מלאה בדימיון ובאור. כך או כך, היא דורשת סבלנות ומסירות, ועדיף לראותה במקום שאליו נועדה - אולם הקולנוע.
שביט וקיצ'לס על "הברוטליסט", שירה האס והסרטים הארוכים הכי טובים
דברים דומים אפשר לומר על "חלב", שעולה אצלנו כשנה וחצי לאחר שזכה בפרס בפסטיבל טאלין, מה שהופך אותו לאחד מן הסרטים הישראלים היחידים שהצליחו לפרוץ את החרם הבינלאומי אחרי השבעה באוקטובר.
בדומה ל"כל מה שאנחנו מדמיינים כאור", גם "חלב" ייחודי בנוף המקומי. הוא אחד מן הסרטים הישראלים היחידים שיש בהם ממד דיסטופי, או של מציאות אלטרנטיבית. העלילה מתחילה במעין מפעל קר ומנוכר, השואב חלב אם מנשים דלות אמצעים ואז מוכר אותו לנשים עשירות. הגיבורה היא מוזיקאית בגילומה של הילה רוח, אלילת אינדי בעצמה, בתפקידה הקולנועי הראשון. היא אם יחידנית טרייה, שמצטרפת לשירות הזה כדי לגמור את החודש, ואז מפתחת קשר עם אחת הלקוחות שלה - אימא נובורישית וחרדתית בגילומה של הדס ירון.
הרעיון היצירתי הזה מאפשר לסרט לשלב בצורה מקורית בין דיון במגדר ודיון בפערי המעמדות, שני נושאים שביחד ולחוד, הקולנוע הישראלי לא הרבה לעסוק בהם עד כה. זה גם אחד מן הסרטים הישראלים הנדירים בהם כמעט אין דמויות של גברים, ואין אף סצינה בה אין לפחות אישה אחת בתמונה. רוב הסצינות מציגות אינטרקציה בין הגיבורה לאישה אחרת, אם זו נשים אחרות המוכרות את חלב האם שלהן, אימא שלה או כמובן חברתה החדשה והעשירה.
צפיתי בזמנו בסרט בפסטיבל יהודי ניו יורק כלשהו. אחרי ההקרנה, קניג סיפרה כי המפיקים חששו מן הליהוק של רוח חסרת הניסיון הקולנועי, אבל הצפייה מוכיחה כי היא עושה עבודה נהדרת. זה נכון גם לגבי הדס ירון, החווה לאחרונה פריחה מחודשת עם הופעתה כאן ובסדרות "היינו בני המזל" ו"קוגל". הצילום של עמית יסעור קולנועי להפליא מן השנייה הראשונה ועד האחרונה וכמו במקרה של "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור, מחייב צפייה על המסך הגדול.
באותה הקרנה גם נוכחתי ש"חלב" מרגיז את הקהל הבורגני - גם בגלל איך שהוא מציג עשירים, גם בגלל שהוא שובר לא מעט קונבנציות תסריטאיות וגם בגלל הרעיון הפרוע שלו, ולכל סרט שמקומם כך את הקהל הזה מגיעה הוקרה. נקודת המוצא העלילתית שלו לא רק שנויה במחלוקת, אלא גם מקורית ואוניברסלית, ולא נתפלא אם עוד כמה שנים, אם יוסר החרם על התרבות הישראלית, עוד נראה עיבוד מחודש ודובר אנגלית לסרט הישראלי הזה. בינתיים, יש לנו הזדמנות לראות על מסך גדול את הגרסה המקורית ודוברת העברית.
3. "געגוע": הרשת קוראת להשליך לכלא את הבמאי הישראלי, אבל לא מהסיבה שחשבתם
והנה דוגמה לסרט ישראלי שכבר זכה לריימיק בינלאומי - "געגוע".
במקור, "געגוע" של שבי גביזון עלה לאקרנים לפני שמונה שנים. הוא אמנם השתתף בפסטיבלים של ונציה וטורונטו, אבל לא הותיר חותם מיוחד. למרות זאת, חברת הפקה צפון-אמריקאית רכשה את זכויות העיבוד המחודש שלו, והתוצאה היא רימייק דובר אנגלית בשם "Longing", שאצלנו שומר על השם המקורי שלו. אחרי שעלייתו נדחתה כמה וכמה פעמים בגלל המצב, הוא עלה אצלנו לאחרונה לאקרנים.
במקור הישראלי כיכבו שי אביבי, אסי לוי ונטע ריסקין. בגרסה החדשה, מחליף אותם צוות מרשים ביותר - לא אחר מאשר ריצ'רד גיר, ובצידו סוזן קלמנט הקוויבקית, שזכתה בפרסים בינלאומיים רבים על הופעותיה בסרטיו של בן עמה קסבייה דולן, ודיאן קרוגר, שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן על הופעתה ב"משום מקום". קרוגר כבר שיחקה בסרט ישראלי בינלאומי - מותחן המוסד "המורה לאנגלית" של יובל אדלר, וגם גיר כמובן כבר שיתף פעולה עם במאי ישראלי - עם יוסף סידר ב"נורמן".
בכל מקרה, "געגוע" מצטרף לרשימה מצומצמת ביותר של סרטים ישראלים שזכו לעיבודים בינלאומיים עם קאסט בפרופיל גבוה. זה מפתיע, כי המקור הרי לא עורר הד עצום, ולא מפתיע, כי התסריט שלו מתבסס על רעיון מקורי ואוניברסלי: זהו סיפורו של גבר, שאהובתו מן העבר מבקשת להיפגש איתו כשני עשורים לאחר האינטרקציה האחרונה ביניהם. היא מודיעה לו שהיה להם בן משותף, ואז מבשרת לו כי ילדם זה עתה מת בתאונה, מה שמוציא אותו למסע בעקבות הבן שלא ידע שהיה לו. וכך, הגיבור מגלה את הבן שלו וגם מתאבל עליו בו בזמן. "גאוני" הוא שם תואר נדוש, אבל מה לעשות שהוא גם ההגדרה הכי מתאימה לנקודת המוצא העלילתית הזו.
הצרה היא, שגביזון מתעקש לקחת את הבסיס העלילתי הזה למקומות משונים ביותר. כך הוא עשה במקור, וכך הוא עושה גם הפעם, ומוזר שאפילו שחקן מנוסה כמו ריצ'רד גיר לא העיר לו על כך. אולי הם צודקים ואני טועה? לא בטוח. עובדה שהעיבוד הזה זכה לביקורות קטלניות, נכשל בקופות והתאדה די במהרה בזירה הבינלאומית, ולא רק בגלל הזהות הישראלית של הבמאי.
שבי גביזון יצר בעבר את סרט הפולחן פורץ הדרך "שורו", את שיאן הזכיות באופיר "האסונות של נינה" וסרטים מוערכים אחרים. את מה שהוא שכח על תסריטאות, אני ורבים אחרים אף פעם לא נלמד, אבל מה לעשות שב"געגוע" הוא לוקח רעיון יפה ומבזבז אותו בצורה מצערת. כמו במקור, גם כאן סצינת הפתיחה היא מן המופלאות שראיתי, אבל ההמשך הוא מדרון תלול.
ובכן, מתברר כי לילד המנוח היו מערכות יחסים לא נאותות עם הנשים בחייו, כולל המורה שלו ונערה צעירה ממנו. במקום להתעמת עם אי-הנעימות, גביזון רק מקצין אותה. הוא משחזר את הסצינה המביכה ביותר מן הסרט הישראלי, ומציג כפנטזיה גרוטסקית אקט מיני של המורה, שמיד לאחר מכן נעלמת מן העלילה כאילו לא היתה בה. היא מתחלפת בקווים עלילתיים בעייתיים לא פחות, כולל אחד שבו האבא פוגש גבר אחר שאיבד את בתו, והשניים מחליטים לערוך מעין טקס חתונה בין שני ילדיהם. במקום לבקר אותם על הרעיון החולני, התסריט חוגג אותו. אם מישהו חושב שאנשים מתנהגים במציאות כמו ב"געגוע", שיהיה לו לבריאות. בעיני, במחילה, הכל פה הזוי במובן הרע של המילה, ילדותי וגם מיושן. היחס לסקס והערבוב בינו למוות אולי היה עובר בסרט איטלקי משנות השבעים, אבל כמו סצינת הסטירות הידועה לשמצה ב"שורו" של אותו במאי, היום זה לא נראה טוב.
עם זאת, יש שלוש סיבות לזמר בשבחו של הסרט. קודם כל, הוא הצליח להטריף את האנשים הנכונים. באתר לטרבוקס, שהחל כבמה לחובבי קולנוע וכמו כל דבר, הפך לפלטפורמה של שמאל רדיקלי ושטוף שנאה, הביקורת הכי ויראלית על הסרט קוראת להשליך את שבי גביזון לכלא, אך ורק בגלל הדרך בה הוא מציג מיניות על המסך. אז אם הוא הצליח לעצבן כל כך את הצדקנים האלה, כנראה שבכל זאת מגיעות לו תשואות.
חוץ מזה, גם בנסיבות כאלה, כל השחקנים עושים פה עבודה מצוינת - לא רק ריצ'רד גיר אלא גם סוזן קלמנט, שם פחות מוכר בארץ אבל שחקנית נהדרת, שכאן מפגינה תצוגה נפלאה כאימו של הילד. והסיבה השלישית היא הפשוטה והעצובה מכולם: סביר להניח שזו הפעם האחרונה בשנים הקרובות בה נראה עיבוד בינלאומי לסרט ישראלי, אז עם כל החולשות שלו, עוד נתגעגע ל"געגוע".
4. "מואנה 2": הלהיט הענק הגיע לדיסני פלוס
שש שנים אחרי ההצלחה העצומה של הסרט הראשון, "מואנה 2" עלה לאקרנים בחורף האחרון, ולמרות שהפעם הביקורות לא האירו לו פנים, גם במקרה הזה התוצאה ריסקה את הקופות. אחרי שמילאה אולמות במשך חודשים, היא זמינה כעת גם בדיסני פלוס.
בשעה ש"מואנה" נחשב לקלאסיקה מודרנית של דיסני, "מואנה 2" הוא הערת שוליים. העלילה מוציאה את הגיבורה בשמו הוא נקרא לעלילה חדשה רק לכאורה, אך למעשה התסריט ממחזר את החומרים מהפעם הקודמת. השירים לא משהו, והתוצאה לא מתעלה ולו לרגע אחד.
ובכל זאת, יש לסרט גם יתרונות. הדמות הראשית סוחפת כמו בפעם הקודמת, ובצידה דמותו של מאווי בדיבובו של דוויין ג'ונסון מספקת אתנחתאות קומיות. המעלה הגדולה ביותר היא האנימציה המרהיבה, שמצדיקה ומצריכה צפייה על המסך הגדול. "מואנה 2" זמין אצלנו כמובן גם בדיבוב לעברית, ובו יש עוד בונוס: איחוד כוחות נדיר בין משפחת קליינשטיין. רמי, ריטה ומשי - כולם פה. והכי חשוב: הסרט נמשך רק כשעה וחצי, כך שהוא קצר בשעה מ"מרשעת" למשל, וזה מן הסתם הבדל משמעותי כשצופים בסרט עם ילדים קטנים.
סרטים שממש לא בוער לראות
"מיקי 17": חבל שזה לא נגמר עם מיקי 16
רגע לפני תום העשור הקודם, הבמאי הקוריאני בונג ג'ון-הו הדהים את העולם עם "פרזיטים". הלהיט הזה הפך להצלחה קופתית גדולה, זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן וגם סחף את טקס פרסי האוסקר. הוא נכנס להיסטוריה כראשון שזכה הן בפרס הסרט הבינלאומי והן בפרס הסרט הטוב ביותר, וכמובן גם בפסלונים נוספים, כולל בקטגוריית הבימוי. כל העיטורים היו מוצדקים - מדובר היה בקלאסיקה לפנתיאון.
מאז, כל כך הרבה דברים השתנו - ורובם לרעה. הקורונה, הפלישה לאוקראינה, השבעה באוקטובר. "פרזיטים" והעולם שלתוכו יצא נראים כמו זיכרון רחוק. למרבה הצער, גם הקולנוע של בונג ג'ון-הו השתנה לרעה. רק עכשיו, שש שנים אחרי הצלחתו הגדולה, עלה לאקרנים סרטו החדש, "מיקי 17", בתזמון שמעיד כי מפיציו מבינים שאין לו סיכוי לזכות בפרסים כלשהם.
"פרזיטים" היה השיא של קריירה מפוארת, שכללה עוד כמה פנינים בלתי נשכחות, למשל "זיכרונות מרצח" ו"המארח". לעומת זאת, "מיקי 17" הוא ככל הנראה הסרט הכי פחות טוב בגוף העבודה של הקולנוען הקוריאני המבריק. הוא מעין גרסה מאכזבת עוד יותר של היצירה הכי לא מוצלחת שלו עד כה - "רכבת הקרח". כמו אז, גם הפעם מדובר בדיסטופיה דוברת אנגלית, ומתברר כי זה לא סוג עשייה שהוא מצטיין בו.
הסרט מתבסס על ספר לא קאנוני במיוחד של אדוארד אשטון, ועוסק בכל מילות הבאזז הפופולריות היום - הסכנות שבהתקדמות טכנולוגית מואצת, בשלטון עריצי ובסגידה לכתות, קפיטליזם וקולוניאליזם, פערי המעמדות וכיוצא בכך. הוא עושה את זה דרך סיפורו של ברנש בשם מיקי, המוצא את עצמו בחובות לאחר שחבר שכנע אותו להשקיע בעסק של מקרונים. כדי לברוח מנושיו, הוא מסכים להצטרף כשפן ניסיונות במשלחת לחלל. שם, יעבירו את גופו בשלל ייסורים קטלניים, ובכל פעם שימות ידפיסו אותו מחדש וישתילו את זיכרונותיו בשיבוט החדש. "מיקי 17" נקרא כך בשם הגרסה ה-17 שלו, אבל היא לא תהיה האחרונה.
את הגיבור מגלם רוברט פטינסון, שממשיך לנצל את כוחו המסחרי כדי לתמוך בפרויקט שאפתניים ולגלם תפקידים שמוציאים אותו מאזור הנוחות שלו. כיוון שהוא שלימזל, הדמות שלו מדברת במבטא של יהודי ניו יורקי, ולא ברור למה לא פשוט ליהקו את אדם סנדלר במקום להציע מעין חיקוי שלו. בכל מקרה, התעוזה של הכוכב ראויה להערכה, אבל ההופעה שלו מעיקה למדי.
עם זאת, התצוגה של פטינסון היא אות ומופת של עידון לעומת התצוגות הבעייתיות באמת כאן. מרק רופלאו מגלם את מנהיג המשלחת לחלל - מעין גרסה מוקצנת של אילון מאסק ודונלד טראמפ, וכנראה שנידונו לראות עוד הרבה כאלה על המסכים בשנים האחרונות. השחקן ידוע כאחד האנטי-ישראלים הגדולים בהוליווד וכאן מתגלה גם כאחד מן השחקנים הגרועים בתעשייה, עם הופעה מוקצנת ומוחצנת באופן בלתי נסבל, שדי היה בה כדי להרוס את הסרט כולו. בצידו, טוני קולט מגלמת את זוגתו, מעין גרסה גרוטסקית של שרה נתניהו עם חיבה משונה לרטבים, והיא איומה באותה מידה.
למרבה הצער, שני הליצנים הללו הם לא החולשה היחידה של "מיקי 17". הוא נמשך כמעט שעתיים וחצי, והעלילה המסורבלת, המתישה והלא קוהרנטית שלו כוללת עוד אינספור פיתולים ודמויות משנה. זה מסוג הסרטים שבהם היוצרים מלהקים שתי שחקניות שנראות אותו דבר לגלם שתי דמויות שונות שלאף אחת מהן אין אופי או משקל. בצד זאת, הגיבור מתאהב באישה בגילומה נעמי אקו, שתפקידה היחיד בעלילה הוא לשמש מושא האהבה והתשוקה שלו, ובשלב מסוים גם נוצר ביניהם משולש מיני משונה שלרגעים מזכיר את "מתחרים".
מיותר לציין את רשימת הסרטים ש"מיקי 17" מחוויר לעומתם - זו רשימה ארוכה ורבים כבר דשו בה. אוסיף רק דבר אחד, כי לא ראיתי אותו במקומות אחרים - שבסופו, הסרט הזה מזכיר גם את "גברים בחלל" של פול ורהובן, אך שוב, הדימיון הזה לא עובד לטובתו.
בונג ג'ון-הו כבר עובד על פרויקט חדש ומדובר. התקלה הזו לא תפגע במוניטין שלו. גם לי אין כוונה או רצון לשפוך ארס על הבמאי הנפלא, שסיפק לנו כל כך הרבה שעות של הנאה יוצאת דופן, ובמפגש אישי איתו גם התגלה כאיש נהדר, צנוע וחסר גינונים. אומר רק שהקפדתי לראות את "מיקי 17" על המסך הגדול ביותר שאפשר, ובכל זאת לא מצאתי בו עבודה קולנועית מרשימה, אפקטים סוחפים, אסתטיקה מרהיבה או בידור סוחף כלשהו. אולי בצפייה שנייה, עם פחות ציפיות, נגלה כי לכל הפחות מסתתרים בו מסרים עמוקים ומבריקים, אבל לפחות כרגע הוא לא השאיר שום רושם מן הבחינה הזו. העלילה שלו צפויה ועייפה. היא מנסה בכוח להיות הזויה ומדליקה, אבל רוב הזמן מתגלה כמציקה ומעיקה. לולא השמות הגדולים שקשורים בפרויקט הזה, אפשר היה לחשוב שמדובר בהמשכון של "הנוסע השמיני" שהלך ישר לווידיאו.
החידוש היחיד ב"מיקי 17" היא שיש בו מעין זחיחות שמעולם לא אפיינה את סרטיו של בונג ג'ון-הו. זה מסוג הסרטים שכל כך מרוצים מעצמם, עד שהם לא שמים לב שההומור שלהם הרבה פחות מצחיק ממה שהם חושבים, האמירות הפוליטיות שלהם הרבה פחות שנונות ממה שנדמה להם, והסך הכל הכללי הרבה פחות מבריק ממה שהם בטוחים בו. אולי זאת אשמת פטינסון ולא הבמאי הקוריאני, שהיוהרה הזו כל כך לא מתאימה לו.
כך או כך, אם בעתיד מישהו יערוך את רשימת הנפילות הכי גדולות של במאים זוכי אוסקר, "מיקי 17" בוודאי יככב בה. חיים גמזו בוודאי היה מסכם את הביקורת שלו באמירה "מצידי אפשר היה לסיים את הסרט עם מיקי 16".