כל איש טלוויזיה יספר לכם שלהצחיק זה הדבר הכי קשה בעולם. לעמוד מול מצלמה, עם תסריט או בלעדיו, ולהקליט משהו שיגרום לאנשים בצד השני של המסך לצחוק - זו כמעט משימת התאבדות. "ארץ נהדרת" שורדת את המשימה הזאת כבר יותר מ-20 שנה.
הפתיח הזה נועד כדי להזכיר שפרק לא מצחיק של "ארץ נהדרת" זה האובייס. אחרי כל כך הרבה שנים, עם כל כך הרבה שינויים, וכל כך הרבה דברים לא מצחיקים שמתרחשים בחיים שלנו, קשה לבוא בטענות על מערכונים שלא עובדים פתאום, או על קאץ' פרייזס שיצאו משליטה והפכו מקורעים לצפויים. רשימת הטאלנטים הבלתי נגמרת שלה על המסך, ומאחורי המסך, היא עדות לכך שהיא לא לוקחת את המשימה שלה בקלות - אבל לפעמים גם זה לא מספיק.
הדברים שעבדו אתמול היו ממחוזות הסלפסטיק. הכובע הכבד שהונח על ראשה של שני כהן בתור מלניה טראמפ, הקריאה החוזרת לחבר "אייייילון" של עומר עציון בתור הנשיא טראמפ, החיקוי של ערן זהבי חובב הקונספירציות והלעג המעט גזעני לאפליקציית טמו (חברה ששווה 130 מיליארד דולר, אגב). אלא שאני שוב אהיה הנודניק שאזכיר שהסאטירה של "ארץ", פשוט הלכה לאיבוד בשנה האחרונה.
החיקוי המצחיק ביותר אתמול בעיני כותב שורות אלה היה של ניסים ואטורי. מי שנכנס לנעליו של סגן יו"ר הכנסת הוא ערן זרחוביץ', שהגחיך אותו ברמה הכי גבוהה שאפשר להגחיך אדם בתכנית טלוויזיה. הטקסט שנכתב לו היה ברמה גבוהה אבל זה זרחוביץ' עצמו, שהצליח לקחת דמות נלעגת מלכתחילה ולהפוך אותה למצחיקה יותר מהדמות המקורית (כל מי שראה ריאיון עם ואטורי האמיתי יודע שזה לא פשוט) שזכאי לכל המחמאות.
ובכל זאת, נראה ש"ארץ" הרגישה מאופקת. החיקוי של נתניהו כרגיל היה חביב מדי, שלא לדבר על של שרה. אנשים שאחראים הלכה למעשה למצב הנורא שאנחנו שרויים בו כמו עמיחי שיקלי מוצגים כטמבלולים מלוקקים, במקום כפוליטיקאים ציניים חסרי אמפתיה בסיסית למשפחות החטופים. זה מרגיש כאילו התסריטאים ידעו בדיוק מה הם צריכים לעשות השבוע, אבל אם לצטט את החיקוי הקלאסי של רועי בר נתן לצדי צרפתי: זה היה ליד.
זה אמור להיות הלחם והחמאה של "ארץ". זה אחלה לצחוק על רון דרמר שהוא לא צבר והעברית שלו לא משהו, אבל האמירה כאן רחוקה מלהיות אדג'ית. השיא השלילי הגיע בחיקוי של אלי פיניש למוחמד סינוואר, שהציג את עצמו כ"המן הקורבן" במקום "המן הרשע". כדי להגן על שמו הוא שלח את קיציס לצפות קצת ב-BBC, בהמשך לפרסום סרט הדוקו הבריטי השנוי במחלוקת, אלא שרגע אחרי הוא שולח את קיציס לקרוא את עיתון "הארץ" ומוסיף: "מה, לא קולטים אצלכם 'הארץ'?".
כבדיחה, זה עובד. ביקורת טלוויזיה לא אמורה למשטר הומור או להגיד על מה מותר לצחוק ועל מה לא. מותר לתכנית הדגל של קשת 12 לצחוק על כלי התקשורת האחרון בישראל שמבקר בצורה גלויה את השלטון, ובתוך כך גם את מהלכי המלחמה. הבדיחה הזאת הבהירה ש"ארץ" החליטה לאמץ איזה אתוס פופוליסטי לפיו אסור לבקר את ישראל. אפשר לצחוק על המנהיגים, אבל לא על המדינה עצמה. הבדיחה על "הארץ" הייתה מצחיקה, אבל הרגישה כאילו היא לקוחה מפרק גנוז של "לאטמה" המנוחה.
אולי זו בדיוק הבעיה של "ארץ נהדרת" בתקופה הנוכחית - היא נקרעת בין הצורך להיות רלוונטית בימים קשים אלה ובין החשש להיתפס כלא פטריוטית מספיק. אבל סאטירה אמיתית אמורה בדיוק לחתור תחת הקונצנזוס, לא לחזק אותו. כשתוכנית שאמורה להיות המראה הביקורתית של החברה הישראלית מתחילה לשקף את דעת הרוב במקום לאתגר אותה, היא מאבדת את עוקצה ואת תפקידה החיוני. אחרי יותר מעשרים שנה, אולי הגיע הזמן ש"ארץ נהדרת" תחליט אם היא רוצה להמשיך להצחיק או שהיא מעדיפה להיות נחמדה. קשה לעשות את שניהם בו-זמנית, במיוחד בימים כמו אלה.