שאלות רבות עלו הפרק. חלקן הופנו לגוגל, למשל, "איך מכינים רסק עגבניות?", ואת חלקן, ככל הנראה, נישא איתנו לעולם. למשל, מה בשם אלוהים אולה רוצה מאופיר, מה איזבל רוצה מנועם ומעל הכל - מה שחר רוצה מגיטרות? בפרק הזה קיבלנו סקס-טוק יותר מבכל תולדות חתונמי, ועדיין, מלבד בייבי-בום, אין בטלוויזיה תוכנית כל כך א-מינית. אולי, וזה ישמע מטורף, אולי חתונה בדייט ראשון לא הייתה רעיון טוב כל כך.
אולה ואופיר
בפרקים הקודמים אופיר הוא הופקר על הבר, שם מעולה לסרט קלאסי נוסף מהניינטיז שהוא ואולה יכולים לצאת אליו. על ספת הגלעד הוא מספר שבשלב הזה יש לו "טרן אוף". אני יכולה לראות מה הוא אומר, הרי רוב הגברים, גם חובבי ביצ'יות, יירתעו מרמת ההתאכזרות של אולה. אבל אופיר איננו רוב הגברים - והוא מת על זה.
המסכנות שלו מתחילה לעלות על העצבים. שניהם קצת מסכנונים כאלה, מבכים יום ולילה על מר גורלם, כאילו לא נרשמו בעצמם לניסוי החולני הזה וכאילו לא ראו במשך חמש העונות הקודמות איך ההבטחות בו נועדו לקרוס. אולה מרוסקת, שהרי התישו אותה עם שאלות איומות, כמו "איזה יין את רוצה". נו באמת, איך אופיר לא יכול לבחור את מה שהיא רוצה לבד?
עשרה קבין אמפתיה ירדו על מומחי חתונמי, תשעה מהם על ראשו של גלעד הפסיכולוג. "את מרגישה ננטשת כל הזמן", מפסכלג גלעד. לדבריו, אולה משחזרת את החוויה בכך שהיא נוטשת. בשורה התחתונה הוא טוען ששניהם תקועים בדפוסים קודמים, הוא בריצוי והיא בנטישה, אבל איך אומרים אצלנו? "חבל שבחרתם לייצר סימטריה".
נכון, אופיר מעמיד את הסבלנות של כולנו במבחן - אבל אולה עוברת כל גבול. לעזוב בן אדם באמצע דייט, מול כולם? לנעול אותו מחוץ לחדר השינה שלו? למישהו זה נשמע כמו מעשה תקין, או אפילו טעות שאפשר להצדיק עם נימוקים פסיכולוגיים? חבל שאי אפשר לזמן את יעל הפסיכולוגית בתור השוטר הרע, לתת כאפות ממוקדות ולצאת.
מהצד השני - אופיר, מקרה סעד. "אני לא הבנתי, אולה", הוא משתומם בבית, "היה לנו ממש כיף. אני באמת מנסה להבין, אולה". מים רבים לא יכבו את האהבה, ולא יעצרו את אופיר מלומר "אולה". אולה עונה, ובצדק, שאופיר לא מסתכל למציאות בעיניים. "אבל כל מה שרציתי זה להסתכל לך בעיניים, אולה". "אתה כבר מסתכל, אופיר". אלוהים ישמור.
הדיאלוג הזה מבטא את הבעיה של אופיר יותר מכפי שהוא יכול להבין, למרבה הצער. היא מבקשת ממנו להסתכל על הדברים כמו שהם, להישיר אליהם מבט. מה היה לו כיף? למי היה כיף, בקולנוע האימים הזה? במקום להכיר בסבל המשותף שלהם, הוא ממשיך להיאחז בפיקסציה שלו עליה, כמו תינוק מגודל שתלוי באמא.
שום אסימון לא נפל לו, ובכל זאת, משום מה, היא מקבלת לפתע בברכה את הבהייה לתוך הנשמה שלה, אוחזת בידו ומוכנה לאכול ממנה פסטה. לשאלה "אל דנטה או רגיל", היא אפילו לא עונה, "תחליט כבר". פתאום יש לנו "אופירי", אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם - זה אותו "אופירי" מירח הדבש. כינוי חיבה שאת נותנת לילד בלתי נסבל שנדרש ממך לעשות לו בייביסיטר, כדי שאף אחד, כולל אותך, לא יבחין בעומק הסלידה. בקיצור, משחק למצלמות.
בשלב הזה אני כבר לא לגמרי שופטת אותה. עם כל "אולה" נוסף, עם כל מבט של כלבלב נטוש - אני חוששת שהפכתי לאולה בעצמי. "למה הכל רועש בעיר הזאת?", מתעד אופיר ממרפסתו. תפסיק לשאול אותי, אופיר.
אבל אולה, כאמור, נכונה להציג גישה חדשה. ואולה החדשה כבר לא כועסת על כך שמתייעצים איתה - היא כועסת על כך שלא מתייעצים איתה. נגיד, בנושא רסק עגבניות. "אבל שאלתי את גוגל!", מתקומם אופיר. גוגל התחיל. לזכותו יאמר שהמתכון הראשון שקופץ כשמחפשים רסק, הוא באמת כזה שכולל בישול. אולה לא מקבלת תירוצים, אך משתדלת להיאחז בכל זאת ביתרונות המגורים המשותפים: יש מי שיבשל ויוציא את הכלב לטיול. סרט קלאסי.
שחר ואיילה
הבוקר של איילה ושחר מתחיל בכּיף מחשגז, וממשיך בנסיעה שניתן לקצר מ-40 דקות ל-38. על כך נאמר, "את יודעת מה אני יכול לעשות בשתי דקות?". אני אבחר בידידות, תודה. פניו של שחר מאירות לקראת חומוס ביפו, פעילות הצהריים היחידה ביקום של חתונמי, והתחביב המרכזי של גבריה בפרט. ומה נשיר בדרך לדייט הלוהט? "לתמי הזונה יש חדר בשדרות ירושלים". הו, זה הולך להיות חושני הפעם.
השיחה שלהם גולשת שוב אל ילודה - כן או לא - שיחה כל כך מיותרת כרגע, כשהם אפילו לא קרובים לתרגול התעברות. יד מונחת על ירך, אבל למדנו כבר שמגע בשביל שחר הוא לא בהכרח רומנטי, כך שלא הייתי ממהרת להתרגש. מבחינתו גם התארנבות נמרצת במיטה יכולה להוות פעילות אפלטונית לגיטימית בין מוצ'אצ'וס. ולאחר שזה נאמר, לדבריו, יש באיילה עומקים והוא ישמח לבדוק אותם. תבדוק כבר, למען השם.
אבל יש מישהי ששחר בוודאות נמשך אליה וזו כמובן הגיטרה, מאחוריה אמן הרחוב שהפך לנגן קריוקי בשירות התכנית. שחר ואיילה עולים לזמרת "צליל מכוון", כי זה הכי הרבה ששחר יכול לשלוח לה כרגע. בערב, הוא מציע לה צ'יפס כי "את אוהבת, זה בלי גלוטן", והיא מראה לו הודעות מצחיקות מגברים ב-DM. תגידו, למה משדרים לנו את החיים של עצמנו בקורונה? גם את הכירבול המשותף שלהם, שחר מוכרח לשבור בסיפור על חרגול ענק, הדבר האחרון שאיילה רצתה שישלוף עכשיו. כל רגע רומנטי שמאיים לבצבץ פנימה, הם דואגים לרסס מיד משל היה מקק ראשון של קיץ.
מהדברים שהיא מספרת, איילה חוותה דחייה מינית קשה מצד בן הזוג הקודם שלה. מבין השורות עולה ששחר לוחץ על הנקודה הרגישה הזו, גם אם איילה מדגישה שהיום יש לה ביטחון מלא במיניות. לאף אחד אין ביטחון מלא בשום דבר. בכל מקרה, הם מחליטים להציף את הנושא, באומץ, יש לומר, על ספת הגלעד.
איילה נראית תשושה לחלוטין; את מה שלא חוללו אירועי אוקטובר, חוללה "חתונמי". אז מה שלומכם? "כיף", היא מפטירה, "כשאנחנו לא עסוקים בלנתח". אבל שחר דווקא מעדיף לעסוק בלנתח, וישמח, לדבריו, "לתרגל תקשורת מינית". איילה קופצת על הכרכרה המשגעת הזו. גם לה יש את הנטייה לבחור בזיון מנטלי כשאפשר, וכשהיא מספרת על רעיון השיחה שלפני מפגש מיני, אני מתחילה להרגיש שבמקום הצצה לחיי זוג קיבלנו שיעור חינוך מיני עם יועצת כתומת קוצים.
"יש סקס אחר", מגייס גלעד את יונה וולך לחדר הטיפולים, אבל גם התוספת הזו לא מספיקה לפלפל את היחסים. שחר עוד תקוע במקום, על אף שהוא מוצא באיילה "מידות סקסיות". גלעד, שבאמת ניחן ביכולת הכלה גבוהה מכל עובדת סוציאלית, מאשר לשחר להיות מורכב ובעל עכבות, כפי שהוא, בתקווה שיחזרו הביתה וישקשקו כבר הסדינים.
איזבל ונועם
העונה חתונמי חמה על מניין שמות, והפעם זו איזבל שמונה את בני המשפחה של נועם לקראת מפגש. היא מופתעת לגלות שלא רק שהיו לנועם חיים לפניה, הפעם האחרונה שהביא מישהי להורים - הייתה באוגוסט האחרון. היא עושה את החישוב ומבינה שהוא קפץ מהקשר האחרון להרשמה לתכנית, הבנה מתמיהה. לחתונמי נרשמים שני סוגי אנשים: או רווקים סופניים, או רודפי פרסום. נועם לא נופל לאף אחת מהמשבצות, אז מה הקטע? לדעתי, בדומה לאיילה, הוא חיפש מפלט מהטראומה - לטראומה חלופית. אם הוא יתרכז בחבטות שיקבל מהתכנית, אולי יוכל לשכוח את אלו של המלחמה. אף אחד לא סיפר לו שישודך לאיזבל.
"מודיעין מאוד יפה", מברכת איזבל את ראש העין. שתיהן, אגב, ערים בינוניות מאוד למראה. באופן כללי, איכשהו איזבל עדיין לא יודעת הרבה על נועם. את אמא של נועם היא זוכרת במעורפל, אבל יש לה הנחות - בחתונה עצמה היא ניתקה את הנפש מהגוף על מנת לשרוד. אתי דווקא רואה בה פוטנציאל. היא נתנה במטבח מה שהיא יכולה למען הפוטנציאל הזה, ומעמיסה לפוטנציאל על הצלחת מה שאפשר, שלא יברח. לדברי נועם, "כיף לראות את איזבל חיה". אכן.
משם הם ממשיכים לביקור בבית ילדותה של איזבל באשקלון. חלקה נדל"נית מרהיבה שמאכלסת בתל אביב שלוש משפחות לפחות, אבל באשקלון לא מאכלסת משפחה כלל. מלבד איזבל, כולם הצליחו להציל את עצמם מהתופת. שתי חברות מגיעות לארח לה חברה, ולהן איזבל מדווחת: אמא של נועם "אופטימית", ומוסיפה, "לא מחוברת למציאות".
"איך הוא מבין את זה זה יפה", אומרת אחת מחברותיה. רוצה לומר, "איך את אומרת את הדברים האלה ממש בפרצוף שלו". אני לא מסכימה איתה שהכנות שפרוסה ביניהם מאפשרת לדברים לפרוח, ונועם כן נעלב - הוא פשוט רגיל להסתיר את זה. מבחינתי, כנות בזוגיות היא כמו קמח באפייה. אי אפשר בלעדיה, אבל עם יותר מדי ממנה - נחנקנו, והיא בטח לא יכולה להחזיק את האירוע לבדה.
טיול שמשי בין נופי ילדותה של איזבל מוביל אותם לעץ. הם מטפסים עליו, כי בשונה מהזוגיות שלהם, על העץ יש לאן להתקדם. נועם רואה פה פריצת דרך. טוב, עד לא מזמן היא לא הייתה מוכנה לשאול ממנו משקפי שמש. "היינו צריכים לטפס על עץ בתאילנד", הוא צוחק. נועמיקו, תיזהר לא לטפס גבוה מדי. ובדיוק ברגע הזה, כשהסצנה מתפוצצת מסימבוליות בנאלית ("זה כיף איך שהעץ עוטף אותך") - איזבל נתקעת על הענף, ולא מצליחה לרדת. לפעמים המציאות כותבת את עצמה בקלישאות גסות יותר מכל ספרות רומנטית.
נועם שם כדי להוריד אותה מהענף בחיבוק, ובעריכה הנכונה, זה נראה כמו רגע משמעותי. לאחר ששרדה את העץ, רוח חיזיון עתידות שורה על איזבל, ולדבריה היא מרגישה שהולך להיות קיץ טוב. נועם מחויך, אבל הקיץ הזה לא בהכרח כולל אותו בפנים. אם להקשיב לאיזבל של תחילת הפרק, הסיכוי לכך קטן, קטנטנן, מזערי, כמעט בלתי מורגש - אבל נועם, נועם לא מפחד להיאחז בענף רעוע. סליחה.